2,500 שנות יהדות: גאורגיה מתגעגעת
מסעדות כשרות, בתי כנסת מפוארים, מוזיאון יהודי ושארית מקהילה עתיקה וגאה, שעל פי המסורת המקומית מגיעה עד לימי גלות בית ראשון: בגאורגיה יש אוצרות יהודיים, ניחוח היסטורי, אנשים שישמחו ללחוץ לכם את היד כדי לקבל ברכה מארץ ישראל - וגבאי שלא עולה לארץ, "כי מי ישמור על הקהילה?"
קהילת יהודי גאורגיה כבר עמדה על סף הכחדה בשל העלייה המסיבית לישראל – אבל אז אירע המהפך, סוג של "תחייה יהודית", עם גל התיירות הישראלית ששטף את המדינה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
מסורת יהודי גאורגיה אוחזים במסורת בת 2,500 שנה במדינה, ועל-פיה הגיעו אבות-אבותיהם לאחר ש"נאבוקו", הלא הוא נבוכדנצאר מלך בבל, החריב את בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה, והגלה את רוב יהודי ארץ ישראל.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מושלם: "Sound of Silence" בשירות השבת
- היינו קורבנות - אבל אסור שנהיה מקרבנים/ רוחמה וייס
- מיילי סיירוס - אאוט: היוטיוב הכשר למהדרין
ההיסטוריון פרופ' גיבי חראמבשידזה, המדריך במוזיאון היהודי - מציין כי על פי דעה אחרת, מדובר בצאצאי הכוזרים שהתגיירו - וזו אולי הסיבה שבקהילה הזו אין כהנים ולוויים, אלא רק "ישראלים".
באופן נדיר ויוצא דופן, למעט מקרים בודדים, היהודים בגאורגיה לא סבלו מאנטישמיות, למרות שמדובר במדינה דתית מאוד, אבל נוצרית אורתודוכסית (ולא קתולית). היהודים במדינה שימשו תמיד עמוד תווך בחיי המסחר והכלכלה, ומצבם הכלכלי הטוב-יחסית של כלל הגאורגים, סייע אף הוא לחיי השכנות הטובים.
ואז היהודים עזבו
"מוזיאון דוד באזוב לתולדות יהודי גאורגיה", השוכן בטביליסי הבירה, נוסד בשנת 1933, נסגר ב-1951 בהוראת השלטון הסובייטי - ונפתח מחדש לאחר נפילת החומה. לפני כשלוש שנים הוא שופץ מהמסד ועד לטפחות. לצד אוספים של כתבי יד, חפצים ותיעוד תרבותי ודתי ענף - מתעד המוזיאון את עליית והתחזקות הקהילה, עם השנים, כאשר לתושבים הוותיקים שנחשבים "ספרדים" בנוסח התפילה ובמנהגיהם, הצטרפו גם יהודים אשכנזים שמאסו באנטישמיות ובפוגרומים של אירופה.
המשבר הגדול בתוך הקהילה היהודית במדינה, נוצר בתחילת שנות ה-70, כאשר ברית המועצות הרימה את מסך הברזל - והתירה ליהודים לעלות למדינת ישראל. הרוב המוחלט העדיפו לעזוב. רובם עלו לישראל מסיבות ציוניות ולא כלכליות, אולם חלקם העדיפו את סיר הבשר של ארה"ב וגרמניה, והיגרו לשם.
לדברי גאורגי צ'וגוודזה, יו"ר רשות התיירות הלאומית בגאורגיה, הממשלה גאה בהיסטוריה של הקהילה היהודית. לאחרונה הוא יזם ביקור של כתבים דתיים מישראל לגאורגיה, במסגרת החיזור אחר הקהל היהודי.
בליני וחינקלי בבית חב"ד
בשיאה מנתה הקהילה המקומית קרוב לרבע מיליון איש ואישה, אך כיום נותרו בה כמה אלפים בלבד. הפערים בין הנתונים גבוהים למדי. הדמוגרף הישראלי פרופ' סרג'יו דלה פרגולה מונה כ-2,500 איש המרוכזים ברובם בבירה, היהודים במקום סופרים קצת פחות מעשרת-אלפים בני אדם, ואילו השלטונות הרשמיים מדווחים על כ-30 אלף יהודים.
הרב מאיר קוזולובסקי, השליח הראשי של חב"ד במדינה, מסביר כי הקהילה מונה יהודים מבוגרים שסירבו לעלות לישראל, לצד גם משפחות שעלו לארץ הקודש, וכעבור מספר שנים שבו לגאורגיה מסיבות כלכליות.
בנוסף, בשנים האחרונות נוהרים לגאורגיה עשרות-אלפי ישראלים מדי שנה, מקצתם צעירים אחרי צבא שמגיעים לעשות "טרקים" בהרים. הרב קוזולובסקי מציין כי רבים מהם אוכלים במסעדות "ירושלים" ו"קינג דיוויד" הכשרות, אך כמו מטיילים יהודיים בכל העולם, בשבתות הם מגיעים לאכול ולהתפלל בבית חב"ד, המציע גרסה כשרה למהדרין של המטבח הגרוזיני המסורתי, הכולל בין היתר בליני וחינקלי.
ברוח היחסים הנוחים שמשרה גאורגיה, גם בין חב"ד לקהילה המקומית שוררים יחסים חמים – לא דבר שיש להקל בו ראש, בניגוד לקהילות רבות אחרות בעולם.
ספרים מאובקים וגבאי קשיש
הרב רחמים מורדכשווילי הוא רב בית הכנסת המרכזי בטיביליסי, "שערי תפילה", שנוסד ב-1904, הופקע בימי השלטון הסובייטי – והוחזר מאוחר יותר ליהודים. בית הכנסת המפואר מעוטר בעמודי שיש ותקרה גבוהה, פרסקות - ויש בו שני אולמות תפילה. במתחם בית הכנסת הגדול יש גם מקווה טהרה, קצבייה כשרה ומאפייה כשרה.
בארונות בית הכנסת שוכבים ספרי קודש עתיקים, כמו תלמוד בבלי שהודפס בווילנא בשנת 1856 ו"חושן משפט" שנדפס בוורשה ב-1872. אלא שכיום הספרים מכוסים באבק, וניכר שיד אדם לא נגעה בהם שנים ארוכות.
אורחים מארץ ישראל? כבוד
המסע לגאורגיה הסתיים בביקור מרגש בבית הכנסת הגדול והמפואר של העיר קותאיסי. בעבר הרחוק הייתה זו הבירה הגאורגית, והקהילה היהודית שם הייתה הגדולה במדינה. עד לסוף שנת ה-60 היא מנתה קרוב ל-20 אלף איש, אלא שבעקבות גלי העלייה הגדולים בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-90, נותרו במקום כ-60 משפחות בלבד, רובן הגדול קשישים או צעירים שפחות מחוברים למסורת.
הגענו למקום כדי להתפלל תפילת ערבית, ובחצר בית הכנסת הממוקם ברחוב גפונוב (Gaponov Street), בחלק המרכזי של העיר, ישב לבדו הגבאי משה ברלואוושויילי.
הוא לא תכנן לפתוח את בית הכנסת, מאחר ובימי חול התפילות נערכות בדרך כלל בבקרים בלבד, אולם כאשר שמע שהגיעו אורחים מארץ ישראל הוא הזדקף, חייך ומיהר ללחוץ ידיים. הסיבה לכך היא שמסורת גאורגית עתיקה, מייחסת ברכה למי שנוגעים באורחים מארץ ישראל. לדבריו, בית הכנסת נחנך בשנת 1855, ומאחר והמקום היה צר מלהכיל את כולם, היו בעיר בתי כנסת נוספים (שלושה, עם נדייק).
הגבאי הקשיש מספר ששני אחיו עלו לישראל, והוא מקפיד לבקר אותם מדי שנה. על השאלה המתבקשת, מדוע הוא לא עולה לארץ - הוא משיב בשאלה: "אם אני אעזוב, מי ישמור על הקהילה?"
בגאורגיה בתי כנסת רבים יחסית לגודל האוכלוסייה היהודית, גם מחוץ לטיביליסי. ראוי להזכיר בהקשר זה את הערים אוני שבמחוז רצ'ה-לצ'חומי, שהקהילה היהודית מתנתה בה בעבר כמעט מחצית מן האוכלוסייה, והשאירה אחריה מורשת יפה. בית הכנסת שברחוב Vakhtang נבנה בסוף המאה ה-19 על ידי ארכיטקט פולני ובנאים יהודים-יוונים מסלוניקי. בית הכנסת היפהפה נחשב לשלישי בגודלו במדינה (אחרי טיביליסי וקותאיסי).
היהודים שחיים ברובם בבירה, כבר לא מרוכזים ברובע היהודי בלבד, שהיווה בעבר את הלב היהודי של הקהילה. במשך מאות בשנים חיו יהודים בחלק העתיק של העיר, ולאות כבוד נקראה אחת הכיכרות באזור "כיכר ירושלים", ומובילה לרחוב ירושלים.
הכותב היה אורח משרד התיירות הגאורגי
