שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "המסיבה" - איכותי בכאילו
    הוא צולם בשחור לבן בפרק זמן של שבועיים, העלילה שלו מתרחשת בלוקיישן אחד והוא מתיימר לבקר את השמאל הבורגני באנגליה - "המסיבה" אולי יכול לטעת את הרושם שמדובר בסרט מורכב ומוצלח אבל בפועל הוא לא יותר מבידור פופולרי שמבטיח יותר משמקיים

    בורגנים מגיעים לארוחת ערב שהופכת לסוג של מלכודת. סודות נחשפים, הטבע האמיתי של הנוכחים מתגלה, הפסאדה של המציאות בה הם חיים נסדקת אם לא מתנפצת כליל. כמה נחמד ללעוג ליהירות השאננה ולהיווכח איך קל לערער אותה.

     

    לא מעט סרטים עסקו בסיטואציות דומות על הציר הנע מהסוריאליסטי ("המלאך המשמיד" ו"סוד הקסם הבורגני" של לואיס בונואל), קומדיות מבוכה חברתית ("המסיבה של אביגייל" של מייק לי), חשיפת סודות משפחתיים ובגידות ("החגיגה" של תומס וינטרברג ו"זרים מושלמים" של פאולו ג'נובזה), דינמיקות של התחסדות מוסרית ("אלוהי הקטל" של רומן פולנסקי) וכמובן המלחמה המדממת של חיי הנישואים ("מי מפחד מווירג'יניה וולף" של מייק ניקולס). אלו רק דוגמאות ספורות לנקודת מוצא קומית-מרירה-סאטירית שיכולה ללבוש צורות ותכליות שונות.

     

    "המסיבה" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    לחבורה זו ניתן להוסיף כעת גם את "המסיבה" ("The Party") של סאלי פוטר. סרט שאמור להיות גלולה רעילה וקומפקטית (אורכו הקצרצר הוא 71 דקות) הבוחנת, פחות או יותר בזמן אמת, דינמיקה מידרדרת של ערב בורגני.

     

    פוטר לא מרבה לביים. ברוב המקרים חולפות כחמש שנים בין סרט אחד לאחר שלה - וכך גם במקרה הנוכחי. רבע מאה חלפה מאז סרטה המפורסם ביותר "אורלנדו", עיבוד לוורג'יניה וולף בכיכובה של טילדה סווינטון, אשר הרטיט לבבות בחוגי המגדר. מאז היא נותרה על הגבול בין קולנוע אומנותי ומסחרי. עד "המסיבה" קשה היה לקשור את האופי של סרטיה לרעיון של "קומדיה" (למרות שאני זוכר שצחקתי לא מעט ברגעי פאתוס מעושה בסרטה "האיש שבכה" משנת 2000).

     

    דינמיקה מידרדרת של ערב בורגני. מתוך הסרט
    דינמיקה מידרדרת של ערב בורגני. מתוך הסרט

    הסרט שצולם במשך שבועיים מתרחש בלוקיישן בודד – בית לונדוני נאה. בעלת הבית ג'נט (קריסטין סקוט תומס) זכתה זה עתה במינוי פוליטי לכאורה רב חשיבות. בהמשך יתגלה כי מדובר בשרת הבריאות בממשלת צללים של האופוזיציה הבריטית. שם המפלגה לא נאמר, אך לאור העמדות המובעות בנוגע לשירות הבריאות הלאומי, וזהותם של האורחים הבאים לחגוג עם בעלת הבית את המאורע, ניתן להסיק כי מדובר בלייבור.

     

    עוד ביקורות קולנוע:

    "בשם בתי" - מרוב איפוק אין מתח

    "סודות הפרברים": בסיוט האמריקני הזה כבר היינו

    "הדרך לאן": רצופה בסצנות טובות

     

    אבל עוד לפני שהאורחים מגיעים כבר נראה שיש בעיות. הבעל ביל יושב בסלון ומאזין למוזיקת ג'אז בווליום מחריש אוזניים ונראה כמי ששרוי במצב חצי קטטוני. נראה שהוא לא מתמודד היטב עם השינוי במעמדה של אשתו, ואולי הוא כבר חושב על הסודות שעוד ייפלטו מפיו בהמשך הערב. בינתיים ג'נט עסוקה בשיחת התלחששות טלפונית במטבח, כך שאין ספק כי מי שמעסיק את מחשבותיה אינו בעלה בחדר הסמוך.

     

    לבית מגיעים חמישה אורחים: אפריל (פטרישיה קלארקסון, שמקבלת את השורות השנונות ביותר בתסריט), חברה ותיקה של ג'נט שהפכה מאידיאליסטית לציניקנית מושבעת; בן הזוג שלה גוטפריד (ברונו גנץ) הוא ממוצא גרמני ויחסיהם נראים כתלויים על בלימה. אמונותיו הניו אייג'יות הן מניע ללעג צורב מצידה ("דגדג ארומתרפיסט ותמצא פשיסט"); האקדמאית מרתה (צ'רי ג'ונס) המתמחה ב"דיפרנציאציה ג'נדריאלית באוטופיזם אמריקני" (ומכונה על ידי אפריל בשלב מסוים "לסבית סוג א' ואינטלקטואלית סוג ב'") המגיעה עם בת הזוג ההריונית שלה ג'יני (אמילי מורטימר). בתחילת הערב ג'יני מגלה למרתה כי מההיריון צפויים שלושה תינוקות ותגובתה הלא נלהבת מולידה עימות נוקב ביניהן; האורח החמישי הוא תום (קיליאן מרפי), איש פיננסים מצליח אך מעורער. שניות לאחר הגעתו לבית הוא כבר מסניף קוק בחדר האמבטיה. אשתו שהייתה אמורה להצטרף אליו נעדרת מסיבות שאינן לגמרי ברורות. ואם זה לא מספיק, הוא נושא אקדח.

     

    סאטירה המכוונת את חיציה לאימפוטנטיות של השמאל הבורגני באנגליה
    סאטירה המכוונת את חיציה לאימפוטנטיות של השמאל הבורגני באנגליה

    אין צורך לנחש כי האקדח של תום עתיד לירות במערכה השלישית. הסרט מתחיל בפלאש פורוורד המהווה אלמנט של מסגור עלילתי. ג'נט פותחת את הדלת ובידיה האקדח של תום. היא מכוונת אותו לעבר דמות שאינה נראית ואשר עומדת במקום בו ניצבת המצלמה, כך שציפייתו של הצופה לרגע של זעם ואובדן עשתונות קיימת כבר מרגע הפתיחה של הסרט. פתיחה זו מזכירה את הסיום של "שוד הרכבת הגדול" (1903) שבו האפילוג הוא שוט ובו שודד אכזר מכוון אקדח למצלמה ויורה לכיוון הצופים. נראה שגם האקדח הפותח את "המסיבה" אינו רק הבטחה (שתיכזב) לשיאים שעוד יבואו אלא אמירה המכוונת כלפי הצופים.

     

    "המסיבה" צולם בשיא תהליכי הברקזיט, ובהחלט ניתן להתייחס אליו כסאטירה המכוונת את חיציה לאימפוטנטיות של השמאל הבורגני באנגליה ברגע קריטי זה. קשה להאמין כי עמדתה של פוטר נובעת מלעג שמרני, ונדמה שמדובר בפצעי אוהב. הבעיה עם השיוך הזה בכך שהוא עלול לטעת רושם שגוי שמדובר בסרט מורכב ומוצלח יותר מכפי שהוא בפועל.

     

    הסיטואציה ממצה את עצמה דקות ארוכות לפני שהסרט מגיע לסיומו
    הסיטואציה ממצה את עצמה דקות ארוכות לפני שהסרט מגיע לסיומו

    הסרט הוקרן בתחרות של פסטיבל ברלין האחרון וזכה לתגובות חיוביות גם אם לא נלהבות. לטעמי הוא מבטיח הרבה יותר מכפי

     שהוא מקיים. למרות צוות השחקנים המרשים וההערכה הא-פריורית לאורך הממוקד, הסיטואציה המוצגת ממצה את עצמה דקות ארוכות לפני שהסרט מגיע לסיומו. תהליך ההידרדרות של הערב היה, לפחות עבורי, מייגע וחסר תכלית. לא מצאתי את הסרט מוצלח או מחוכם יותר מבידור פופולרי נוסח "זרים מושלמים" חרף הפוזה האיכותית הכוללת צילום בשחור לבן . "המסיבה" בוודאי רחוק מרחק רב מהדיוק בעיצוב קריקטורות אנושיות ב"מסיבה של אביגיל" או מההומור הייחודי והמפתיע של בונואל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ביקורת סרט: "המסיבה" - איכותי בכאילו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים