שתף קטע נבחר

הדרך הנכונה והיעילה בטיפול ברשלנות של רופאים

האם שלילת רישיונם של רופאים המתרשלים בעבודתם היא הפתרון שיאפשר להם ללמוד מטעויות ולנו להיות בטוחים יותר בידיהם - או אולי שיטות עבודה של שקיפות ולמידה מטעויות הן אלה שייתנו את המענה הטוב ביותר

האם רשלנות רפואית היא עילה לשלילת רישיון: בכתבה, בנושא דו"ח חדש שבדק תביעות על רשלנות רפואית נגד מוסדות רפואיים שונים, מוצגת העובדה כי רופאים שמתרשלים בעבודתם, אינם מאבדים את רישיונם כאבסורד וכנקודת חולשה של מערכת הבריאות. אך האם זה אכן כך?  

 

בעולם הטיס למשל (בחיל האוויר הישראלי בפרט) ישנה הפרדה בין טעות לרשלנות. על רשלנות נענשים. אך העונש אינו שלילת רישיון. להיפך - העונש, מטרתו לחדד את היכולות המקצועיות ואת רמת הבטיחות של הטייס ואת סביבתו המקצועית.

 

מספר בתי חולים במרכז הארץ הרימו את הכפפה, ומובילים היום שינוי תרבותי להטמעת שיטת התחקיר והלמידה, כשיגרה בכל פרוצדורה. מדובר בתהליכים מאתגרים מאד ולא פשוטים. שהרי רופאים נמצאים "בשדה קרב" תמידי.

 

קראו עוד:

הסכנה במעקב רשלני אחר תוצאות בדיקות רפואיות

גורם המוות השלישי בארה"ב - וההתעלמות ממנו בישראל

 

מאזן האימה של הרופאים. רשלנות רפואית (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
מאזן האימה של הרופאים. רשלנות רפואית(צילום: shutterstock)

 

שלילת רישיון הרופא: חולשה או חוזקת המערכת?

מה המשמעות של יצירת תרבות בה כל רופא שמתרשל מאבד את רישיונו? האם זה ישפר את רמת הרפואה ואת מצב הבריאות האישית שלנו? או ייצר מצב שהרופאים נמצאים בחשש מתמיד ובכך יקטין את האיכות והבטיחות במערכת הבריאות?

 

אין ספק שרשלנות דורשת התייחסות ואפס סובלנות והיא שונה לחלוטין מטעות או שיקול דעת מוטעה. אך האם יצירת תרבות של שלילת רישיון זה מה שישפר את הרפואה או דווקא יצירת תרבות של למידה, שקיפות ושיפור, כאשר עונשים קיצוניים ממשיכים להישמר למקרי קיצון ייחודיים היא שתשפר את המצב?

 

תרבות כזו של ענישה חמורה יוצרת רפואה מתגוננת בה רופאים מתעסקים בחשש מתביעה פוטנציאלית במקום להתעסק במטופל עצמו ובלמידה מהתוצאות של הטיפול, בין אם טובות מאוד או טובות פחות.

 

מכאן שיש להבין תחילה את המשמעות וההפרדה בין רשלנות לבין שיקול דעת מוטעה – הבדל קריטי שיוצר סביבה שמקדמת למידה ושיפור מתמיד.

 

ישנם מספר מקצועות בעולם בהם מחירה של טעות או רשלנות, קטלני. מדובר במקצועות בהם חיי אדם נמצאים על הכף בצורה מיידית כשאולי שני הבולטים מביניהם הם מקצועות הרפואה והתעופה.

 

בשני העולמות מחיר הטעות כל כך גבוה, שלעוסקים במלאכה אין את הפריבילגיה שלא ללמוד מהטעויות. לטעויות יש כמובן מחיר כלכלי אך בעיקר אנושי. אז האם הפתרון הוא ענישה או למידה?

 

נקודת המפנה בלמידה מטעויות

שנת 1999 הייתה נקודת מפנה דרמטית בעולם הרפואה. פסק דין של אהרון ברק קבע כי אין יותר זכות לרופאים לחיסיון על מידע. בעקבות כך, הוצאו מצלמות וידאו מחדרי ניתוח, הופסקו כמעט לחלוטין ישיבות תחלואה ותמותה חודשיות שמטרתן ללמוד ממקרים לא טובים וכל תהליך של למידה ושיתוף ידע.

 

הפגיעה באיכות ובבטיחות שנגזרו מכך, ברורה. רק בשנים האחרונות מתחיל עולם הרפואה "להתאושש" ולחזור להשתמש בכל אותם כלים.

 

תהליך הפוך קרה בחיל האוויר הישראלי. עד לפני 40 שנה, היה החיל מאבד 25 מטוסים בשנה בתאונות אימונים, כתוצאה מבעיות משמעת, טעויות אנוש, מסגרת נהלים וטכנולוגיה ("רשלנות"?). חישבו על המחיר הכלכלי של עובדה זו וחמור מכך, המחיר של אובדן חיי אדם.

 

תאונת אימונים שאירעה באמצע שנות ה-80, הביאה את מפקדי החייל להחלטה כי לא ניתן עוד להשלים עם המצב והגדירו תהליך עמוק של שינוי. בשלב הראשון הוכנסה מצלמות וידיאו כשיגרה לכל הטיסות, מתוך הבנה שתיעוד וידיאו מעלה את רמת הבטיחות, מעודד לרמת מקצוענות הגבוהה ביותר ומשפר משמעותית את יכולת הלמידה באמצעות שגרה של תחקור מתקדם. תהליך הפוך בדיוק לזה שנעשה ברפואה.

 

נוהל זה שם קץ לסיפורי 'התפארות' של טייסים ללא אחיזה במציאות, הכל הוסרט ותועד. בשלב השני, הוגדרה מסגרת - אוסף של נהלי בטיחות, ברורים ומוחלטים שנאכפים באדיקות. הטמעת שימוש החובה בווידאו בשילוב הגדרת מסגרת נהלים וחוקים ברורה ושיפור תהליכי הלמידה מטיסות, צימצמה את מספר התאונות בחיל האוויר ב- 95% (!) תוך שמירה על אותה רמת מצוינות ואף יותר.

 

חשוב להבהיר עם זאת, שגם בעולם הטיסה ישנה הפרדה בין טעות לרשלנות ואכן על רשלנות נענשים. אך עונש אין משמעותו שלילת רישיון ברוב המוחלט של המקרים. בדיוק להיפך. עונש מטרתו לחדד את היכולות המקצועיות ואת רמת הבטיחות של אותו טייס (או רופא) וסביבתו המקצועית.

 

תחקיר ולמידה מכל פרוצדורה רפואית. מדיניות של שקיפות (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
תחקיר ולמידה מכל פרוצדורה רפואית. מדיניות של שקיפות(צילום: shutterstock)

 

הפרוצדורה שמעודדת למידה מטעויות

אם נחזור לתחום הרפואה, מחקרים שנעשו לאורך השנים הוכיחו חד משמעית שקיום שיגרה של תדריך קצר לפני פעולה, תחקיר קצר בסיום פעולה, ועבודה עם צ'קליסט למניעת טעויות בנקודות מפתח, תורמים בצורה ישירה לשיפור ביצועים ולהפחתה בכמות טעויות האנוש ומגבירים את האפקטיביות ב 20-25%.

 

תחשבו לרגע איך מתנהלת מסגרת רפואית בה כשגרה קבועה, כל ניתוח מתועד בווידאו ונגיש לרופא (ולמטופל) לאחר הפעולה לטובת למידה, לפני כל ניתוח מתבצע תדריך קצר בצוות, בסיום כל ניתוח, בין אם היה מוצלח ובין אם פחות, מתקיים תחקיר קצר שנעזר בצילומי הווידאו וכל פעולה מסכנת חיים מבוצעת רק לאחר ביצוע צ'קליסט במטרה למנוע טעויות. מתודולוגיה המתבססת על פיתוח והעצמת ההון האנושי תוך הטמעת תרבות של למידה מתמדת ורצון להשתפר.

 

הרופאים נמצאים בשדה קרב מתמיד ללא מקום לאימונים, כאשר כל טעות עלולה לעלות בחיי (או איכות חיי) אדם ועל כן גם הרגישות שבלמידה היא גדולה

והלכה למעשה: מספר בתי החולים במרכז הארץ הרימו את הכפפה ומובילים היום שינוי תרבותי להטמעת שיטת התחקיר והלמידה כשגרה בכל פרוצדורה.

 

מדובר בתהליכים מאתגרים מאד. מהמקומות בהם התנסנו ברמה האישית אפשר להעיד על אתגרים גדולים לשלב בשגרת החיים העמוסה של צוותים רפואיים. הרופאים נמצאים בשדה קרב מתמיד ללא מקום לאימונים, כאשר כל טעות עלולה לעלות בחיי (או איכות חיי) אדם ועל כן גם הרגישות שבלמידה היא גדולה.

 

אם נוסיף לזה את העובדה שזה שונה מאד מהתרבות והשיטה עליה גדלו, הנושא דורש מאמץ ורצון רב על מנת להצליח ובטח ובטח על מנת להצליח להטמיע זו כשגרה.

 

עם זאת, ניתן לראות ניצנים של תקווה גדולה. מקרים כמו מנהל חדר ניתוח שמתקשר למנהל מחלקה המוביל תהליך ושואל אותו מה השתנה כי מקצועיות רופאיו פתאום השתפרה פלאים. שתי מחלקות שיושבות יחד בהצגה של "כמעט ונפגע" ובחדר מורגש הבדל ענק בין החשש בו נמצאים אנשי המחלקה שלא עוברים את התהליך מול הפתיחות ללמידה של אנשי המחלקה שעוברים.

 

הקטנה משמעותית של טעויות בביצוע פסק זמן לפני ניתוח, צוותים רפואיים שמתחקרים כל ניתוח ופערי ידע שעולים מהשטח ומטופלים בזמן אמת הם חלק מסיפורי ההצלחה עליהם מעידים מנהלי המחלקות (מנהיגים) שמובילים את התהליך במחלקותיהם.

 

תרבות של שקיפות לפיתוח מצוינות

מערכת הבריאות הציבורית, הפועלת תחת עומסים אדירים, במשאבים מוגבלים ובתנאי העבודה קשים מנשוא קיים קושי לייצר מסגרת תומכת מצוינות ולדבוק בה לאורך זמן. ועל אף מציאות זו, במערכת הרפואית הוטמע כבר לפני שנים נוהל "פסק זמן" – שילוב בין תדריך קצר ועבודה עם רשימת צ'קליסט לפני ניתוח, למניעת טעויות.

 

אם אפשר לבצע פסק זמן לפני כל ניתוח, למה לא לבצע הליך כזה גם אחריו? זו שאלה בה עוסקים היום במערכת. יישום שיגרה הכוללת ביצוע תחקיר בן דקה בסיום כל ניתוח והפצת מסקנותיו בין חברי הצוות, תיצור מסגרת בה כל אחד מחברי הצוות הרפואי, לוקח אחריות אישית על גרף השיפור והלמידה שלו, מה שמאפשר קידום אישי ומקצועי וחתירה תמידית לשיפור ביצועים איכותי ובטיחותי.

 

אז האם אנחנו מעדיפים רופא שבסיום כל ניתוח ינסה לחשוב איך הוא יכול להשתפר לפעם הבאה? או רופא שבמהלך כל ניתוח יחשוב מה מהדברים שהוא עושה יכול להוביל לשלילת רישיונו? באיזה מצב מנטלי יהיו רופאים כאלה ומי מאיתנו ירצה לשכב על מיטת הניתוחים במצב כזה?

 

שקיפות, מתדולוגיה נסמכת 'תדריך-תחקיר' ופיתוח תרבות של שיפור מתמיד, תסייע לאמץ תרבות מצוינות במערכת הבריאות הציבורית, המסתמכת על ההון האנושי. היא גם תסייע לצמצם עד למינימום את הטעויות ותאפשר השקעה של משאבים כלכליים בדבר החשוב באמת – בבריאות שלנו.

 

אז לאחר עשרות שנים שהתרגלנו במדינה לוועדות חקירה של חיפוש והענשת אשמים, אולי הגיע הזמן לבחון דרך אחרת ולשנות את התרבות בה אנחנו חיים? טיפוח מצוינות, לצד תרבות של שקיפות, למידה ושיפור, טומנת פוטנציאל משמעותי הרבה יותר ונכון יותר, משלילת רישיונות ועונשים דומים.

  

הכותב הוא מייסד ומנכ"ל חברת 'שמיים', המתמחה בהתאמה והטמעת מיומנויות בנושאי תחקיר, למידה ושיפור מעולם הטיסה, במגזר הציבורי והעסקי ברחבי העולם.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
השיטה לעודד רופאים ללמוד מטעויות
צילום: shutterstock
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים