שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסע השחרור שלי
    ההצעה להכין כתבה על פרויקט "מסע שחרור" התקבלה כשנתיים לאחר שהכתב איתי עמיקם השתתף יחד עם חבריו לנשק בפרוייקט. קראו על חוויתו האישית מהפרויקט
    זה היה כשאחד החברים הטובים שלי התחיל לדבר על המוות של אורן ליפשיץ ז"ל. זה היה הרגע בו תפסתי את המשמעות האמיתית שמאחורי פרויקט "מסע שחרור".

     

    ישבנו בחדר אפרורי במתנ"ס בפרוור בלונדון של חודש נובמבר 2015, אבל אף אחד מ-14 חברי לצוות לא באמת היה בבירה האנגלית. כולנו נשאבנו בחזרה עם החבר לקיץ של 2006 ואל האוויר הדחוס מידי של לבנון.

     

    הוא התחיל לספר איך הוא התבשר על מותו הכואב של חברו אורן בעל החיוך התמידי (מרגיז להספיד חלל באמצעות קלישאה שחוקה, אבל כדרכן המכעיסה של קלישאות, גם במקרה הזה היא נכונה. תסתכלו בתמונה).

     

     

    אורן ליפשיץ ז"ל ( )
    אורן ליפשיץ ז"ל

     

    הוא נזכר בדרך העצובה מלבנון ארצה. ציר הדמעות קראנו לה בשקט. טור ארוך של לוחמים עייפים, צועדים על אדמה שאינה שלנו. חושך סמיך מסביב, הראש מתפקע מרוב מחשבות על החיים הקצרים שנגזלו.

     

    באף של כולם עלה מחדש הריח של לבנון - תמהיל נתעב של זיעה, ספירט, פחד ועשן. הכתפיים של כל היושבים בחדר ההוא בלונדון הרגישו מחדש את הנטל הכבד של המנשא. חשנו מחדש את המגע הקר והמנחם של הנשק.

     

    באוזנינו יכולנו לשמוע שוב את הבכי החנוק על אדם יקר שאבד. יבבות מרוסנות, מאופקות, מפלחות את הלילה השקט של לבנון ואת הלב.

     

    וכולנו הלכנו ובכינו יחד איתו בדרך העצובה, מרטיבים מחדש את העפר של ציר הדמעות, 9 שנים אחרי שיבש.

     

    הוא סיים להיזכר באותו לילה נורא וצנח חזרה אל משענת הכיסא. איש לא פצה פה. לא היה בכך צורך.

     

    חזרה לציר הדמעות של לבנון. ארכיון (צילום: דובר צה"ל)
    חזרה לציר הדמעות של לבנון. ארכיון(צילום: דובר צה"ל)

     

    ואז תפסתי את המשמעות האמיתית שמאחורי פרויקט "מסע שחרור". ההליכה המשותפת בחזרה בציר הדמעות הייתה קשה ועצובה, היא העלתה מחדש את אותו כאב

    צורב, אבל הלכנו בה כצוות. אדם אחד שיחזר אותה, אבל הנטל המכביד של המסע התחלק בין הכתפיים של כל יושבי החדר.

     

    בפעם הבאה שמישהו מאיתנו ייזכר בלילה הנורא ההוא, הוא יידע שיחד איתו יש עוד חברים. מישהו שחש איתו את האוויר המחניק של לבנון, מישהו שגם מרגיש גוש מטפס במעלה הגרון, שעצוב יחד איתו על החיים שלא נחיו, על הגורל של חיילים צעירים, על היגון הבלתי אפשרי של המשפחות. עלינו.

     

    כשסיים להיזכר יצאנו להפסקה נחוצה במיוחד. מילינו את הריאות באוויר הצלול של לונדון ובניקוטין. צוות של לוחמים בני 30. השיער קצת הקליש מאז הפעם האחרונה בה כולנו היינו יחדיו. צוחקים מאותן בדיחות לא מצחיקות, מתגוששים ומתקוטטים כאילו גיל 20 הוא לא רק זיכרון רחוק. משהו מהמשא המכביד נשאר בחדר.

     

    מסע שחרור עזר לנו לאפסן טוב יותר את הזיכרונות. הפצעים קיימים. הכאב גם. אבל הנטל הפך לכבד פחות. כל מה שהיה דרוש לשם כך הייתה הידיעה שאתה לא לבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מסע השחרור שלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים