שתף קטע נבחר

אנחנו ניצבים בדד מול אלוהים

אחרי החורבן ביקשו חז"ל למצוא אלטרנטיבה לעבודת המקדש - והצליחו בגדול: הם העבירו את האחריות לכפרה מהכהנים - לקהילה, ואת הטקסים מבית המקדש - לבית הכנסת. למודי ניסיונות דתיים, קל היום לומר שאין דרך לצוות על הלב, ואין אפשרות לנסח חוקים דתיים שיהפכו אותנו לטובים יותר

מתי נולד רעיון התשובה?

שלהי הקיץ צורבים בנפש היהודית מחשבות אשמה, חרטה וסליחה. מפגשי לימוד מגוונים אני מנחה גם בימי תשובה אלה, ובכולם אני מבקשת מהמשתתפות להגדיר בקצרה את התפקיד שהן מייעדות ליום כיפור. התשובות נעות במרחב של חשבון נפש, מחשבות על שינוי החיים, התפייסות עם חברות והתבודדות. הצעות אלו, עם כל גיוונן, שייכות למשפחה אחת, משפחת המהפכה החז"לית, והן מעידות כאלף עדים על ניצחונה.

 

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

המקדש כמכבסה

בשלושה מקומות מצווה התורה על יום הכיפורים (ויקרא, ט"ז, ו'-כ"ג; במדבר, כ"ט), ומכולם עולה תמונה שבמרכזה ניצב הקודש, ובמרכזו ניצב הכהן הגדול, העסוק בהקרבה, היטהרות, החלפת בגדים ושלל פעולות שתכליתן לטהר את המקום הקדוש ולכפר על החטאים והטומאות של בני ישראל.

 

 

הכהן אחראי על פרטי הטקס, והתורה מזכירה באיום את העונש שקיבלו בני אהרון שלא הקפידו על הפרטים הקטנים. אוי לכהן שיחרוג ויציע מחווה אישית ביום הנורא.

 

ואנחנו? אנחנו מצוות להימנע; לענות את נפשנו ולא לעשות מלאכה. פסוקים בודדים ותיאורים מעורפלים מתייחסים לחלקה של הקהילה ביום כיפור, ונדמה שעיקר תפקידה להציע תפאורה ותמיכה לעבודת הכהן, שאם תֵּעשה בדיוק - תטהר את המקדש ותכפר עלינו מחטאותינו.

 

יום כיפור של התורה מצטייר כיום עמוס פעולות כהניות-טכניות, ועל כן גם הכפרה היא עניין די טכני, אוטומטי.

 

גם לחזור וגם לשוב?

אבל השבת ניצבת הקהילה בעיצומה של הקריאה בספר דברים המהפכני, המציע התבוננות אחרת על רעיון התשובה. החוק המקראי עוסק ברובו בחטאים ובעונשים מעשיים (כריתת איברים, קנסות כספיים, כרת והוצאה להורג). ופתאום, בספר דברים, מגיעה הצעה חזקה ומפתיעה שתוכל לשמש עוגן למהפכת התשובה החז"לית – חזרה רגשית ורוחנית מהחטאים.

 

פסוקי פרשת השבוע לא עוסקים ביום הכיפורים, אך בבקשנו ענף תהליכי-רגשי להתלות עליו, גם הם יועילו (דברים ל', א'-ו'): "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ..."

 

לשתי המילים, בצירוף השגור בימינו "חזרה בתשובה", משמעות זהה: חזרה. שיבה אל מקום שבו כבר היינו. פרשת השבוע משחקת עם רעיון השיבה וקושרת בין החזרה אל ההתנהגות הדתית הראויה, לחזרה אל הארץ. והנה לפנינו ניצני רעיון התשובה שיגדלו ויפרחו מתקופת המשנה ועד לימינו.

 

"מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"

חזון הנביאים עליו אמורה מדינת ישראל להיות מושתתת (איזו צורה יפה...), מציף במילים ברורות את הביקורת על תהליך הכפרה הכהני, הטכני, זה שנבנה על ידי המקרא עבור יום הכיפורים (ישעיהו, נ"ח): "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע... וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים... הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

 

אני מדמיינת את הגידופים שקיבל ישעיהו בטוקבקים של ימיו: "אלוהים לא אוהב את עבודת המקדש שלנו?" "להאכיל עניים ביום צום, השתגעת?!" בוודאי שאלו אותו למה הוא תמיד רואה את השלילי במקדש, למה הוא הורס לעם את החוויה. בטח היה מי שהציע לו לטוס לאשור. אבל ישעיהו בשלו: יום ה"צום" האהוב על אלוהים הוא היום שבו מאכילים את הרעבים בלחם. התשובה האמיתית היא לקיחת אחריות על בנות ובני חווה ואדם.

 

אמ;לק – בית המקדש חרב, הכהנים איבדו את תפקידם, לחכמים היה רעיון גאוני

בסוף המאה הראשונה לספירה, לאחר חורבן בית המקדש השני, הביאו החכמים לעולם היהודי את תרבותם והנהגתם. הצלחתם לא התרחשה ביום אחד, אלא בתהליך שארך מאות שנים ובסופו תפסו ההלכה ויוצריה את מרכז החיים היהודיים תוך שהם דוחקים לשוליים תרבויות יהודיות מתחרות.

 

ההחלטות של החכמים היו גאוניות, אולי הרבה יותר ממה ששיערו בראשית הדרך, והן הציעו חלופה שהלמה עם שחי בקהילות קטנות, ללא מרכז שלטוני ודתי.

 

המשפחה, הקהילה הקטנה והיחסים בין חברי הקהילה, מילאו את החיים בתכנים ובפעילות, והחליפו את החוויה הפולחנית במקדש (ליל סדר משפחתי במקום קורבן פסח, תפילה במניין בזמני הקרבת הקורבנות, דברי תורה בארוחה הופכים את השולחן למזבח ועוד...)

 

מעמד הכהנים הוחלף במעמד הלמדני, בית המקדש הוחלף בבית המדרש המקומי, והנה אנחנו כאן מוכיחות בחיינו ובעיסוקנו את הצלחת המפעל התלמודי.

 

"עבירות שבין אדם לחברו..."

יום כיפור של חז"ל מקבל השראה מדברי הנביאים, ועם זאת אין להקטין את עצמת המהפכה שהוא מציע. חז"ל הם שיצרו תוכנית מעשית מפורטת להפיכת יום כיפור מיום של פולחן כהני, לחוויית תיקון של כל פרט בקהילה.

 

חז"ל הביאו לעולם את החלוקה, הקריטית בחשיבותה, בין עבירות "שבין אדם למקום" - לעבירות "שבין אדם לחברו". בהמשך לחלוקה זו, הם קבעו שיש לבקש סליחה על פגיעה בזולת, ויש צורך בהיענות של הנפגעת. חז"ל הם שלימדו אותנו שיום כיפור מציע כפרה חלקית בלבד, ובלי תהליך מסודר של תיקון המעשים אין לפולחן משמעות.

 

"רִקמה אנושית אחת חיה"

יום כיפור המקראי נמתח כמשיכת מכחול בודדת מהקטורת של הכהן ועד לכיסא הכבוד בשמיים. רעיון התשובה החז"לי הופך את החיים הדתיים לרשתות אנושיות צפופות.

 

מסכת יומא בתלמוד הבבלי נחתמת בסדרת אגדות שבכולן נראים הרחובות היהודיים הומים מפעילות, חברות וחברי הקהילה מתרוצצים בניסיונות אחרונים לבקש ולהעניק מחילה על חטאים שבין אדם לחברו. יום כיפור החז"לי יוצר דיאלוג אנושי.

 

המיון התמים, לכאורה, של החטאים "שבין אדם לחברו ובין אדם למקום" ילד מהפכה תרבותית. הוא הפך את יום כיפור מיום בודד של פולחן מקדשי, לתקופה ארוכה של פעילות בינאישית.

 

לא חף מבעיות

הפתרון של חז"ל ליום כיפור מלא באתגרים ובעיות. קשה למזג את העבודה תהליכית הארוכה של הפיוס עם תאריך בלוח השנה. קשה לצוות על הלב להתפייס, ובעייתי לצוות עליו לסלוח.

 

כמובן שקיים החשש, שמִתְאמת לא אחת ולא שתיים, שגם תהליך התשובה של חז"ל יהפוך לפעילות טכנית. פרקטיקה דתית, גם אם נוצרה מתוך מניעים טהורים, הופכת בערבו של יום לפרקטיקה, וניתן לנתקה מכוונת הלב.

 

הכול חוזר אלינו

למודי ניסיונות דתיים, קל היום לומר שאין דרך לצוות על הלב, ואין אפשרות לנסח חוקים דתיים - מפורטים וחכמים ככל שיהיו - שיהפכו אותנו לטובות וגומלות חסדים. המאבק לחיות חיים ראויים הוא אישי ויומיומי. הדת יכולה להציע מתנות רבות, אבל אסור לנו להעניק לה מנדט על המוסר שלנו.

 

עשיית "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" היא מצווה המוטלת עלינו, ואין לה הוראות הפעלה. בסוגיות החשובות של החיים כל אחת ניצבת בדד מול אלוהים.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

נדמה לי שמשה (טוקבק 83 משבוע שעבר) קצת כעס עליי. הוא כתב: "בורות מוחלטת. בחיים לא חשבתי שיש אנשים בורים כמו רוחמה וייס, ועוד היא חושבת שהיא חכמה".

 

בסרטון למעלה אני מתייחסת לדבריו.

 

שבת שלום!

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
פרופ' רוחמה וייס
צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
מומלצים