שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המקום והמוזה: סופרים מגלים היכן הם מוצאים השראה
    ג'וליה פרמנטו קוטפת סיפורים ברחובות תל אביב, דנה אלעזר הלוי מצאה במפלי הניאגרה את אחת מסצנות השיא של הספר הבא שלה ויונתן פיין העביר אדם שנוא אל מגרש הכדורגל השכונתי כדי לסגור איתו חשבון. פרויקט מיוחד: סופרים כותבים ל-ynet על מקומות בארץ ובעולם שמעניקים להם השראה

    מספרים על המקומות שמעוררים השראה (צילומים: אלבומים פרטיים)
    מספרים על המקומות שמעוררים השראה(צילומים: אלבומים פרטיים)

    תל אביב / ג'וליה פרמנטו

    אני טיילתי הרבה בעולם. חייתי תקופות ארוכות פה ושם, שמעתי תזמורות גדולות מנגנות, ישנתי ביערות, אכלתי במסעדות מפונפנות, שמעתי הרבה לשונות זרות. ועדיין, לאן שאני לא הולכת יש עיר אחת שרודפת אותי, ממש רודפת אחרי. נגיד הפעם ההיא שהגעתי לניו-יורק וגיליתי שפיסה מרחוב אלנבי התגנבה לי למזוודה. או הקיץ ההוא ששהיתי ברומא. הלכתי בשכונת טרסטוורה ופתאום התגלה מולי בית הכנסת הגדול, פשוט נעמד שם באמצע הרחוב וחסם אותי. לפעמים נדמה לי שמעולם לא באמת ביקרתי בשום מקום כי אף פעם לא הצלחתי להשתחרר מתל-אביב.

     

    ג'וליה פרמנטו בתל אביב
    ג'וליה פרמנטו בתל אביב

    תל-אביב, העיר העברית היפה והמכוערת שלי, המוזה שלי. לא דימיונית, לא חלומית ולכן מעוררת בי את כל הסיפורים. רק בתל-אביב אני יכולה ללכת ברחוב ולגנוב סיפורים מכל הבא ליד. כי איפה עוד גרים חצי מיליון דוברי עברית עם רגשות אמיתיים! והאנשים האלו לדוגמא, הם נוסעים בקו 5 ומדברים בפלאפון. אז אני מתכווצת במושב ליד ומעמידה פנים שגם אני בפלאפון. ועד שאני יורדת בפינה שם של רוטשילד, הם כבר נתנו לי פיסה שוקקת מהחיים שלהם. ואפילו לא ביקשו תמורה, גם לא סכום סמלי. ואם הנהג מבקש שידברו קצת יותר בשקט אני מיד לוחשת שלא ייתייחסו לנהג, שידברו חזק בלי בושה, כי רק מהסיפורים שאני שמעתי בקו 5 אפשר למלא ספר.

     

    וחוץ מזה, בעוד איזו עיר יש מספר כה גבוה של טבעונים ביחס לאוכלוסיה? יש עוד עיר בעולם בה חתולי רחוב מקבלים מעמד של אזרחים? ואיפה עוד אפשר לפגוש את מלאך המוות בזמן נסיעה תמימה על אופניים? בערים אחרות אנשים חיים עד גיל 80 או 90 לפני שהם פוגשים בו סתם כך לאור יום.

     

    ג'וליה פרמנטו היא זוכת פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם. ספרה השני "כפר סבא 2000" ראה אור השנה בהוצאת פן ידיעות ספרים.

     

    מפלי הניאגרה / דנה אלעזר-הלוי

     (צילום: מתוך אלבום פרטי)
    (צילום: מתוך אלבום פרטי)
     

    לטורונטו נסעתי בסתיו שעבר, בדיוק לפני שנה, לנסיעת תחקיר לקראת כתיבת "מבצע טורונטו". בנסיעות תחקיר אין דבר רומנטי במיוחד, ויש להודות שגם טורונטו עצמה לאו דווקא מסעירה את הנפש ומציתה ערגה וכיסופים. (וזאת, אגב, אחת הסיבות שבחרתי למקם בה את הספר הרביעי בסדרת "שליחות חשאית"; גם בערים אפרוריות יכולים לקרות אירועים מסעירים.) אחרי יומיים של שיטוט בעיר עצמה נסענו בעלי ואני למפלי הניאגרה.

     

    במפלי הניאגרה כבר ביקרתי בעבר, מהצד האמריקאי שלהם, וחשבתי לעצמי שביקור בצד הקנדי לא ישנה מהותית את התרשמותי מהם אבל יאפשר לי לדייק בתיאורם בספר. טעיתי. המפלים מהצד הקנדי הם חוויה שלא יכולתי לשער את עוצמתה. לכאורה, או שלא לכאורה, מדובר באחד מאתרי התיירות הפופולריים בעולם, ומעמד כזה מביא עמו את כל מה שלמדנו לסלוד ממנו – קפטריה יקרנית להחריד, חנות מזכרות, המוני תיירים. אבל ביקור שלא בעונת התיירות, ובאור האפרורי של הסתיו בצפון אמריקה, זימן לי מפגש מפתיע עם הטבע ועם עוצמתו, אפילו בתוך האתר הכביכול-נדוש הזה.

     

    המפל האדיר שבצורת פרסה, שאון המים הנוחתים בגעש, ענני הקצף המתנשאים לגובה רב מתחתית המפל – אלה עוררו בי את התחושה הבסיסית ביותר של אפסות האדם אל מול הטבע, ונתנו לי השראה לכתיבת סצנה שלדעתי היא אחד משיאיו המותחים והמפחידים של "מבצע טורונטו".

     

    דנה אלעזר-הלוי היא סופרת ומתרגמת, מחברת סדרת "שליחות חשאית" - מותחני ריגול לנוער שבמרכזם שני נערים ונערה המגויסים למוסד. השנה יראה אור הספר הרביעי בסדרה "מבצע טורונטו" בהוצאת "אחוזת בית".

     

    המגרש בעירוני ד' / יונתן פיין

    יונתן פיין. משמאל: מגרש הספורט בעירוני ד' (צילום: (מימין) מוטי קיקיון, (משמאל) קבוצת כדורגל בד')
    יונתן פיין. משמאל: מגרש הספורט בעירוני ד'(צילום: (מימין) מוטי קיקיון, (משמאל) קבוצת כדורגל בד')

    ידעתי שהסיפור חייב רילוקיישן עוד לפני שהוא נכתב. לפני כשנתיים פיתחתי כלפי מישהו תיעוב יוקד ומבעבע. הלב שלי דפק כשנפגשנו ביום, ובלילה, במיטה, נסחפתי בדברי שטנה שנונים שאגיד עליו מאחורי הגב. You've fallen in hate, סיכם מכר משותף. ידעתי שעצם התעוררות הרגש הזה – לראשונה בחיי, אחרי גיל שלושים, בלי סיבה מספיק טובה – תיהפך לסיפור. אבל גם ידעתי שהוא לא ייכתב כמות שהוא: קודם כל, לא רציתי לפגוע באותו אדם, אב לשני ילדים המבוגר ממני בעשור. חשוב יותר, כשראיתי איך העיניים של חברים מזדגגות כשאני מספר להם אותו ("הוא לא כיתב אותי במייל!"), הבנתי שהוא פשוט לא מעניין.

     

    חשבתי על זה שבת אחת בכדורגל, שהיה מוסד חשוב בחיים שלנו. אותם חבר'ה מימי התיכון, בשינוי מתמיד של פורשים ומצטרפים, שיחקו למעלה מעשר שנים במגרש של עירוני ד' ברחוב יהודה מכבי. המגרש התקבע כחלל אינטימי של כיף טהור ושלווה, שהזמן כמעט ולא נוגע בו. כמו שלבסוף כתבתי, "רק בכדורגל אני באמת ובתמים מתנתק; זה הכתם העיוור, השוואסנה שלי. אני לא לוקח טלפון לכדורגל, ובמידת האפשר גם את עצמי לא; במקום לחשוב על הדברים בלי הרף, למשך שלוש שעות בשבוע אני מתכסה בבערות." מה היה קורה, לפתע תהיתי, אם הנמסיס שלי היה מופיע פה?

    פיין והחבר'ה מהכדורגל (צילום: קבוצת כדורגל בד')
    פיין והחבר'ה מהכדורגל(צילום: קבוצת כדורגל בד')

    מכאן דברים קרו מהר ובטבעיות. לא רק ההווי, החוקים והשפה שפיתחנו נכנסו פנימה, ולא רק ההשתנות שלנו על פני עשר שנים, אלא גם המקום עצמו. כל שבת הפכה לתחקיר, ופרטים כמו מרחק הגדר מהשער, סוג העץ הגדול בקרן או הגוון המדויק של האספלט באור המסמא של אוגוסט, קיבלו חשיבות חדשה. המגרש לקח את הסיפור למקומות שלא העליתי על דעתי, שלא יכולתי להעלות בלעדיו. מהמקום שבו אנחנו צודקים אולי לא יצמחו פרחים באביב – אבל מהמקום שבו אנחנו נטועים עד כדי עיוורון כלפיו, יכולים לצמוח גידולי פרא שורטים ומרהיבים.

     

    יונתן פיין הוא סופר ומתרגם. ספרו "משוחרר" (כתר) זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. הספר הנזכר כאן, "הבוסמן", יראה אור השנה בהוצאת אפיק.

      

    הודו / איריס אליה כהן

     (צילום: מתוך אלבום פרטי)
    (צילום: מתוך אלבום פרטי)
     

    הורי עלו מקוצ'ין שבדרום הודו בראשית שנות החמישים. כור ההיתוך הבן גוריוני עבד אצלנו בבית שעות נוספות ואף שהוריי דיברו ביניהם מעת לעת במליאלם, שפת תושבי מדינת קרלה, ואימי שימרה את המורשת הקולינארית המופלאה של האיזור הזה, אפשר להגיד שאני, וכך גם אחי ואחותי, ישראלים לכל דבר ועניין. למעט צבע העור הכהה, אין בנו שבב הודיות.

     

    במשך שנים ארוכות הדחקתי את הקשר שלי להודו ובאיזה אופן מוזר אפילו שכחתי אותו, אני חושבת. החברה הישראלית היא הגיבורה הראשית בכל הספרים שלי, בין הגיבורים שלי אפשר למצוא מרוקאים, פלסטינים, תימנים אשכנזים ואפילו עולים מרוסיה, ולהודים אין זכר. כלומר, לא היה זכר. רבים דיברו על לבי שלכל הפחות אסע להודו, כי איך זה יכול להיות וזה לא הגיוני וכיוצא בזה, וככה יצא שבאוקטובר שעבר החלטתי לנסוע לנקודה אחת קטנטונת בתת היבשת הזו, ובום. זה היה ממש מפץ. מרגע שכף רגלי דרכה בבית הנתיבות של קוצ'י, הרגשתי בבית. כאילו נולדתי שם, כאילו חייתי שם. נראה לי שחייתי שם, באחד הגלגולים הקודמים שלי.

    נערות בהודו (צילום: מתוך אלבום פרטי)
    נערות בהודו(צילום: מתוך אלבום פרטי)

    הסתובבתי ברחוב הלומת יופי והשתאות ופלא, מה שהעניק לספרי האחרון את שמו, "פלא". כולם נראו לי בני משפחה, הבנתי כל מילה שאמרו לי, למרות שאני לא יודעת מילה במליאלם. האור, הצבע, האויר, הכוכבים, האלמוגים, הכל היה שלי. ישבתי בבית מלון קטן ודהוי בפורט קוצ'י וכתבתי בשצף קצף, במשך שלושה שבועות, פואמה שלמה, הארוכה והשאפתנית ביותר שלי, וקראתי לה, איך לא, "הודו". זה שיר מתוכה:

     

    מָה זֶה בַּיִת? עֵץ צִפֹּרֶן, שֹׁרֶשׁ כֻּרְכּוּם

    הֵד עֵינַי מַחְזִיר שִׁכְשׁוּךְ פּוֹלֵי קָפֶה

    וּנְקִישׁוֹת דְּלִי הַמַּתֶּכֶת

    בְּחֶשְׁכַת קִיר הַבְּאֵר,

    אִמִּי שׁוֹתֶלֶת בִּשְׂעָרִי הִיבִּיסְקוּסִים

    וְהֵם מַאֲדִימִים גַּם אֶת עוֹרִי

     

    הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה

    גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה

    הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס

    לְעִתִּים קְרוֹבוֹת

    מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי

     

    לְשֶׁמַע פְּעִיָּה רַכָּה

    אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ בָּכִיתִי נְהָרוֹת כְּשֶׁאָבִי

    הֵנִיף אֶת הַמַּצֶ'טָה

     

    (מתוך "פלא" ידיעות ספרים 2017)

     

    איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס רה"מ לשנת 2015, ספרה החמישי "פלא" ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים" 

     

    חצרות אחריות / איילת גונדר-גושן

    איילת גונדר גושן וחצר אחורית תל אביבית טיפוסית (צילומים: מתוך אלבום פרטי)
    איילת גונדר גושן וחצר אחורית תל אביבית טיפוסית(צילומים: מתוך אלבום פרטי)

    בתל אביב, המילה "חצר אחורית" בדרך כלל מחביאה בתוכה ארבעה מטרים מעופשים, ריח של שתן, ואיזה שני חתולים. מהמקומות שאתה נקלע אליהם רק בגלל שלמסעדה שישבת בה אין שירותים נורמליים, ושלחו אותך לשם עם מפתח לשירותים החיצוניים.

     

    בחודש יולי מיוזע אחד קניתי גלידה באבן גבירול, וכששאלתי איפה השירותים הוגליתי לחצר אחורית כזאת. למרבה הצער, באותו רגע היתה אזעקת טילים. ביליתי כמה דקות טובות במקום שהוא לא באמת מקום, מין אקס-טריטוריה.

     

    בזמן שחיכיתי שהאזעקה תיגמר עשיתי את מה שאני תמיד עושה כדי להרגיע את הפחד, והתחלתי להמציא לעצמי סיפור: מוכרת גלידה דחיה פוגשת פליט ריאליטי בחצר האחורית, והמפגש הזה משנה את חיי שניהם. כולם בטוחים שגבר ניצל את החצר המבודדת כדי לתקוף את הנערה מינית. זה לא מה שבאמת קרה, אבל בתל אביב לסיפור יש חיים משלו, והנערה מקבלת את כל החום והתמיכה שמעולם לא קיבלה קודם. בזכות השקר הזה שנולד בחצר האחורית, היא הופכת לסינדרלה אפלה.

     

    בינתיים, אזעקת הטילים נגמרה, אבל אני נשארתי בחצר. הסתכלתי על חבלי הכביסה הישנים, על שיח קטן ודהוי שצמח בפינה. הדהים אותי איך ברחוב הראשי יש את כל ההמולה, הקסם הזה של עיר גדולה, ומאחורי הקלעים יש את המקום הזה, שאף אחד לא חושב עליו, ושסיפור יכול להיוולד בתוכו.

     

    איילת גונדר-גושן, זוכת פרס ספיר לביכורים על הרומן "לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הקודם "להעיר אריות" יצא לאור ב-14 שפות והיה לרב מכר באירופה. בארצות הברית נכנס השנה הרומן לרשימה היוקרתית "בחירת העורכים של הניו-יורק טיימס" ונבחר על ידי ה"וול סטריט ג'ורנל" כ-"קריאה הטובה ביותר לקיץ". ספרה "שקרנית והעיר" שנכתב בעקבות ההשראה מעלה, ייצא לאור בתחילת 2018 בהוצאת "אחוזת בית".

     

    איי יוון / יובל אברמוביץ'

    יובל אברמוביץ' ביוון (צילום: מתוך אלבום פרטי)
    יובל אברמוביץ' ביוון(צילום: מתוך אלבום פרטי)

    האמת צריכה להיאמר: "מוזה" ו"השראה" הם מושגים לכותבים עצלנים. אלו שעובדים על הספר שלהם כבר עשור כי הם כרגע "בתקופה נטולת השראה או מוזה". לכתוב זה ללכת למפעל. לקום בבוקר, להתיישב מול המחשב, לפזר קצת לייקים ולצלול אל תוך קובץ הוורד שבמחשב.

     

    הייתי מציע להחליף את צמד המילים הכה שייקספריות "מוזה" ו"השראה" במילה "התרוממות רוח". זה, לפחות במקרה שלי, בהחלט משפיע על כתיבתי. כשאני בתקופות מאושרות במיוחד, אני פורה יותר. מכמות הספרים שהספקתי להוציא בשבע שנים האחרונות (11 אם אין לכם מוזה לגגל), תוכלו להבין שאני אדם די מאושר.

     

    מגביר האושר שלי הם האיים היוונים. כל שנה, בקיץ, אני טס לחופשה רומנטית עם הלפטופ שלי, סוגר את עצמי למשך שבוע ימים באיזו וילה עם בריכה או חדר מלון עם נוף בלתי נגמר של ים וכותב, כותב, כותב, כותב. מניח את השלד לספר העיון / רומן / מתח / ילדים הבא שלי. קם בשמונה בבוקר, כותב ברצף עד שעות הצהריים, מנגב ציזיקי, שונ"ץ, כותב עד חצות וחוזר חלילה. בדרך כלל אני חוזר הביתה עם משקל עודף על הגוף ולפחות 15 פרקים במחשב. במקרה של הספר "ההזדמנות", שיוצא בשבועות הקרובים, חזרתי עם 22 פרקים מתוך 40.

     

    אפשר להיות רומנטי ולהגיד שהאלים היוונים שולחים לעברי קרני השראה ומוזה מן השמיים. אבל בואו נהיה ריאליים ומציאותיים: אני פשוט מנותק שבוע שלם משתי בנות שקוראות "אבא, אבא, אבא", מתקשה להיכנס לגזלן הזמן פייסבוק בגלל הויי-פיי החלש וזוכה לשקט טלפוני הודות לעובדה שאני בחו"ל. ובחו"ל, כידוע, לא נהוג להטריד אנשים. הם טסים על מנת למצוא קצת השראה.

     

    יובל אברמוביץ', בעל הוצאת הספרים "הרשימה", סופר ומרצה בינלאומי. לאחרונה יצא ספרו "האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי" ובשבועות הקרובים יצא ספרו "ההזדמנות – מפרקים את הרשימה"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המקום והמוזה: סופרים מגלים היכן הם מוצאים השראה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילומים: אלבומים פרטיים
    ג'וליה פרמנטו, דנה אלעזר-הלוי, הודו ומגרש הכדורגל בעירוני ד'
    צילומים: אלבומים פרטיים
    מומלצים