הפצע הנורא של הדחייה

את לא נוגעת בו. את לא נותנת לו להתקרב אלייך. כשהוא מנסה, את הודפת אותו. נרתעת ממנו. או מתחמקת בתירוצים שונים. כבר חודשים זה ככה. את לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שמשהו קרה ביניכם. והוא שותק. ואת שותקת. הוא ממתין, מושך עוד רגע, ואז נאנח ומסתובב לצד השני. את אוספת את עצמך, מתחבקת עם עצמך, ודמעה קטנה זולגת לה במורד הלחי. או שאולי נפלטת לך אנחת רווחה.

הוא לא מחבק אותך כבר. לא מתנשק איתך. ועל סקס אין בכלל מה לדבר. את כמהה אליו. את רוצה אותו. את מתגעגעת לחום ולרכות ולאינטימיות שהיתה ביניכם. אבל הוא לא ייתן לך את עצמו. כבר לא. כבר מזמן. הוא לא רוצה אותך. הוא לא חושק בך. הוא לא מעוניין בך. ואת זה כבר אי אפשר להסתיר. את מרגישה. את רואה. את חווה את זה מדי יום. וכל לילה. את קמלה. את נובלת. את נואשת. ומיואשת. אבל הוא, מה אכפת לו, יש לו רומן מהצד. הוא לוגם מהפרי האסור במנות גדושות. את חשה בזה, אבל שותקת. למה את שותקת?

ולמה אתה שותק? ולמה אתה מסכים לחיות בלי מגע? בלי אהבה? בלי אושר? ולמה את מסכימה לשחק את המשחק העלוב הזה, העצוב הזה, האבוד הזה, שבו אף אחד לא מנצח, יש רק מפסידים? ככה רצית? ככה דמיינת את הזוגיות שלך? ככה את משלימה עם זה? נותנת לזמן לכרסם בשאריות שמחת החיים שלך? מאפשר לה לדחות אותך מדי לילה וכל בוקר מחדש?

לעוד טורים של אבישי מתיה

ממשיכים לשחק ב"כאילו"

והזמן עובר. והמרחק רק הולך וגדל. והתהום נפערת. ואת הנעשה אין להשיב. אבל אתם סוחבים. מושכים. נגררים. לא מעזים לקחת אחריות על היחסים ביניכם וממשיכים לשחק בכאילו. כאילו שזה בסדר. כאילו שככה זה נהוג. כאילו שזה מובן מאליו שזוג אחרי 20 שנה, או 15, או 7, יסבול כל כך. שהאישה תענה את בעלה. שהבעל ייבש את אשתו. שהם ירעיבו זה את זו. יתעללו זה בזו. עד מתי? תגידו לי, עד מתי?

הדחייה היא אחד העונשים הקשים ביותר שבני זוג גוזרים על עצמם ועל בני ובנות זוגם. ההימנעות ממגע, הגבול הריק שהוקם שם לפתע פתאום, מכאיבים כפי שמלים לעולם לא יכאיבו. בן זוג שמונע את עצמו מבת זוגו, אשתו, חברתו, המאהבת שהיתה עבורו, מתאכזר אליה כפי שרק הוא יכול להתאכזר אליה. אישה שלא נוגעת בבעלה, אפילו לא ליטוף קל, נשיקה חטופה, או מגע רך על העורף, גורמת לו ייסורי תופת. לא פחות מכך.

אולי הוא ימצא ניחומים בזרועותיה של אחרת. אולי היא תבקש לעצמה מגע אסור בשדות זרים. אבל זה רק הפלסטר על הפצע. והפצע מדמם. כי היא כועסת עליו נורא. כי הוא מאס בביקורת שלה. כי היא מענישה אותו על התנהגותו או על אכזבותיה. כי הוא נמצא במשבר גיל הארבעים וחייב, ממש חייב, לטרוף את העולם. מה זה משנה למה. הסיוט הזה מעקר והורס את כל מה שהיה ביניכם. ואם לא תעצרו את זה, אם לא תדברו על זה, אם לא תהיו כנים זה עם זו, תמשיכו לסבול. מגיע לכם לסבול? למה?

ברור שזה מפחיד. ברור שזה קשה. לחשוף את האמת. לדבר על מה שמכאיב. להבין שהקשר ביניכם נגמר, שהאהבה מתה, וצריך לפרק את החבילה. או שאולי יש עוד סיכוי. אבל כדי שיהיה כזה, כדי שתוכלו להציל ולשקם ולחזור לאהוב, צריך להפסיק להסתיר, להעמיד פנים, ובעיקר לשתוק.

כי גם אם אתם כועסים נורא, מאוכזבים נורא, פצועים נורא, אל תדחה אותה, אל תדחי אותו, זה כל כך מכאיב. נורא מכאיב. אל תכאיבו. תפסיקו להכאיב להם. כי כשאתם מכאיבים להם, אתם מכאיבים גם לעצמכם. אז בואו נדבר על זה. בואו נשים לזה קץ. עכשיו.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת