בעקבות הסרטים: כשמבקר קולנוע חוצה את ארה"ב
לשרוד לילה (כולל מקלחת) במוטל ביוטה שכאילו נלקח מהסרט "פסיכו", ולהגיע אל קצה הגראנד קניון ולהיזכר ב"תלמה ולואיז". מוסף "מסלול" מפרסם את יומן המסע של בנימין טוביאס שחזר מירח דבש. בונוס: רשימת תובנות על האמריקנים (מתי הם כבר ילמדו להכין קפה?!)
אמריקה: 25 יום בדרכים, 9 מדינות, 2 חופים - מזרחי ומערבי, 4 פארקים לאומיים ושמורה אינדיאנית אחת, ובסך הכל 4,000 מייל ברכב. ובעיקר - המון סרטים. את נסיעת ירח הדבש שלנו תיכננו גילי ואני כבר שנים, באותו ראש: קוסט טו קוסט מלוס-אנג'לס לניו־יורק, כמעט הכל ברכב, עם הרבה מוזיקה והרבה מקומות שחלמנו לראות ולטעום. לפגוש את אמריקה האמיתית - זו שאינה רק ניו-יורק ו-וושינגטון - אחרי שנים של אהבה מרחוק, במה שלמדנו עליה מספרים, טלוויזיה וחדשות. ובעיקר: מסרטים.
בתור מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות", אדם שראה אלפי ואולי רבבות סרטים שתיארו את אמריקה האינסופית, במערבונים, סרטי מסע, קומדיות רומנטיות, אימה ומדע בדיוני - קצת התביישתי להודות שמעולם לא הייתי מערבית לפנסילבניה. עד הנסיעה הזו. וכך כל תחנה במסע הייתה גם תחנה בסרט שאהבתי, בין אם מלפני שנה או מראשית ימי הקולנוע. ומה המסקנות?
ובכן, בגרסת האמל"ק: המדינה הכי יפה - יוטה. הכי מכוערת - נוואדה. הנקודה הכי יפה - מונומנט ואלי בזריחה. העיר הכי אירופית מחוץ לניו-יורק – ניו-אורלינס. הכי תל-אביבית, אם בתל-אביב היו 10 מיליון איש – אל-איי. הכי אמריקנית באמריקה - טקסס, יש בה הכל.
הפארק הכי יפה - ציון. החוויה הכי מספקת - לעלות ולרדת כמעט את כל הגרנד קניון ביום אחד, 15 ק"מ של סבל וגאווה. החוויה הכי מספקת בלי יותר מדי מאמץ - כדור פורח באלבקרקי, זה כזה שקט ועדין! הכי מעניינת היסטורית - ניו־אורלינס והאחוזות סביבה. הכי אקסטרים שלנו - לישון באוהל בהרי הרוקי באפס מעלות עם אזהרות בכל מקום שאפשר להיות מותקף על ידי דובים.
הכי אקסטרים בפועל - לקום ליד במבי, ולא לראות שום דוב. וכן, עדיין חסרה לי ויאומינג, כדי להשלים את הסרט האהוב עליי, "מפגשים מהסוג השלישי". ומה לגבי כל השאר? הטיול עלה על כל הציפיות, נהניתי, אהבתי, התמוגגתי. 5 כוכבים.
לוס-אנג'לס (לה לה לנד)
מאות סרטים שראיתי על הוליווד תיארו את לוס-אנג'לס כגיהינום על גלגלים: כולם נוהגים באל-איי, כולם מזויפים באל-איי, הכל מפויח באל-איי, שדרות הוליווד דומות לאלנבי. החלק האחרון נכון, אבל חוץ מזה גילינו עיר שמשית, רגועה ומתוקה ממש, אם יש לך רכב ואתה מוכן לנהוג לכל מקום כמו בהמה (אבל היי, אנחנו ישראלים). בזכות "לה לה לנד" ו"מרד הנעורים" מצאנו גם את המקום האהוב עלינו בעיר: גריפית' פארק ומצפה הכוכבים במרכזו.
לאס-וגאס (אושן 11)
תכלס התחנה הכי מאכזבת בטיול. לא יודע למה ציפיתי, אולי חשבתי שמחוץ לאולמות ההימורים האינסופיים אגלה עיר מלאת שארם מעושן וסטייל, כמו בסרטי "אושן 11" המגניבים. במציאות העיר הזו היא בעצם אילת, בלי ים, עם הרבה יותר תיירים. אין קלאסה, אין קלוני, ואין סינטרה. אבל תמיד יהיו לנו את מזרקות הבלאג'יו.
הפארק הלאומי ציון (הולכת רחוק)
כאן קצת זייפתי, כי סרט המסע הנשי המקסים "הולכת רחוק" עם ריס ווית'רספון מתרחש בכלל בקליפורניה ובאורגון. אבל על תמונה של גילי הולכת בגשם בפארק הלאומי שביוטה לא יכולתי לוותר. וכן, למרות שהיא לא בלונדה, בשבילי היא מקסימה לפחות כמו ה"לא רק בלונדינית" ריס.
מדבר מוהאבי (שבעה חטאים)
“מה יש בקופסה?!”, זועק בבכי בראד פיט מול קווין ספייסי בסוף “שבעה חטאים”, והתשובה נוראית מדי כדי לגלות אותה גם אחרי 20 שנה. מדבר מוהאבי, אותו חצינו בנסיעה הגדולה הראשונה שלנו מאל-איי לווגאס, מכיל בתוכו לא מעט מתחושת המוות והסכנה שהיוותה השראה לכל כך הרבה מותחנים וסרטי אימה.
מונומנט ואלי (המחפשים)
בלי שום ספק, הנקודה היפה ביותר בטיול היא זו שלמדתי לאהוב הרבה לפני שביקרתי בה - ה"מונומנט ואלי" (עמק מונומנט). בזכות הבמאי המיתולוגי ג'ון פורד, שצילם פה חלק גדול מסרטיו ובראשם "המחפשים" המלנכולי עם ג'ון ויין, כשאנחנו חושבים על המערב הפרוע וחסר הגבולות אנחנו מדמיינים בעיקר את המקום הזה. ועם כל הכבוד לפורד, במציאות הזריחה בשמורה האינדיאנית הזו מדהימה יותר מכל סרט בסינמסקופ.
מוטל "סנדס" ביוטה (פסיכו)
אם אתם מזמינים מוטל בעיירה מדברית שכוחת אל ביוטה, שבו בחניון מסתובב טנדר שחונה כל היום וכל הלילה עם שלושה טיפוסים די מפחידים (סוחרי סמים? אתם אמרתם), אז אולי עשיתם פנייה לא נכונה. אבל היי, בניגוד לג'נט לי, שרדנו את הלילה, ואפילו עשינו מקלחת!
גראנד קניון (תלמה ולואיז)
גילי היא לא תלמה, ואני בטח לא לואיז, והסוף שלנו היה לשמחתנו טוב יותר משל סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס בסרט הקלאסי ההוא. אבל התחושה כשמגיעים למצוק שממנו מתגלה הנס הזה היא זהה: יופי, אימה ופליאה.
סנטה-פה (הטוב הרע והמכוער)
סנטה-פה היא הגרסה האמריקנית לנווה צדק, מינוס הצרפתים ועם הרבה מקסיקנים. בכל פינה יש גלריות לאומנות ומסעדות - ופה גם ממש טעים. חוץ מזה, הוייב המקסיקני כמובן הזכיר לנו את המערבון הכי מפורסם שהתרחש פה (אבל צולם בכלל באיטליה וספרד).
בדרך לניו-מקסיקו (דואל)
סרט המתח מהסבנטיז שהכיר לנו במאי צעיר בשם ספילברג, עוד לפני "מלתעות", עסק במאבק בין אדם באוטו קטן למשאית רצחנית. ולמען האמת, אני חושד שסטיבי פשוט עשה רוד טריפ כמונו כי כמות המשאיות המפלצתיות שעוקפות אותך יכולות לערער כל אדם.
ניו-אורלינס (ראיון עם ערפד)
ניו-אורלינס ידועה בשמחת החיים שלה ובתחושת המסיבה התמידית. אבל יש לתושביה גם הרבה חוש הומור שחור ומקבארי - שכנראה התגבר מאז הוריקן קתרינה. ולכן בעיר הקסומה יש לא מעט מקומות מפחידים, כולל בתי קברות נטושים, וגם קתדרלת סנט לואי, שהזכירה לי את סרט האימה הקאמפי "ראיון עם ערפד", המתרחש בעיר הזו.
ביצות בשפך המיסיסיפי, לואיזיאנה (נרדפי החוק)
המקום שבו עלול לזנק עליך בכל רגע תנין, או רוברטו בניני, כמו בסרט הנפלא של ג'ים ג'רמוש משנות ה-80. אין הרבה מקומות מיוחדים בארה"ב כמו לואיזיאנה, שמדי שנה הולכת ומתכסה ביותר ויותר מים שמציפים שטחים שלמים.
הרי הרוקי (רוחות של תשוקה)
מערבונים מתרחשים לא רק במדבר האינסופי, אלא גם בהרי הרוקי הקרירים, שהיוו השראה ללא מעט "מערבוני החורף" עצובים ושקטים כמו “הקלפן והיצאנית”, “בלתי נסלח” או “רוחות של תשוקה”. שמורת הרי הרוקי בקולורדו, עם שילוב של הרים, יערות, פלגי נחל, בקתות נטושות, ומדורות לילה בתקווה להתחמם קצת, הייתה הנקודה הכי פראית בטיול.
אחוזת "אוק-אלי פלאנטיישן" (12 שנים של עבדות)
תחנת חובה בכל ביקור בדרום הן האחוזות שכוללות גנים מרהיבים ומטעי סוכר אינסופיים. במקום היפה הזה הוחזקו ועונו מאות עבדים, שבזכות עבודת הפרך שלהם, בעליהם הלבנים חיו חיי עושר ונוחות. אחוזת "אוק־אלי פלאנטיישן" בלואיזיאנה היא מקום כזה - אלגנטי כמו "חלף עם הרוח" , מחריד ועצוב כמו "12 שנים של עבדות".
אלבקרקי (הקוסם מארץ עוץ)
אמנם אלבקרקי הנידחת והמדברית ידועה היום בעיקר כאתר ההתרחשות של "שובר שורות", אבל מסתבר שבארה"ב תהילתה היא קודם כל כ"בירת הכדורים הפורחים" של העולם. ולכן בבוקר סתווי אחד גילי ואני עלינו על הכדור ולא יכולתי שלא לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ", שאמנם התעופף לו מקנזס הרחוקה, אבל למה להיות קטנוני.
אוסטין (התבגרות)
העיר המפורסמת ביותר בטקסס בכך שהיא בעצם ההפך מטקסס: צעירה, עדכנית, מולטי־אתנית, היפסטרית בנשמה. ומודה, באיזשהו שלב השילוב הזה של בר מגניב ליד מסעדה מגניבה ליד פיצרייה מגניבה ליד חנות וינטג' מגניבה, מתחיל לשעמם. אבל הסרטים הקסומים של ריצ'רד לינקלייטר, הבמאי הכי קול בארה"ב והיוצר הכי מפורסם של העיר, מורגשים היטב ברחובותיה, ובמיוחד "התבגרות".
ניו-יורק (מנהטן)
עם כל הסרטים של סקורסזה, קופולה, ספייק לי ו-וודי אלן, הרגשתי קצת מטופש לחבר דווקא סרט אחד לעיר שלא ישנה לעולם. הנוף מצמרת מלון ה"לאדלו" בלואר איסט סייד יכול לזרוק אתכם לאינספור סרטים. אז אני בוחר את "מנהטן", כמובן.
ועוד כמה מסקנות מאמריקה
1. האמריקנים עדיין לא יודעים להכין קפה. פשוט לא יודעים.
2. והירקות. כל הכבוד למישל אובמה על מסע השוהאדה שלה לשנות את הרגלי האכילה של האמריקנים המסכנים, כי נראה לי שבזכותה הם מבינים שצ'יפס הוא לא התוספת היחידה לכל דבר. מה לעשות שהירקות שם עדיין לא טעימים, ובעיקר יקרים.
3. מהרגע שנכנסים לטקסס - וזה די מדהים - כולם מסביב משמינים ב-20 קילו. באמת, המשקל הממוצע בטקסס הוא אוביס וגורם לי להרגיש מעולה עם עצמי, אבל חוץ מזה אין לי יותר מדי דברים טובים להגיד על המקום הזה. היינו שם שבועיים אחרי ההוריקן, ובאופן כללי נראה היה שהמדינה הזו כל הזמן עומדת בפני אסון תנ"כי נוסף שהולך להכות אותה - שמש וגשם מתחלפים כל חמש דקות, מזג אוויר לח וחנוק ומרחבים עצומים של שדות ועמקים בלי סוף.
4. ומה האמריקנים מפרסמים על האוטוסטרדות? שלושה דברים בעיקר: פאסט פוד (ברור), שלטים שמנסים לשכנע אותך בכוח שאלוהים/ישו קיימים (אוקיי, בכל זאת טראמפ נבחר) ופרסומות לעורכי דין. את השלישי לא ממש פיענחתי.
5. הטיפ הכי טוב כדי להפוך את הטיול הזה ללא יקר (מדי): כנסו לוולמרט, כל וולמרט, וקנו אוהל, שקי שינה, וכמה דברי ציוד ללינה בשטח. זה יעלה לכם פחות מ-150 דולר, וגם אם לא תצליחו לדחוס את הציוד הזה במזוודה חזרה לארץ - זו הוצאה משתלמת. אם תישנו יותר משלושה ימים בשטח לאורך כל הטיול (ברוב מגרשי הוולמרט אפשר בחינם, ובשמורות הלאומיות במחיר סמלי של בין 25-15 דולר לרכב), זה יוצא זול הרבה יותר מלבזבז את הכסף שלכם במוטלים מוזנחים, שרובם מתחילים לתמחר לילה ב-50 דולר וצפונה.
6. למרות שמדי יום אני קורא בחדשות החוץ (שאותן אני גם כותב לפעמים, כעורך בדסק החוץ) שארה"ב על סף מלחמת אזרחים, כולם שונאים את כולם, והמוות קרוב, התחושה השלטת היא שהאמריקנים בסוף הרבה פחות מפולגים ומפוצלים מאיתנו. ובאופן כללי, הפטריוטיות הדביקה שלהם עדיין שולטת, גם בעידן טראמפ. דגל בכל פינה, שירת ההמנון לפני הופעות אפילו באל-איי, ובאופן כללי רוגע ותחושת ניתוק שאפשר כנראה להשיג רק במדינה גדולה כמו שלהם. מודה שבזה אני מקנא בהם.
לפנייה לכתב/ת 
