שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחרי 77 שנים: המסעדה בנהריה ששרדה הכל
    עשו היסטוריה: בעוד מסעדות בארץ נפתחות ונסגרות בקצב מסחרר, מסעדת "פינגווין" בנהריה הצליחה לשרוד 77 שנים, למרות תקופת הצנע, למרות המיתון של שנות ה-80 ולמרות הקטיושות. עכשיו, הם מתכננים לקיים במקום פגישת מחזור של עובדי המקום לדורותיהם

    במרכז שדרות הגעתון, ממש בלב נהריה, עומדים שני פינגווינים ענקיים ומעליהם מתנוסס שלט של מסעדת "פינגווין" שגילו ניכר עליו. כשפותחים את דלת הכניסה מזכוכית הלכודה בתוך מסגרת לבנה, מתגלה הבועה הנוסטלגית הזאת שנקראת מסעדת "פינגווין".

    השניצל המפורסם של מסעדת "פינגווין" ()
    השניצל המפורסם של מסעדת "פינגווין"
    בשעות הבוקר ממלאים את המסעדה פרלמנטים קבועים של זקני העיר, ולקראת הצהריים מגיעות סבתות בעלות מבטא מזרח אירופאי ומראה יקי, על מנת לחלוק ארוחה עסקית עם שניצל אימתני בגודלו ברוטב גולש המוגש כאן כבר קרוב ל-77 שנים. בערב האווירה משתנה ואת המקום פוקדות משפחות.

     

    המקום הזה מספר לא רק את הסיפור של משפחת אופנהיימר, אלא גם את הסיפור של מדינת ישראל כולה, מכיוון שדברים שהתרחשו במקום שזורים בהיסטוריה של העיר נהריה, וגם בהיסטוריה שלנו כאומה.

     

    "פינגווין" היא כמו מוזיאון פרטי שמלכד בתוכו את האירועים המשמעותיים של הלקוחות, וגם סיפורים מעניינים של עובדים שגדלו במקום. ב-9 בנובמבר יחגגו בפינגווין 77 שנות פעילות במסיבת מחזור ענקית של כל העובדים לדורותיהם שעבדו במסעדה לאורך השנים.

     

    "ביום הולדת 75 עשינו חגיגה גדולה והוצאנו ספר המספר את ההיסטוריה של המקום, והשנה לא תכננו לעשות משהו מיוחד", מודה אמיר אופנהיימר, דור רביעי למייסדי המקום, ומי שמנהל את המסעדה בשנים האחרונות.

     

    אז איך החלטתם על פגישת מחזור?

    "הרעיון הגיע מלקוחה קבועה שעבדה פעם ב'פינגווין', ואנחנו החלטנו להרים את הכפפה כי העבודה בתחום המסעדנות מאוד אינטנסיבית ולא תמיד אנחנו מצליחים להעביר את ההערכה שלנו לעובדים, אז החלטנו שהשנה במקום לקיים מסיבה נוספת המוקדשת למקום, נערוך מסיבת מחזור עבור כל מי שאי פעם עבד פה ועבור כל מי שעדיין עובד. הרי בסופו של דבר, מה אנחנו בלעדיהם".

     

    הם הקימו קבוצת פייסבוק בשם "פינגווין לדורותיו" על מנת לאתר כמה שיותר אנשים שעבדו אי פעם במסעדה. נכון לסוף השבוע הזה, כבר יש בה כמעט 600 חברים שמעלים זיכרונות ונרשמים למסיבה.

    צוות המסעדה בשנות ה-60 (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    צוות המסעדה בשנות ה-60(צילום: יח"צ)

    מסעדה שמנוהלת על ידי דור רביעי היא לא דבר של מה בכך, ובטח לא כשמדובר בבחור צעיר שנכנס לנעליים של אביו כשהיה רק בן 26. זאת מסעדה ששרדה את כל המלחמות והמבצעים, את תקופת הצנע, את המיתון של תחילת שנות ה-80 וגם את אלה שבאו אחריו, ולא נסגרה גם כשנהריה הייתה נצורה בזמן מלחמת העצמאות, וגם כשהיא הפכה לעיר של רוחות רפאים בזמן מלחמת הלבנון השנייה.

     

    המקום עבר לא מעט גלגולים במהלך 77 שנות קיומו. בהתחלה הייתה בו גינה עם 800 מקומות ישיבה, לאחר מכן הפך לקניון קטן ששימש מקום בילוי, וכיום המסעדה בנויה משני מפלסים ויש בה כמה חללים.


     (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)

     (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)

     (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)

    מסעדת "פינגווין" במרוצת השנים (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    מסעדת "פינגווין" במרוצת השנים(צילום: יח"צ)

    בחוץ יש מרפסת הצופה אל הרחוב הראשי של העיר, ובחלל הפנימי פועלות חנות בגדים, חנות יין וחנות פרחים. בחצר האחורית של המסעדה המשפחה מפעילה אולם אירועים קטן בשם "פינגווין אירועים". לצד המסעדה פועל מערך משלוחים ענק שנקרא "בא לי פינגווין", שמאכיל את כל העיר בשניצל המפורסם, במרק גולש אגדי, בבלינצ'ס פטריות ובפיצות.

     

    לצד הקלאסיקות המזרח אירופאיות והמנות האיטלקיות שפונות לקהל הרחב, אפשר למצוא בתפריט המסעדה גם עדויות לכך שלמרות גילה המופלג היא משתדלת להישאר עדכנית, על כך אחראיות מנות כמו ספינג' עם תרד מאודה וביצת עין, קרפצ'יו חציל, בראט ורסט ומדליוני פילה עגל.

     

    לא קשה להיכנס לנעליים של אבא ולהכניס שינויים למקום כה ותיק?

    "אבא עדיין עובד איתי כאן ואני עדיין נהנה מהעצות וההכוונות המקצועיות שלו. לגבי הכנסת השינויים לתפריט - המצב באמת לא פשוט, כי יש פה המון לקוחות שרגילים שנים לקבל את מה שהם אוהבים. כל שינוי שאני מכניס, אפילו אם זה ברמה של שדרוג מתכון, היא משימה לא קלה כי הלקוחות ממשיכים לדרוש ומתגעגעים למה שהם הורגלו אליו".

     

    כיצד מתמודדים עם האינטנסיביות שבניהול מסעדה במשך 10 שנים?

    "אבא שלי עשה את זה במשך 40 שנים. זה אכן לא פשוט, כי אני נמצא כאן מדי יום ובהרבה מקרים משמונה בבוקר ועד 23:00 בלילה. במשך כל השעות הארוכות הללו, אין רגע דל. גם עכשיו כשאני יושב כאן איתך, אני שם לב למלא דברים שמפריעים לי ושאני חייב לעשות".

    הוגו אופנהיימר
    הוגו אופנהיימר
     

    להסתובב עם אמיר במסעדה זו חוויה: הוא מכיר 90 אחוז ממי שיושב בה, וכולם מברכים אותו לשלום, שואלים לשלומו ולשלום אבא והוא עונה באדיבות לכולם, מחייך ולוחץ בכל רגע ידיים של מישהו אחר. גם אמיר וגם אביו, אילן, הם מסוג האנשים שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלהם, וזה לא רק בגלל ששניהם מתנשאים לגובה מרשים, אלא בעיקר אצילות הרוח שהם מפגינים.

     

    על הקיר המרכזי במסעדה תלויה מצבת זיכרון משפחתית - תמונה ענקית של המסעדה עם פתיחתה ב-1940, ומשני צידיה פורטרטים של הוגו אופנהיימר שייסד את המקום ושל בנו ארנסט, שהמשיך את ניהול המסעדה והפך אותה למרכז תרבות ובילוי לא רק של נהריה, אלא של המדינה כולה. בנו אילן נכנס לתפקיד ב-1972 בהיותו בן 24 בלבד, לאחר שחזר מלימודי מסעדנות ומלונאות בגרמניה.

    אמיר אופנהיימר (צילום: דן קרפ)
    אמיר אופנהיימר(צילום: דן קרפ)

    איך מסעדה מגיעה לגיל המופלג של 77 שנה?

    אמיר (הבן): "סבא רבא עלה ארצה מאופנבך שבגרמניה בשנות ה-30 לאחר שסגר קניון אופנה שהיה בבעלותו. אחרי שניסה ללא הצלחה להפוך לחקלאי, פתח קיוסק בצריף ובו מכר גזוז, כריכים וקסטה של חברו הטוב מיכאל שטראוס. באותו הזמן יצא 'פוקט בוק' שהיה להיט, וסבי ראה על אחד הספרים לוגו של הוצאה לאור שהיה עליו פינגווין. הסמל התחבר לו לצפון, לגלידות ולספר שהיה בשיא האופנה וכך המקום קיבל את שמו".

     

    אילן (האב): "בשנות ה-50 הצריף של  'פינגווין' הוסב למבנה אבן שתוכנן על ידי האדריכל משה גרסטל, ומדי שנה, לאחר תחרות מלכת היופי של ישראל, המשתתפות היו מצפינות עד לנהריה על מנת להשתתף בתצוגת האופנה שנערכה בפינגווין. כשנולדתי, אימא שלי הייתה מנהלת התחזוקה של המקום, ובזמן שעבדה אני הייתי מבלה בתוך הלול בחלק אחורי של המסעדה. בתור ילד הייתי מגיע לכאן מדי יום אחרי בית הספר, כי הוריי היו תמיד בעסק ותמיד היו מוצאים לי מה לעשות - הייתי מטפל בדשא, מנקה את השולחנות. יום אחד אבא שלי ראה כתבה בעיתון שבה דובר על גרמני אחד שבבעלותו 260 מסעדות, אז הוא שלח אותי ללמוד בגרמניה".

     (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    (צילום: יח"צ)

    אמיר (הבן): "גם אני גדלתי במסעדה. כשהייתי ילד, עברתי ליד המסעדה עם אימא והיא הצביעה על המקום ואמרה לי 'זה המקום שבו נמצא אבא', כי לא היינו רואים אותו כמעט בבית. הבנתי שכדי להגיע אליו אני חייב לעשות איתו ביחד דברים במסעדה, וכך התחלתי להגיע ל'פינגווין' כל יום אחרי בית הספר כדי לראות אותו, ועל הדרך הייתי עוזר במטבח ועובד עם אבא על תיקונים קטנים ועל שיפוצים שעשינו פה ושם. אבל רק אחרי שסיימתי את לימודי הכלכלה בגיל 26, נכנסתי באופן רשמי לתפקיד המנהל. הבן הקטן שלי, שהוא רק בן 4 היום, תמיד דורש לבוא איתי בבוקר לפתוח את המסעדה כי הוא אוהב להוציא איתי החוצה את שני הפינגווינים הגדולים שבכניסה למסעדה".

    מתוך מודעת פרסומת למסעדה (צילום: יח"צ) (צילום: יח
    מתוך מודעת פרסומת למסעדה(צילום: יח"צ)
      

    מה השתנה במסעדה לאורך השנים?

    אמיר (הבן): "פינגווין עברה אינסוף שינויים, אבל המשמעותי ביותר היה בשנות ה-90 כשהיא הפכה לקניון קטן עם מסעדה בפנים. השינוי המשמעותי הנוסף זה שבאותו העשור הוספנו קירוי והתקנו מיזוג".

     

    ומה לא השתנה?

    אמיר (הבן): "מה שהיה, ועודנו חלק בלתי נפרד מ'פינגווין', הם הסיפורים של האנשים שחוו את המקום, בין אם בתור לקוחות ובין

    אם בתור עובדים. זהו עסק עם המון סנטינמטים, וכל יום מגיע אלינו סיפור מדהים אחר. כבר יצא לי להכיר זוג שהגיע עם תלוש פנסיון שקיבלו כשבילו בנהריה את ירח הדבש שלהם, זוגות שחוגגים את יום הנישואין שלהם מדי שנה אצלנו מכיוון שהם היו כאן בירח הדבש שלהם, אתמול היו כאן שתי נשים מבוגרות שסיפרו שהיו מגיעות לאכול כאן גלידה בתור חיילות, אנשים שעבדו במקום מגיעים אלינו לחגוג את חתונת הזהב שלהם, ויש אינסוף דוגמאות נוספות מהסוג הזה".

     

    אילן (האב): "אחד מסימני ההיכר של המסעדה הוא שהיא לא נסגרת לעולם, לא משנה מה. זה היה ונשאר כך מהיום שהמקום נפתח ואנחנו מתכננים להמשיך במסורת הזו".

     

    איך התמודדתם עם ניהול המסעדה בתקופות קשות כמו קטיושות שנפלו על נהריה?

    אילן (האב): "בזמן הקטיושות לא היה מה לנהל, כי לא היו עובדים וגם לא היו לקוחות, אבל בכל זאת המשכנו לפתוח את המקום מדי יום. קיבלתי את המסעדה בירושה ומעולם, לא משנה מה היה המצב, לא עלה בדעתי לסגור אותה ולו ליום אחד, כי לא חשבתי שיש לי את הזכות לעשות את זה. לכן המקום פעל בכל המלחמות ובכל המבצעים שהיו כאן".

     

    אמיר (הבן): "במלחמת לבנון השנייה העיר הייתה ריקה מאדם, ו'פינגווין' הפכה לחמ"ל של התקשורת. מכאן שדרני הרדיו היו משדרים, כאן היו אנשי הביטחון עורכים את התדרוכים ואבא שלי היה פה לבד עם עובדת הניקיון, כדי לטגן לכולם שניצלים ולהכין סנדוויצ'ים".

     

    אילן (האב): "לא ביקשנו מהעובדים להגיע, אבל היו כמה שלקחו אחריות והגיעו בכל זאת מרצונם החופשי. לי היה חשוב שהמסעדה תישאר פתוחה כידי להראות שאנחנו לא נכנעים, גם אם זה מפחיד".

     

    מתי הרגשתם את השינוי הכי גדול בכמות העבודה?

    אילן (האב): "בשנות ה-60 וה-70 ולמעשה עד 1987 נהריה הייתה עיירת נופש, כמו שהיום אילת, כי זו הייתה מושבה של יוצאי גרמניה, עם אווירה של חול וחוף ים. כאן גם התחילה תרבות הצימרים שאבא שלי ייבא מגרמניה. באותה תקופה הנופשים נהגו להתאחסן בבתים פרטיים של אנשים שהצטמצמו על מנת להציע חדר לתיירים.

     

    "המסעדה שימשה באותה תקופה כ'פנסיון' אליו היו מגיעים כל הנופשים כדי לקבל חדר, ולאחר מכן כדי לאכול. אני זוכר את עצמי בתור ילד לוקח להם את המזוודות על האופניים. בערב כולם היו מגיעים אלינו לבלות, כי בגינה הענקית של 'פינגווין' היו מופיעים כל הזמרים הגדולים. זה היה מה שהיום אנחנו מכנים 'פנסיון מלא'. השינוי הגדול בתקופה שלי התרחש לקראת סוף שנות ה-80, כשימי הזוהר והתהילה של נהריה חלפו מן העולם, והנופשים הפסיקו להגיע".

     

    אמיר (הבן): "בשנים האחרונות הכול מסביב הופך לכשר ומתרשת, וזה משנה את חוקי התחרות. הרשתות מבטלות את הייחודיות שהייתה פעם לכל בית קפה ומסעדה, ומשנות את חוקי המשחק. אם סבי ואבי נאלצו לשרוד את המלחמות, אני צריך להתמודד מול רשתות וזו התמודדות בלתי שוויונית, כי לרשתות שצומחות כאן כמו פטריות אחרי הגשם, יש מטה המספק לזכיינים את כל הצרכים הניהוליים של העסק - החל ממיתוג ופרסום ועד ספקים. אצלנו אני הוא המטה, ואני חייב לבצע את כל התפקידים הללו בתור מנהל ובעלים של מסעדה".

     

    מסעדת פינגווין בשנות ה-80 ()
    מסעדת פינגווין בשנות ה-80

    מה הקשיים שעימם אתה מתמודד היום בתור דור ההמשך של מסעדנים?

    אילן (האב): "הקשיים שהתמודדתי עימם אינם קשורים לזה שנולדתי למשפחת אופנהיימר בעלת 'פינגווין', אלא לניהול שוטף של כל מסעדה. הקושי הראשון קשור לעובדים שכיום, לעומת פעם, לא רואים במלצרות מקצוע. אם פעם המלצרות היה מקצוע לכל דבר ועבדו בו אנשים בוגרים עם חיים מסודרים, משפחות וסדר יום, היום אין כאלה יותר ולמלצרות פונים רק חבר'ה צעירים שרוצים כסף מזומן בסוף היום. גם הנאמנות של העובד זה משהו שפעם לא הייתה בעיה לייצר, והיום היא אינה ברת השגה בכלל, כי הכל נזיל יותר.

     

    "הקושי השני קשור לקהל הלקוחות, שגם הוא השתנה מאוד כמובן. כולם נוסעים לחו"ל, רואים עולם ויודעים מה לדרוש. הדרישות לא נגמרות, כי על כל שקל שהלקוח מוציא הוא מצפה (ובצדק) לקבל את מלוא התמורה. גם ההסתכלות על האוכל השתנתה והפכה להרבה יותר מקצועית, וגם התפיסה של המסעדה בעיני הסועדים. אנשים לא הולכים היום למסעדה כדי לשבוע אלא בכדי לבלות, ואני בתור בעל המסעדה חייב לספק להם את הבילוי הזה שהם מצפים לו".

     

    אמיר (הבן): "האנשים הפכו להיות בררנים יותר באוכל, כי תוכניות הריאליטי הפכו את כולם לשפים. פעם היינו מעסיקים בני נוער שסבי ואבי היו ממש מגדלים כאן והופכים אותם לאנשים שיוצאים מ'פינגווין', פותחים עסקים עצמאיים ומצליחים. היום, בעקבות הרגולציה החדשה בתחום העסקת בני נוער, אין לי יותר אפשרות להעסיק אותם כי זה דורש ממני המון בתור מעסיק. המצב הזה מגדיל את התחרות על כוח העבודה שהיא קשה גם ככה, מכיוון שנהריה היא לא עיר נופש של פעם, אלא פרבר שינה. הצעירים לא ששים להישאר בעיר, אלא מעדיפים לברוח לתל אביב, ועסקי המזון נמצאים בתחרות איומה על כוח אדם, מכיוון שאנשים בוגרים אינם מעוניינים לעבוד בעבודות כמו מלצרות או ניקיון".

     

    איך מתמודדים עם הקשיים והאתגרים הניהוליים?

    אמיר (הבן): "הרבה ויתורים אישיים ומסירות לעסק. אין לנו חגים, חופשים או שבתות. בחגים, כשכולם נופשים, אנחנו עובדים ואת ארוחות השישי המשפחתות מקיימים אצלנו ממש מוקדם על מנת שזה לא יתנגש לנו עם הסרוויס במסעדה".

     

    איך שומרים על יחסים טובים בעסק משפחתי שבו אתה ואבא עובדים צמודים זה לזה כבר כל כך הרבה שנים?

    אמיר (הבן): "לכל עסק משפחתי יש את המורכבויות המשפחתיות שלו. ביני לבין אבא יש המון פירגון ועצם זה שהוא עדיין פה איתי והוא מבין על מה אני מדבר ויודע לתת את העצה הטובה שלו וגם לכוון אותי - זה בעיניי מעל ומעבר, והרבה יותר ממה שיכולתי לבקש בתור בעל מסעדה".

     

    מה סוד הקסם של המקום שהשאיר אותו פתוח 77 שנה?

    אמיר (הבן): "חריצות ותרומה לסביבה, שבעיני חשובה לא פחות מהעסק עצמו".

     

    מה המסר שלך למסעדנים צעירים בתחילת דרכם?

    אילן (האב): "הדבר הכי חשוב שלמדתי לאורך השנים הוא שקשר עין עם הלקוח הוא אחד הדברים החשובים. אני פחות מבין במטבח, אבל תמיד הקדשתי תשומת לב ליחסים שלי עם הלקוחות שלנו. ללקוח שמגיע למסעדה נעים לפגוש בן אדם שהוא מכיר, כי זה מעניק את מה שקוראים לו היום 'שירות אישי' והלקוח מרגיש שמכירים אותו במקום. מסיבה זו הייתי פה תמיד, באופן יום יומי, כל יום וכמעט כל היום ואם לא אני, אז מישהו אחר מהמשפחה, על כך תמיד הקפדנו ונמשיך להקפיד. זה משהו שקשה למצוא היום כי במסעדות פוגשים אותך מארחות, מנהלי משמרת ומנהלי מסעדה, את הבעלים של המסעדה ולרוב גם את השפים, כבר לא רואים בשטח וחבל שכך".

     

    10 דברים שלא ידעתם על מסעדת פינגווין

    • העובדת הכי מבוגרת של פינגווין כיום בת 98.
    • העובדת בעלת הוותק הכי גדול שכעת עובדת במסעדה היא מנהלת החשבונות, שעובדת במקום כבר 30 שנה.
    • "נערי אילן" כונו החבר'ה הצעירים שעבדו ב"פינגווין" והתחנכו על ברכיו של אילן אופנהיימר, ולאחר מכן פתחו עסקים בתחום האוכל.
    • אחד מ"נערי אילן" משמש כיום כמנהל הרכש של מלון הפאר Hotel Café Royal שבלונדון.
    • ברחבי נהריה פועלים כיום כעשרה עסקי מזון בבעלותם של העובדים לשעבר של "פינגווין".
    • "החומוסייה של דני" הפועלת צמוד למסעדה, הוקמה על ידי אילן אופנהיימר לאחר תחקיר מעמיק שערך בכל החומוסיות ברחבי הארץ. לאחר הפתיחה אילן העניק את המקום בתור דמי פרישה לדני, ששימש בתור ברמן של "פינגווין" במשך 20 שנה.
    • השף יוסי שטרית היה השף של "פינגווין בכפר", מסעדה שפעלה בכפר וורדים והייתה הסניף השני של "פינגווין" נהריה.
    • "קפה אילן" נולד ב"פינגווין" בשנת 1972 עם חזרתו של אילן מהלימודים בגרמניה, כשביקש לשתות אספרסו חזק עם קצת חלב וקצף בכוס זכוכית פשוטה של "רורלקס".
    • מדי חודש מוזמנים בפינגווין אלף כוסות של "קפה אילן".
    • במלחמת הקוממיות, כשנהריה הייתה נצורה, העיתון היחיד בעיר היה תלוי על קירות המסעדה וכך יכלו התושבים לעקוב אחר המצב בארץ.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יח"צ
    77 שנים למסעדת פינגווין בנהריה
    צילום: יח"צ
    מומלצים