ביקורת סרט: "קולוסאל" - שילוב מוצלח בין מפלצות ומערכות יחסים

מה הקשר בין צרותיה של בחורה אמריקנית מתוסבכת השבה לעיירת הולדתה ומפלצת סטייל גודזילה המחריבה את סיאול, בירת דרום קוריאה? בסרט האקסצנטרי "קולוסאל" ("Colossal") מתברר שיש, וזה עובד ואפילו משכנע. העולמי והאינטימי חובקים זה את זה, והתוצאה היא סרט האינדי-מפלצות הראשון בתולדות הקולנוע.

אן האת'וויי בראיון: "צופה בסרטים שלי כדי להשתפר"

מצד שני, האם השלכת תסביכיה וזעמה כלפי גברים של צעירה אמריקנית אלכוהוליסטית על אוכלוסיית דרום קוריאה אינה גובלת בגזענות והתנשאות? ודאי שכן. וגם אם יבואו מי שיטענו שהסרט הזה אינו מבקש שיקחו אותו ברצינות רבה מדי – זה לא ממש משנה. ולמה, בעצם, סיאול ולא יפן, נניח, מולדת סרטי ה"קאייג'ו" (מפלצות הענק) שאליהם הסרט הזה מתייחס במודע? – לא לגמרי ברור.

המפלצת יצאה לחופשי. "קולוסאל"

אן האת'וויי מגלמת את הגיבורה שהיא קלישאה של סרטי אינדי: צעירה אובדת דרך ועצות שבתחילת הסרט נזרקת על ידי החבר שלה (דן סטיבנס) וכמקובל בסרטים שכאלה שבה אל ביתם הריק של הוריה שאינם בנמצא. שם היא פוגשת חבר ילדות (ג'ייסון סודייקיס) המנהל בר מקומי, ואת עמיתיו לשתייה (טים בלייק נלסון ואוסטין סטוול), שכמוהו לא ממש עושים משהו עם חייהם.

ביקורות קולנוע נוספות:

"משמר המפרץ"

"כמעט מפורסמת"

"הצלף"

כאשר מפלצת ענקית דמוית גודזילה זורעת טרור ברחבי סיאול, מתברר – וזהו ספוילר שאין דרך לדון בסרט מבלי לחשוף אותו – שהיא אינה אלא ביטוי לפסיכוזות של הגיבורה. נניח לצופיו העתידיים של הסרט לגלות איך היא מבינה את זה, ואת משמעותו של רובוט עצום וזועם התוקף אף הוא את העיר. נשוב ונציין רק זאת: החורבן והמוות ההמוני של קוריאנים תמימים הם תוצאה של בעיותיה עם גברים של אישה אמריקנית לבנה אחת.

האת'וויי וסודייקיס. מוצלחים

אבל גם אם הפמיניזם המפלצתי, פשוטו כמשמעותו, אינו הצד החזק של "קולוסאל" – קשה להתווכח עם העובדה שזהו אחד הסרטים היותר מקוריים שנצפו לאחרונה. סרט מפלצות עם טוויסט שמתאר את ההשלכות, ובכן, הקולוסאליות של אישה במצב שברירי המחזירה לעצמה את השליטה על חייה.

זהו סרטו הרביעי באורך מלא של הבמאי הספרדי המעניין נאצ'ו ויגאלונדו, שסרטו מ-2003 "7:35 בבוקר" היה מועמד לאוסקר הסרט הקצר הטוב ביותר. הפילמוגרפיה שלו כוללת גם את "Timecrimes" מ-2007, סרט מסע בזמן קאמרי ויוצא דופן, ו-"Extraterrestrial" מ-2011, שהוא שילוב של סרט פלישת חוצנים עם קומדיה רומנטית.

עבודתו הנוכחית מטעינה אמנם בזיכרון סרטים שעסקו בדרכם הסימבולית בביטוי המפלצתי של זעם נשי – "הציפורים" של היצ'קוק ו-"The Brood" של דיוויד קרוננברג הם רק שניים מהם – אך ויגאלונדו אינו מתיימר ליצור יותר מאשר פנטזיה שובבה. משהו שקרוב יותר ברוחו לסרט הקאלט משנות ה-50, "Attack of the 50 Foot Woman", שבמרכזו האישה הענקית שבכותרת הנוקמת בבעלה הבוגדני.

התפנית שמתרחשת בעיצומו של הסרט, או ליתר דיוק היבטיה הפסיכוטיים, הופכת את "קולוסאל" למאבק בין המינים שבא על חשבונה של אומה אחרת המייצגת חרדה מסוג אחר לגמרי: האיום של "האחר" האסיאתי על אמריקה השורשית הלבנה והמאבק בו. זהו השלב שבו נהפך הסרט לפנטזיה פמיניסטית שאינה מעמיקה במיוחד מבחינה פסיכולוגית, ואף לוקה בדלות המאפיינת אותם סרטי מתח המציגים גברים שתלטניים המחזרים באובססיביות אחרי אישה. הנה, מבחינה פוליטית, משמעותו האמיתית של "קולוסאל": אמריקה הטובה גואלת את האומה הדרום-קוריאנית מההרס שהיא עצמה משליטה בה. על הדרך, אישה צעירה מבולבלת וחסרת ביטחון מצליחה להתגבר על חרדותיה מפני הגברים שסביבה.

ההנאה מסרטו של ויגאלונדו נובעת מהרעיון המבריק למדי שבבסיסו וכן מהמודעות שהוא מפגין ביחס להיבטיו המופרכים והבעייתיים. "הרגתי מלא אנשים רק משום ששוב התנהגתי כמו אידיוטית שיכורה", מבהירה הדמות שמגלמת האת'וויי בפני מי שמתעקשים לקחת את הסרט ברצינות יתרה. האת'וויי, שכבר חקרה את המתח שבין הופעתה השברירית לדימוי נשי דומיננטי ועוצמתי בתפקידה כאישה-חתול ב"עלייתו של האביר האפל", מציגה כאן פן אחר, מוצלח לא פחות, של הקונפליקט הזה. סודייקיס בתפקיד מפתיע מעצב דמות גברית שכאבה ותסכוליה המיניים מתפרצים אף הם בדרך לא צפויה.