שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאבד את עצמך בהודו - ולכתוב על זה
    ישראלים מאמצים לעצמם תחביבים שונים במהלך הטיול בהודו. לרגל שבוע הספר שוחחנו עם נבו רוזי, שהתחביב שלו הפך לספר - "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו". אז מה הטיפ הכי טוב שיש לו למטיילים הצעירים?

    "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו"    (צילום: נבו רוזי)

    "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו"    (צילום: נבו רוזי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "נכנסנו לחנות תפירה בדלהי. בת הזוג שלי בחנה את הבגדים ואמרה לי 'שמע, הם תופרים פה על הפנים'. אז המוכר ההודי הסתובב אליה ואמר לה בעברית: 'מותק, אני תופר על הפנים? למה, את הכי טובה בעולם?', ופשוט גירש אותנו החוצה לרחוב".

     

    עשרות אלפי צעירים ישראלים נוסעים לטייל בהודו כל שנה, רובם במסגרת טיול אחרי צבא. כמוהם גם נבו רוזי, בן 24 מתל אביב, שנזכר בחוויה ההיא בחנות הבדים הצבעונית. נבו חזר לישראל בנובמבר האחרון ומאז עובד כמלצר. אולם כבר מילדותו חלם להיות סופר, ולכן, שלא כמו רוב הצעירים, בחר להקדיש את הטיול דווקא לכתיבת ספר תרמילאים.

    נבו רוזי (צילום: נבו רוזי) (צילום: נבו רוזי)
    נבו רוזי
     

    ספרו הראשון "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו" יצא לאור בחודש שעבר בהוצאת "ספרי ניב". את הסכום הדרוש להוצאתו הצליח נבו לגייס באמצעות פרויקט מימון המונים באתר הדסטארט.

     

    "זה יומן מסע עלילתי. כלומר הוא לא מבוסס רק על דברים שאני חוויתי בעצמי בטיול, אלא בעיקר על התחושות והמחשבות שלי. אבל כן נמצאים שם כמה דברים שבאמת קרו לי, כמו אותו ביקור בחנות הבדים", מסביר נבו. "העלילה היא מאוד קומית ומצחיקה, וגם היה לי מאוד חשוב שהספר לא יעבור את ה-200 עמודים. יצא 170. יש למשל ספר שהרבה ישראלים קוראים בהודו ששמו 'שאנטראם', והוא כולל בערך אלף עמודים. ראיתי אנשים מסתובבים עם הספר הזה בתיק ולא הבנתי איך הם עושים את זה לעצמם. רציתי שהספר שלי יהיה מאוד קליל וקולע, ואפילו קל בגב".

    הספר של נבו. "רציתי שיהיה קליל וקולע"
    הספר של נבו. "רציתי שיהיה קליל וקולע"

    רגע נוסף בעלילה כתב נבו בעודו חווה את החוויה המתוארת על בשרו. בספר נוסע הגיבור מוואראנסי לדלהי ועולה על אוטובוס עם נהג משוגע. במציאות - זה קרה לנבו ולבת זוגו בנסיעה לילית של שמונה שעות מדרמסאלה למנאלי. "חשבנו שנישן באוטובוס, אבל לא יכולנו לעצום עין לשנייה. הנהג בן ה-80 נסע במהירות 150 קמ"ש ברחובות ממש צרים", הוא מספר. "לידי ישב נזיר שהשאיר את החלון פתוח במשך כל הנסיעה והיה בהיכון להקאה. זה היה אבסורדי ברמות. כתבתי את הקטע ב'גלאקסי' תוך כדי הקפיצות, כשכולי רועד ומסוחרר".

     

    ב"מתנ"ס של הודו" וב"שביל החומוס"

    לטיול הגדול יצא נבו בדצמבר 2015, והתוכנית לכתוב ספר כבר הייתה אצלו בראש. בתחילה טייל שלושה חודשים בניו זילנד ומשם המשיך לתאילנד, לאוס, סינגפור ו-וייטנאם. את הודו הוא שמר לסוף המסע והגיע לשם רק אחרי חצי שנה.

    "זה היה החוג שלי" (צילום: נבו רוזי) (צילום: נבו רוזי)
    "זה היה החוג שלי"(צילום: נבו רוזי)

    "ידעתי שברגע שאגיע להודו כבר לא אוכל להמשיך לטייל, כי זה יהיה השיא של המסע. ביום שהגעתי פשוט פתחתי את הלפטופ, היה לי איזשהו רעיון כללי, ופשוט התחלתי לכתוב. את רוב הכתיבה עשיתי בדרמסאלה, ישבתי כל יום ארבע-חמש שעות על המרפסת, מול הרי ההימלאיה, והקלדתי", הוא נזכר. "הישראלים קוראים לדרמסאלה 'המתנ"ס של הודו'. הצעירים שמגיעים לשם נתקעים לפחות חודש, ויש שם המון חוגים כמו גילוף, נגינה, יוגה, מדיטציה, הכנת צמידים וכמעט כל דבר שאתה יכול לחשוב עליו. זוגתי הייתה יוצאת כל יום לחוגים, ואני הייתי יושב וכותב. זה היה החוג שלי".

     

    נבו אמנם הגיע להודו מצויד כבר ברעיון הכתיבה, אך הופתע לגלות שכל המטיילים הישראלים מעבירים חלק גדול מזמנם שם בקריאת ספרים בעברית. "יש כמה תחנות בצפון הודו שנקראות 'שביל החומוס'. מדובר בכמה כפרים שכבר כל כך רגילים לישראלים, ומעבר לעובדה שכל ההודים שם מדברים עברית - בכל כפר יש ספרייה ענקית עם המון ספרים בעברית. הספריות מלאות במטיילים שמחליפים שם ספרים ויושבים וקוראים. זה היה מדהים לראות את זה, זה משהו שאתה כבר לא רואה בארץ", הוא מספר.

     

    הספר שלך כבר הגיע לשם גם?

     

    "אני מקווה מאוד שכן. אני מגיע לשם שוב באוגוסט ואני מקווה שאמצא אותו, ואם לא, אז אדאג להשאיר שם כמה עותקים. יש המון ספרים על הודו, אבל לא נתקלתי בספר תרמילאים שמדבר לצעירים בטיול אחרי צבא. אני מאוד רוצה שהספר הזה יהפוך להיות חלק מהנוף של הישראלים בהודו. כולם עושים במנאלי כביסה אצל מישהי שקוראים לה שימרית (במלעיל) וכולם אוכלים ג'חנון אצל שורש, ואני קיוויתי שקריאת הספר תהפוך גם לחלק מ'שביל החומוס'".

     

    אבל אתה לא מרגיש שבמקום לטייל וליהנות היית עסוק בלכתוב ספר?

     

    "המסגרת הזאת דווקא עשתה לי טוב. הייתי בהודו חצי שנה, וכשסיימתי לכתוב את הספר אחרי חודשיים, פתאום היו ימים שלא עשיתי בהם כלום. הסתובבתי והתחלתי לתהות מה בעצם עושים בהודו, ואז אמרו לי 'זה מה שאתה עושה בהודו - אתה לא עושה כלום'. לחוות את הודו זה פשוט לשבת וליהנות מהשאנטי הזה, עם הנוף הכי יפה בעולם, אוכל מדהים, לשתות צ'אי ופשוט להיזרק. זה הסוד".

     

    ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמך

    על שם הספר חשב נבו עוד לפני שיצא לטיול ולפני שהתחיל לכתוב מילה. "כל אחד שחוזר מהודו, ישר שואלים אותו אם הוא מצא את עצמו. אז הרעיון הוא שכדי למצוא את עצמך אתה חייב קודם לאבד את עצמך", הוא מסביר.

    נבו בפעולה (צילום: נבו רוזי)
    נבו בפעולה

    "הספר נפתח בכך שבחור ישראלי שואל את הגיבור 'נאבדת כבר?'. הגיבור לא מבין למה הוא מתכוון, והישראלי עונה לו שיש לפחות 100 דרכים לאבד את עצמך בהודו, ושפשוט יבחר דרך וילך איתה. אני חושב שאני מצאתי את הדרך שלי שם בעזרת הכתיבה", מספר נבו. "זיהיתי המון יצירתיות אצל הישראלים בהודו. אולי זה הגיל, אולי זו התקופה הזו בחיים, אולי זה כי בצבא הייתי קצת עצור ופתאום הכול משתחרר. הרגשתי שאנשים סביבי נותנים לעצמם להיאבד ואז מוצאים את עצמם, וככה גם אני הלכתי לאיבוד".

     

    מה היית ממליץ לצעירים שנוסעים להודו?

     

    "לא לתכנן. חשוב לדעת הרבה על המקום שבו אתה נוחת, כי יש הרבה תרמיות, במיוחד בדלהי, וחשוב לדעת איפה עושים את הלילה הראשון. אבל מעבר לזה לא לתכנן כלום, כי פשוט לא צריך. כבר ביום הראשון פגשנו ישראלים שאמרו לנו לאן ללכת, ומשם פשוט זרמנו. דווקא הדברים שתכננו מראש אלו מקומות שלא הגענו אליהם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נבו רוזי
    נבו רוזי
    צילום: נבו רוזי
    צילום: נבו רוזי
    המחשב של נבו
    צילום: נבו רוזי
    מומלצים