שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "טירת הזכוכית" - נושא עוצמתי, ביצוע מפוספס
    הסרט המבוסס על רב המכר האוטוביוגרפי של ג'אנט וולס, על משפחה שחייה חי נוודות ומזניחה את ילדיה, אומנם מספק רגעי משחק טובים, אך לא מצליח לעורר טלטלה רגשית

     

    הדינמיקות של משפחות לא מתפקדות הפכו זה מכבר לאחד הנושאים החביבים על הקולנוע העצמאי האמריקאי. "טירת הזכוכית", עיבוד לספר הזיכרונות האוטוביוגרפי של ג'אנט וולס (2005), מתעלה על האיכויות הממוצעות של סרטים אלו בהציעו בחינה עשירה יותר מבחינה רגשית של הורות "נון-קונפורמיסטית" והמחיר אותו היא גובה מהצאצאים (ההשוואה המתבקשת, שעובדת לטובת "טירת הזכוכית", היא ל"קפטן פנטסטיק" שהוקרן בשנה שעברה). גם אם המכלול לא מצטבר ליצירה משמעותית באמת, הוא עדיין מצליח להביא את הצופים אל הגבול המטושטש בין טיפוח מעורר השראה והזנחה נפשעת, ואל היחס המורכב כלפי ההורים שאחראים לכך.

     

    "טירת הזכוכית" - טריילר

    "טירת הזכוכית" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ספרה של וולס הפך עם יציאתו לרב מכר בינלאומי, ותורגם ל-22 שפות - בהן גם עברית. וולס, שהייתה בשנות ה-80 וה-90 בעלת טור במספר עיתונים אמריקאים נחשבים, ולאחר מכן רכילאית ב-MSNBC.com, הכירה היטב את חייהם הפרטיים של מושאי הסיקור שלה, אך הסתירה מאחרים את הרקע שלה.

     

    העלילה מתחילה ב-1989, נקודת הזמן שבה הפסאדה של אשת הקריירה המצליחה מתחילה להיסדק. לאחר ארוחת ערב עם הארוס שלה, איש פיננסים ניו יורקי בשם דיוויד (מקס גרינפלד), נוסעת ג'אנט (ברי לארסון) לביתה במונית. במהלך הנסיעה היא רואה מבעד לחלון את אביה רקס (וודי הרלסון) משוטט ברחובות בבגדים בלויים. האב, יחד עם האם רוז מרי (נעמי ווטס), "גרים" בניו יורק, באחד מאותם סידורים ארעיים שג'אנט הכירה היטב מילדותה, ושהפכו את המשפחה למעין הומלסים למחצה.

     

    ג'אנט ברחה מהבית בגיל 17 זמן קצר לאחר אחותה הבכורה לורי (שרה סנוק), והותירה את אחיה הקטן בריאן ואחותה הקטנה מורין ברשות הוריה – עד שגם שני אלו נטשו את ההורים. עכשיו ההורים הגיעו בעקבות הילדים. העלילה מתקדמת בנקודת הזמן של הווה זה, אך רוב הסרט הוא סדרה ארוכה של פלשבקים המספרים באופן כרונולוגי את המהלך של ילדותה והתבגרותה של הגיבורה.

     

    המוקד הוא סיפור היחסים בין ג'אנט הצעירה (אלה אנדרסון המרשימה) והאב רקס. הסרט לא מציג אותו באופן פשטני כנבל, אך לא מעט באורחות חייו ובהתנהגותו כלפי צאצאיו מעורר אי נוחות. בצד החיובי הוא אוטודידקט, איש בעל חלומות, מי שמשתמש בדלות של המשפחה באופן יצירתי ויוצר חוויות ייחודיות, לעתים משמעותיות, עבור ילדיו. מצד שני, הוא הולך ונכנע לאלכוהול, והביטול שלו את נהלי ההתנהגות בחברה דן את בני משפחתו לחיי נוודות ודלות. המשפחה מוצאת מקום מגורים ארעי בעיירות "וייט טראש", בבתים מטים ליפול, ללא חשמל או מים זורמים.

     

    רצוף סצנות על התנהגות הורית בעייתית. "טירת הזכוכית" ()
    רצוף סצנות על התנהגות הורית בעייתית. "טירת הזכוכית"

    גם לאם רוז מרי יש אחריות על האופן בו הילדים גדלים. באחת הסצנות ג'אנט, עדיין ילדה קטנה (צ'אנדלר הד), מבשלת לעצמה נקניקיות בתוך סיר, בעוד האם, המחשיבה עצמה כ"אומנית", ממשיכה לצייר בחדר הסמוך. אש אוחזת בשמלת הילדה, והיא מגיעה לבית חולים עם כוויות שיכסו את בטנה בצלקות. דוגמה בודדת לרשלנות ההורית המופגנת בסצנות רבות בסרט והמוצדקת על ידי ההורים כניסיון לגדל ילדים "עצמאיים". אך דמותה של האם, והרמיזות לכך שיש לה תחושות אמביוולנטיות לגבי דרכי הגידול של הילדים, לא זוכות לפיתוח מספיק מעמיק.

     

    "בית הזכוכית" רצוף בסצנות של התנהגות הורית יוצאת דופן ומאוד בעייתית בפרמטרים מקובלים של הורות. חלקן עובדות היטב - כמו בסצנה שבה האב רקס "מלמד" את ג'אנט לשחות, כאקט הישרדותי שבו הילדה נמצאת על סף טביעה. או סצנת מריבה בין ההורים שבה האם משתלשלת מחלון הקומה השנייה, והילדים הקטנים מוצאים עצמם רצים ברחבי הבית, והופכים בעל כורחם לעדים המשתתפים ביחסים הבעייתיים בין השניים. בחלקים המוצלחים ברור כי יש לתת קרדיט לעבודת הצילום של ברט פאוולק, שלוכד את המרחבים המרוטים של הבתים הארעיים, כמו גם מניע את המצלמה בתוך המרחבים האינטימיים של מגע בין הדמויות.

     

    יש בעולם הילדות הזה ריגוש והרפתקה, ובהקשר לכך, בחלקיו המוצלחים של הסרט קיים מבט כפול - האופן הבעייתי ה"אובייקטיבי" של התנסויות כאלה, אל מול האופן ה"קסום" שבו ילדים שגדלים בתוך עולם שכזה מסוגלים לחוות את המתרחש. יש הבטחה שאף פעם לא מתממשת לחיים טובים יותר – רעיון "טירת הזכוכית", בית הפלאות שאותו האב מבטיח לילדיו, וההתפכחות שתגיע, בסופו של דבר, מחלום זה.

     

    עבודה המשחק בכללותה מוצלחת, אם כי אפשר לטעון כי המשחק של הארלסון היה יכול להיות נשכר לו הייתה פחות חדוות משחק מוקצן בגילום דמות מורכבת כמו זו של רקס. ישנה גם תחושה של אובדן מסוים של מיקוד במהלך הסרט הלא קצר (127 דק'), שהופכת ליותר מורגשת ככל שסיפורה של המשפחה הלא קונבנציונלית מתחיל להיכנס לתבניות מוכרות יותר.

     

    שתי דמויות המפתח בעשיית הסרט - השחקנית ברי לארסון והבמאי/תסריטאי דסטין דניאל קרטון - כבר שיתפו פעולה לפני ארבע שנים בסרט האינדי המוצלח "מטווח קצר 12". הסרט ההוא עסק במוסד המטפל בבני נוער עם שלל בעיות, והצליח לתרגם את ההתנסויות של קרטון להתבוננות מפוקחת ורגישה בדינמיקות בין מטפלים צעירים ובני נוער כשני צדדים הכפופים למגבלות המערכת. הנושא של "טירת הזכוכית" מצוי בזיקה לכך, אבל הסרט חסר את העוצמה שהייתה לקודמו. לארסון, שמאז "טווח קצר 12" זכתה באוסקר על תפקידה ב"חדר", עושה עבודה הולמת, אך באופן כללי יש איזו טלטלה רגשית שהסרט מנסה לספק בדרכו הלא סנסציונית, אך לא לגמרי מצליח להשיג זאת.

     


    פורסם לראשונה 17/08/2017 08:10

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים