שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "מקווה שאני בפריים": יצירה נוגעת ללב על הבמאית שפרצה את הדרך
    הסרט הדוקומנטרי "מקווה שאני בפריים" מתעד את היומיום של הבמאית הוותיקה מיכל בת-אדם, שלמרות הרזומה המרשים שלה עדיין נחשבת לבמאית שוליים. אך לא מדובר בסרט על יוצרת מתוסכלת, אלא על יצירת אהבה - הן לקולנוע הישראלי והן לבמאית שראויה לקבל את פרס ישראל

    מזה ארבעה עשורים מהווה מיכל בת-אדם חלק בלתי נפרד מנוף הקולנוע הישראלי. עובדה זו משמעותית במיוחד נוכח אי הרציפות המאפיין את הקריירה הקולנועית של רבים מיוצרי הסרטים כאן (ניסים דיין, למשל, ביים את "מפריח היונים" כ-30 שנה אחרי סרטו שקדם לו). ועם זאת, דומה שמקומה של בת-אדם נותר בשולי התעשייה המקומית - אם משום היותה אישה במערכת גברית ביסודה, ואם משום שנושאי סרטיה (אוטוביוגרפיה נשית, מיניות, שגעון, יצירה) נתפסו כחריגים בקולנוע שהעמיד במרכזו דימויים גבריים-ציוניים.

     

    "מקווה שאני בפריים" - טריילר

    "מקווה שאני בפריים" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    השאלות הללו, חשובות ככל שיהיו, אינן תופסות מקום מרכזי בסרטה התיעודי היפה של נטעלי בראון, "מקווה שאני בפריים" - דיוקן אמפטי ומרגש של בת-אדם שהוא בה בעת מחווה של יוצרת אחת לאחרת. לכאורה, זהו סרט המלווה את בת-אדם מאחורי הקלעים של צילומי סרטה החדש, "בדרך לאן". בפועל - זהו סרט שכולו מבטים של אהבה. מבטי אהבה ששולחת בת-אדם בבן זוגה, המאסטרו שלה, הבמאי משה מזרחי; מבט האהבה של בת-אדם באמנות הקולנוע; ובעיקר המבט האוהב שבו עוטפת בראון את מושא סרטה.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "אנטנה": סובל מבעיות קליטה

    "אוברדרייב" - חיקוי עלוב ל"מהיר ועצבני"

    "קדחת הצבעונים" - מריח רע

     

    בת-אדם קולפת תפוח למזרחי ("אבוּק" היא קוראת לו בחיבה), גוזמת את השיחים בכניסה לבניין שבו היא מתגוררת, מאזינה בהתרגשות לשיר חדש שכתב ומבצע בנה המוזיקאי. אלה הם הרגעים שמהם מורכב "מקווה שאני בפריים" - כותרת המשקפת את היותה של בת-אדם שחקנית-יוצרת, אך גם כמיהה לנראוּת, להכרה, בתעשייה שמתעלמת מנוכחותה החשובה.

     

     

     (צילום: יוני המנחם) (צילום: יוני המנחם)
    (צילום: יוני המנחם)

    סרטה החדש של בת-אדם מצטלם, כמסתבר, בדירתה התל-אביבית. ברגע ספונטני ויפה, כזה שאפשרי רק בסרטים תיעודיים, נשמע רעש הורדת המים באסלה רגע לפני תחילת צילומי אחת הסצינות, ומן השירותים יוצא מזרחי שאינו ער "להפרעה". הסיטואציה הקומית הזו - הסיוט של כל מקליט סאונד - מבליטה את הטשטוש שבין חיים ויצירה שנוכח בסרטיה של בת-אדם הניכרים במימד הרפלקסיבי שבהם.

     

    במקביל, מצלמת בת-אדם סרט-ראיון עם מזרחי, ובראון מתבוננת בה מתבוננת בו (בסצינה, מזרחי מתקשה לדבר בשל שיעול טורדני שתוקף אותו) - כלומר, מתעדת מתעדת מתעדת. הכפילות הזו מאפיינת אף היא את עבודתה של בת-אדם עצמה שבסרטיה עוסקת לא פעם במבטה של אישה יוצרת. ואולם, בסרטה של בראון, שיש בו פשטות נעימה המכסה על מורכבותו, זהו גם מבט של יוצרת צעירה במקור ההשראה האמנותי שלה.


    לזכותה של בראון ייאמר, שיחסה המזלזל של הביקורת הגברית כלפי בת-אדם וסרטיה אינו מטופל באופן דידקטי. זהו גורלה של מי שנתפסה, על פי הסרט, כאאוטסיידרית המאתגרת את החשיבה הסטריאוטיפית המזהה בין נשיות ושתיקה (גם אם ניתן להסתייג מהיבט הדתי-משיחי שמייחסת לה בראון). עם פרוץ המאה ה-21 והתבלטותו של קול נשי צעיר בקולנוע הישראלי, העלילתי והתיעודי (מיכל ויניק, מיה דרייפוס, יעל קיים, הדר מורג, טליה לביא, מיה חטאב, תמר קיי, טלי שלום-עזר, רשימה חלקית בלבד) - החזרה אל מי שהתוותה להן את הדרך, על אף שלא הייתה היחידה וגם לא הראשונה (אלידע גרא והלגה קלר, למשל, ביימו עוד לפניה, בשנות ה-60), נדמית מתבקשת.

     

    יש, על כן, משהו סמלי ומרגש באופן שבו בת-אדם בוחרת להחליף את המילה המקובלת "אקשן" בתחילת כל צילום ב"מתחילים!". הקריאה הזו מלווה בנימה של התרסה, התחדשות, התעקשות. מיכל בת-אדם ראויה לפרס ישראל לקולנוע על פועלה. ואילו בסרטה של בראון ראוי לצפות ולהשיב לו אותה אהבה שהוא מעניק ליוצרת שבמרכזו.

     

    "מקווה שאני בפריים" מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוני המנחם
    במאית ייחודית ומוכשרת. מיכל בת-אדם
    צילום: יוני המנחם
    7 לילות
    מומלצים