ואז רוזאן סתמה לכולם את הפה
רוזאן בר הייתה קומיקאית וולגרית שעשתה רק מה שהתחשק לה, ורבה עם כל מי שחשב שצריך לנהוג אחרת. כל הטוב הזה הפך לסדרה מצליחה. "רוזאן" סיפרה לראשונה את הסיפור על האנשים מהמציאות - אלה שעובדים, מסתבכים, משתכרים ואוכלים ג'אנק פוד לארוחת הערב. והיא עשתה את זה עם הרבה קסם ובקול צווחני במיוחד
"רוזאן" הגיעה לרוזאן בר בדיוק בזמן. היא כבר הייתה קומיקאית מוכרת למחצה ושבעה מסיבובי הופעות שהרחיקו אותה מהמשפחה שלה. חברת מזון הציעה לה 100 אלף דולר תמורת פרסומת ובר הבינה באיזה צד של המסך מרוחה החמאה. באותו הזמן במקום אחר צמד המפיקים מרסי קרסי וטום וורנר, ששלוש שנים קודם לכן הביאו לאומה האמריקנית את "משפחת קוסבי", חיפשו את הדבר הבא. הייתה להם שיטה: הם בחנו את לוח השידורים וניסו להבין מה עוד לא היה.
אמריקה הייתה מלאה אז באמהות עובדות ממעמד הפועלים, שחזרו מהמשרה המלאה שלהן לעוד יום עבודה בבית. בסוף שנות התשעים 85% מהאמהות האמריקניות עבדו והחזיקו משק בית במקביל, אבל לטלוויזיה הן עוד לא הגיעו. לכל היותר האמא העובדת הייתה שם כסיפור רקע לגבר. כשהם ניסו למצוא את הקול שיקח את הרעיון שלהם הלאה, וורנר הציע את הקומיקאית החדשה יחסית שהם ראו ב"טונייט שואו".
רוזאן בר לא הייתה אמא עובדת ממעמד הפועלים במובן הקלאסי. גם הדמות הבימתית שהיא תחזקה במופעי הסטנדאפ שלה, "האלילה הביתית" (Domestic Goddess) לא בדיוק ענתה על ההגדרה המקורית של המושג - אותה סופר וומן מולטיפונקציונאלית שמלהטטת בין גידול הילדים לסידור הבית ועל הדרך גם מתחזקת קריירה.
"האלילה הביתית הייתה יותר עצלנית, היא נשארה בבית ולא יצאה לעבוד", מספרים קרסי-וורנר בראיונות, "המוטו שלה היה 'אם הילדים בחיים כשבעלי חוזר הביתה, אז אני את שלי עשיתי'. היא גם לא הייתה שחקנית, אבל משהו בקול, בקומדיית ה-in your face שלה היה כל כך ייחודי, שהאמנו שאפשר לרתום אותו לרעיון שלנו".
עוד בשידור חוזר:
בלי בורקס: הניצחון של "בת ים - ניו יורק"
אובג'קשן: הפרקליטים מאל. איי שפרצו את הדרך
המופע של בר היה וולגרי, בוטה, לא הייתה לה שום כוונה או רצון לייפות את המצב ועידון לא בדיוק היה אחד מהמאפיינים הבולטים שלה. זה התאים לשני המפיקים שידעו שסיפורה של האמא העובדת הוא לא בהכרח סיפור נעים לעין. כדי לחפות על היעדר הניסיון של בר במשחק, הם הצמידו אליה קאסט של שחקנים מצויינים, הבולטים ביניהם היו ג'ון גודמן בתפקיד בעלה, דן קונור (תפקיד שדחף אותו במעלה הקריירה שלו כשחקן) ולורי מטקאלף בתפקיד אחותה של בר, ג'קי. גודמן היה הראשון שנבחן לתפקיד ונבחר מייד, בעיקר בזכות היכולת שלו לרכך את ההופעה המשוננת של בר, אלא שלוח הזמנים שלו לא היה פנוי. ב-ABC התעקשו ללהק שחקן אחר כדי להקדים את עליית הסדרה, אבל המפיקים ידעו שבטלוויזיה אין הזדמנות שנייה, והתעקשו להמתין שגודמן יתפנה.
המשפחה שכיכבה בסדרה הייתה משפחת קונור, אבל הסדרה קיבלה את השם "רוזאן", ממש כמו "משפחת קוסבי" ("The cosby Show") שבה כיכבה משפחת הקסטבל. היא נבנתה סביב אישיותה של הקומיקאית ובמידה רבה הייתה העתק של חייה של רוזאן עם בעלה דאז, ביל פנטלאנד. האינטרס של בר וקרסי-וורנר היה בסך הכל זהה. היא רצתה "להגיד את האמת הנוראה, שאנשים ירגישו שיש אמא-אישה אמיתית בטלוויזיה". הם רצו להביא את הצדדים האבסורדיים אבל גם היפים של להיות אמא עובדת באמריקה.
תמימות הדעים הזאת לא מנעה את החיכוכים העתידיים על הסט, שהתחילו כמעט מיד. כבר בשעה שישבו והתמוגגו מהפיילוט שצולם, קיבלו המפיקים טלפון מבר שהודיעה להם שהיא לא מרוצה ושהיא לא מוכנה להמשיך בתוכנית. הם הצליחו לפייס אותה וצילומי העונה החלו.
במהרה התפתח עימות בין בר למפיק בפועל ותסריטאי הסדרה, מאט וויליאמס. בר, שהייתה רגילה להתנהלות על במות הסטנדאפ ושאפה תמיד לשליטה מלאה במהלכי הקריירה שלה, טענה שוויליאמס מנסה להחליש ולדלל את הדמות שלה. לדבריה וויליאמס, שרצה לקרוא לתוכנית "Life and Stuff", השאיר את השורות הטובות ביותר לדמויות הגבריות ותמיד צידד במפיקים והשמיץ אותה. "בשבילם הייתי האישה השמנה שמעדה מתוך הקרוואן שלה ובטעות אמרה משהו מצחיק פעם או פעמיים", היא סיננה באחד הראיונות.
צילומי הפרקים הראשונים הפכו לוודסטוק של שכתובים ועימותים על הסט. המצדדים ברוזאן טענו שבהוליווד יש לאישה רק שתי ברירות: קורבן או ביץ', ורוזאן מעולם לא הסכימה להיות הקורבן, מה שהשאיר לה רק ברירה אחת.
לקראת עליית הפרק הראשון תהו המבקרים מי יצפה ב"אנשים האלה" ממשפחת קונור. עם סדרות כמו "להתבגר ולהתגבר" ("Growing Pains"), "שושלת" או אפילו "משפחת קוסבי", מי ידליק את הטלוויזיה בשביל "חבורה של אנשים גדולים שמספרים בדיחות"? ומה הסיכוי שההומור ממשפחת "הצווארון הכחול", מעמד הפועלים, בכלל ימריא? אבל רוזאן התעלמה מהם בדרכה. "אלה לא העם האמריקני, אלה סתם מבקרים יללניים ואין לי שום כבוד אליהם", היא ניסחה בעדינות. "הם אף פעם לא שמים כלום בקונטקסט חברתי אלא רק מדברים על מה לבשת ואם הם אהבו את זה או לא, כאילו למישהו אכפת".
בר אולי הייתה חסרת ניסיון במה שקשור בטלוויזיה ותפקוד על הסט, אבל בעם האמריקני היא הבינה ועוד איך. בסוף 1989 שודר הפרק הראשון ב ABC, והתגובה של הצופים הייתה מהממת. הם אימצו את הסדרה מיד והיא זינקה למקום החמישי במדד נילסן. התסריט לא דילג על אף אחת מתלאות יומו של האדם הפשוט - אנשים שם איבדו את העבודה, נכנסו למינוס, עישנו גראס (לא לפני שהאשימו את הילדים שלהם בעישון גראס, שהתברר כשלהם), רבו בצרחות. כולם היו מלאי פגמים, והבדיחות הטובות ביותר, כמו שבר חזרה והדגישה, הן בדיחות על נושאים רציניים. האנושיות, הכנות ויותר מהכל – היעדר הניסיון ליצור תמונה משפחתית מושלמת, הביאו את הצופים למסך.
אלא שלמרות הצלחת התוכנית המתח על הסט התגבר, וחודשיים בלבד אחרי עליית התוכנית הציבה רוזאן אולטימטום: היא או וויליאמס – אחד מהם חייב לעזוב את הבניין. קרסי וורנר בחרו ברוזאן, בכל זאת מדובר בפנים של הסדרה. ברגע שרוזאן לקחה את השליטה על הדמות שלה, הקהל הגיב אליה ביתר שאת. המחיר היה המוניטין שיצא לה כאישיות בעייתית. המתח גבה מחיר גם בחיים האישיים של בר – בסוף העונה הראשונה היא הגישה בקשה לגירושין מבעלה, ביל.
קשה להפריד בין רוזאן האישה לרוזאן הסדרה. ההתנהלות שלה מחוץ לסט השפיעה לא פעם על הסדרה עצמה. בין העונה הראשונה לשנייה הבת של רוזאן נאלצה להיכנס למכון גמילה מאלכוהול, ורוזאן עצמה גילתה שיש לה בת שמסרה לאימוץ ועכשיו מבקשת לחדש איתה את הקשר. אחרי הגירושים היא התארסה לטום ארנולד, קומיקאי בן 30 ששולב בהמשך בצוות הכותבים. כשצילומי העונה השנייה התחילו, "רוזאן" הייתה הסדרה המצליחה ביותר בארה"ב, שהדיחה מהמקום הראשון את האלוף קוסבי והוכתרה כגיבורת מעמד הביניים.
על הסט דחה הצוות את ההצנחה של ארנולד, ובעיית הסמים שלו שנחשפה בהמשך, לא בדיוק תרמה לעניין. אחרי כמה פרקים רוזאן התעקשה שטום יופיע בסדרה כאחד החברים של דן. אנשי הצוות שהיו על הסט מספרים שג'ון גודמן היה פסע אחד מלחסל אותו מרוב תסכול.
בין העונה השנייה לשלישית הודיעה רוזאן שהיא עצמה הייתה קורבן להתעללות מינית מצד אביה בתור ילדה, פרט שנכנס לאחד הפרקים החזקים והזכורים ביותר בסדרה, "Wait Till Your Father Get’s Home", שבו אבא של ג'קי ורוזאן מת והן חוזרות לבית הילדות שלהן ומעלות זיכרונות מכאיבים.
דרמה משמעותית לא פחות התחוללה כשרוזאן הוזמנה לשיר את המנון האומה האמריקנית לפני משחק בייסבול בסן דייגו. לא ברור מה חשבו לעצמם המארגנים – הם מן הסתם שיערו שהבחורה עם הקול הכי מעצבן בטלוויזיה לא תפתח את הפה ותוציא ממנו את ברברה סטרייסנד – אבל גם רוזאן עצמה לא החמיצה הזדמנות לבעוט, ונענתה להזמנה. היא ביצעה את ההמנון בצווחות, זכתה לקריאות בוז תוך כדי וקינחה ביריקה על הדשא. היא חשבה שהיא עושה מחווה להתנהלות הגברית של האוהדים, אבל הם חשבו שהיא יורקת על ההמנון והדגל. למחרת הפכה רוזאן לאישה השנואה ביותר בארה"ב, כולל גינוי מנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש.
צילומי העונה השלישית עמדו להתחיל כמה ימים לאחר מכן ו-ABC ונותני החסות היו במתח – האם הצופים יזכרו לבר את החרפה? רוזאן עצמה, כדרכה, לא התאפקה ודרכה על היבלת. בפרק הראשון מכריזה רוזאן קונור ש"זה יום כל כך יפה, ממש מתחשק לי לשיר!". מחיאות הכפיים באולפן הבהירו שהכל נסלח.
העונה השלישית הייתה זו שבה הפכה רוזאן לשליטה מלאה על הסט, ונציגי הרשת לא הורשו לדרוך במתחם. נדמה היה שהיא נהנית לעשות שרירים מול ההפקה. כשהשחקנית (הראשונה מבין שתיים) שגילמה את בקי קונור רצתה להסתפר והמפיקים הטילו וטו, היא פשוט נעמדה מאחוריה כשזו ישבה אל שולחן האיפור, החזיקה מספריים ביד אחת ואת השיער שלה ביד השנייה ושאלה "איזה אורך את רוצה?" "שני אינצ'ים", היא ענתה, ובר פשוט גזרה לה חתיכת שיער, הניחה את המספריים ואמרה למעצבת השיער של ההפקה "זהו. עכשיו תסדרי את זה". כל זה קרה 20 דקות לפני תחילת הצילומים.
הדיקטטורה הלכה והחמירה בעונה החמישית והשישית – שעדיין הצליחו מאוד ברייטינג, עד שפיטורים על ידי רוזאן הפו לסעיף סטנדרטי שכל רזומה הוליוודי אינו שלם בלעדיו. רוזאן מצדה המשיכה להפציץ – כיוון שאחותה ואחיה במציאות היו הומוסקסואלים (וגם אמא שלה, כפי שהתברר בהמשך), בר התעקשה לשלב בעלילה נישואים של זוג גברים ונשיקה לסבית (שלה עם מיוריאל המינגווי), אמצעי מניעה, אבטלה וכמובן - הפרק האהוב שבו דרלין מקבלת את המחזור שלה מול כל אמריקה. רוב הדיבורים נעשו על רקע פעולות כמו קיפול כביסה או סידור הבית, כדי שלא נשכח לרגע שהעבודה לעולם לא נגמרת. רוזאן קונור עצמה דילגה בין עבודות שכר מינימום כמו מנקה בסלון יופי או עובדת בפס ייצור. הייתה לה היכולת להבין מה מעסיק את האמריקני הממוצע ולספר לו על עצמו באופן שיגרום לו גם לצחוק.
עם כל אלה, אגב, הסכינה ABC למעט דבר אחד – נשיקה לסבית. הרשת סירבה לשדר את הפרק – אמצע הניינטיז, כן? – והצוות הפך את זה לחגיגה. בערב שידור הפרק התכנסו כולם לצפייה משותפת בשידור הפרק על מסך ענק. אף אחד לא ידע מה ישודר - הדיבור היה שהנשיקה פשוט תיערך החוצה. בתשע בערב ABC החליטה לשדר במלואה את הנשיקה של בנות אותו המין בטלוויזיה. את הנשיקה עצמה אפילו לא ראו, כי היא צולמה מגבה של המינגוויי, אבל הרייטינג המשיך לטפס.
עד לעונה השישית בר הספיקה להתחתן עם טום ארנולד, לגלות שהוא בוגד בה עם העוזרת שלו, להתגרש (ולהכריז על "יום הגירושים" על הסט, עם חשפנים ובר אלכוהול), לעבור ניתוחים פלסטיים דרסטיים בין העונה החמישית לשישית (השתלות לחיים, ניתוח אף, מתיחות פנים, כל הפאקט, לא משהו שמעמד הפועלים לא יכול להרשות לעצמו). במהלך העונה השביעית והשמינית, שם החלו בולענים לכרסם בהצלחת הסדרה, היא התחתנה עם שומר הראש שלה, בן תומאס הצעיר, קנתה חוות אגוזי-מקדמיה בהוואי ונכנסה להריון.
אל צילומי העונה השמינית היא הגיעה מפויסת ורגועה הרבה יותר, ואולי זה לא מקרה שכשהטמפרמנט הרוזאני התרסן, דעכה איתו גם "רוזאן". רק להמחשה, בעונה השמינית (1995) ביקרו הקונורס בדיסני וורלד פעמיים (!) אף שזה הדבר האחרון שהייתם מצפים מהם לעשות (למי יש כסף?) בעקבות דרישה של ההפקה. הסיבה: וולט דיסני רכשה את ABC ובהתאמה ציפתה מכל הסדרות שלה לבקר באתר. יחד עם הקונורס בילו בפארק גם משפחת "צער גידול בנות", "אריזה משפחתית" וסדרות נוספות.
העונה התשיעית והאחרונה היא זאת ש"רוזאן" הייתה יכולה להסתדר היטב בלעדיה. הקריירה של ג'ון גודמן כבר החלה להמריא והוא נעדר מרובה בעקבות צילומי הסרט "ביג לבובסקי". במהלך חסר מודעות החליטה בר שמשפחת קונור תזכה בלוטו ב-108 מיליון דולר ותצא למסע בזבוזים תזזיתי ופראי. לא נשאר זכר למשפחה שחלק גדול מהקסם שלה היה טמון בשאלה אם היא תצליח לשלם את החשבונות בסוף החודש.
רוזאן קונור התרועעה עם ג'רי ספרינגר, חיסלה טרוריסטים והצטלמה בחלוק עם יו הפנר. ג'קי התחתנה עם נסיך, דרלין הביאה ילד. כצפוי, קו העלילה הזה כבר לא תפס את הצופים, שראו בו בגידה ברעיון הבסיסי של הסדרה. הרייטינג צלל, ובניסיון אחרון להציל את כבודה קבעה רוזאן שכל העונה האחרונה הייתה חלום של רוזאן קונור, שבעלה דן לא התאושש מהתקף הלב שהתרגש עליו בסוף העונה הקודמת בחתונה של דרלין, הלך לעולם שכולו טוב והשאיר אותה הוזה בניסיון לברוח מהמציאות המרה. אולי רק "אבודים" עשו את זה יותר גרוע.
ועדיין, זכותה תגן עלינו. עם ההומור השחור שלה "רוזאן" (כמו גם סדרות שעלו במקביל לה כמו "משפחת סימפסון" ו"נשואים פלוס") אפשרה אמירה ביקורתית על ניצול מעמד הפועלים, אבל לא באופן הדידקטי שסדרות אחרות הורגלו בו. 20 שנה אחרי הפרק הראשון מצטרפת "רוזאן" לצונאמי הסדרות המחודשות שמציף את הטלוויזיה שלכם, עם בר עצמה, גודמן, שרה גילברט (דרלין) ואולי גם מטקאלף. עם קצת מזל משפחת קונור שוב תתאסף מסביב לשולחן בתחילת כל פרק, עם משקה תוסס ופיצה - ארוחת ג'אנק של אנשים עובדים.
