שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    40 שנה לביקור סאדאת: "הכינו צלפים, חשבו שזו מלכודת"
    התדהמה של קרטר, הספקות של דיין, המתח בנתב"ג, שברון הלב של הנשיא המצרי - והתיווך שהוביל לשלום. האמריקנים שהיו בסוד המגעים ב-1977 מספרים ל-ynet על שהתרחש מאחורי הקלעים בימים שלפני הביקור ההיסטורי ואחריו

     

    כך נראה הביקור ההיסטורי של סאדאת

    כך נראה הביקור ההיסטורי של סאדאת

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ארבעים שנה אחרי, ביקורו של אנואר סאדאת נתפס כאירוע היסטורי נדיר שהשפיע על יחסי ישראל מצרים כל הדרך להסכם השלום, ועיצב את פני המזרח התיכון כולו. בדיעבד מתברר כי אותו מעמד מרגש היה בעצם פסאדה מדינית, מופע ראווה שלא תאם את המציאות הפוליטית מאחורי הקלעים. אם לא די בכך, הביקור כמעט וסיכל את המאמצים להידברות בין שתי המדינות – כך לפחות טוענים כיום סטיוארט אייזנשטט, יועצו הפוליטי של הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, ופרופסור וויליאם ב. קוונדט, שהיה חבר במועצה לביטחון לאומי ושליח הממשל לענייני המזרח התיכון. שניהם היו מעורבים באופן אישי במשא ומתן שהוביל להסכם השלום בקמפ דיוויד ב-1978.

     

    הישראלים שהשתפו בביקור נזכרים: "תמונה שעושה צמרמורת"

     

    בשיחה עם השניים עולה תמונה שונה לחלוטין מזו שהצטיירה בעיני הציבור בישראל ובעולם בנוגע למחווה. "החשיבות של הביקור היא בפיזור הערפל בנוגע להמשך הדרך בתהליך השלום", אומר קוונדט בראיון מיוחד ל-ynet, "סאדאת שבר טאבו גדול מאוד בעולם הערבי - לבקר בירושלים. זה הראה לכולם שהוא מוכן לדבר. באופן אישי חשבתי שהביקור יהיה אירוע שישנה את כללי המשחק, אבל לא הייתי שותף לאופוריה". ואכן, מנקודת המבט האמריקנית היוזמה של סאדאת דחפה את המגעים בכיוון הלא נכון, וכמעט הביאה לעצירתם הסופית.

    בגין וסאדאת (צילום: סער יעקובי, לע''מ) (צילום: סער יעקובי, לע''מ)
    בגין וסאדאת(צילום: סער יעקובי, לע''מ)

    פרופ' וויליאם קוונדט וסטיוארט אייזנשטט  ()
    פרופ' וויליאם קוונדט וסטיוארט אייזנשטט

    לפי קוונדט ואייזנשטט, ביקור סאדאת היה בעצם התרסה חתרנית כנגד הבית הלבן ויוזמת השלום הכוללת שנרקחה שם, אשר הייתה אמורה להפגיש את נציגי ישראל, מצרים, סוריה, ירדן והפלסטינים בז'נבה. על אף הקשיים שהתעוררו בשאלת הייצוג הפלסטיני בוועידה, הצליח קרטר לגייס את ליאוניד ברז'נייב ליוזמה, וב-1 באוקטובר 1977 פרסמו ארצות הברית וברית המועצות הצהרה משותפת בנוגע לחזון המדיני שלהם המזרח התיכון – מזכר הבנות שהכניס למתח את ממשלת ישראל ואת סאדאת.

     

    בעוד הקהילה היהודית התרעמה וסחטה מקרטר הצהרה על תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל, למצרים לא היתה כל אחיזה בציבור האמריקני. ההחלטה של סאדאת לעשות צעד חד-צדדי נולדה שם – מתוך רצון להתקרב לארצות הברית ולהימנע מוועידה בינלאומית שתקשה עליו לחתור למשימה החשובה ביותר מבחינתו: להחזיר את סיני לרשות מצרים – עניין שקיבל מבחינתו עדיפות על פני הבעיה הפלסטינית וסוגיות נוספות על סדר היום של העולם הערבי.

     

    "סאדאת התבונן על כל זה מהצד, והחליט על הביקור מכיוון שהוועידה בז'נבה הייתה חסרת סיכוי מבחינתו. הוא לא רצה להעניק לחאפז אסד זכות וטו על מהלכי מצרים. הוא הבין שעליו לנקוט ביוזמה חד-צדדית", אומר אייזנשטט. קוונדט חושף שקרטר ניסה להכניס את סאדאת לתמונה ושלח לו איגרת אישית בכתב ידו ובה ביקש את עזרתו בהנעת התהליך: "פה עלה הרעיון שלו לעשות משהו דרמטי בירושלים, אלא שההצעה שלו הייתה מופרכת ובלתי מעשית - לערוך מפגש פסגה של מנהיגי ערב ומועצת הביטחון של האו"ם בירושלים".

     

    להערכת קוונדט התשובה השלילית של האמריקנים הרגיזה את סאדאת, שניתק קשר. הפעם הבאה שהוא השמיע את קולו הייתה ב-9 בנובמבר כשהודיע בנאום בפני הפרלמנט המצרי על נכונותו להגיע לירושלים. "הרמז היה שאם אנחנו לא נשתף פעולה עם היוזמה שלו – הוא יעשה צעד משלו".

     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)

    קוונדט, מחבר הספר Camp David: Peacemaking and Politics, המכהן כיום כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת וירג'יניה, מזכיר שלנאום קדמה הידברות בין משה דיין לסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי בחסות מלך מרוקו – מגעים שלא הובילו לשום מקום לדבריו. למרות זאת, רבים בממשל האמריקני הוכו בתדהמה נוכח הבעת הנכונות לצאת לירושלים. טלפון שהגיע מיד משר החוץ המצרי הבטיח להם שמדובר בדברי תעמולה ותו לא, מצד שני סאדאת עצמו שוחח עם שגריר ארה"ב במצרים הרמן איילטס והודה בפניו כי כוונותיו רציניות. עשרה ימים לאחר מכן, הוא נחת בישראל להפתעת האמריקנים והעולם כולו.

     

    "לא הייתה לנו ברירה"

    "לא ידענו דבר על הביקור. זו הייתה הפתעה גדולה ומוחלטת עבורנו", נזכר אייזנשטט, "קרטר כעס על היוזמה הזאת כי היא פגעה בתוכנית שלו ליוזמת שלום כוללת. אבל הוא הבין שבאמת מדובר במעמד היסטורי, והצטרף ליוזמה בלית ברירה. הוא כן היה נחוש להשאיר בהסכם פתח לשילוב פתרון לבעיה הפלסטינית". קוונדט מסכים: "קרטר התאכזב מהצעד הזה. היה לו קשה לבלוע את זה שהיוזמה המקורית שלו מופרת, ושעליו לשנות גישה. התגובה הראשונית של קרטר המופתע לא הייתה חיובית – אבל מהר מאוד הוא הבין שזה מסר חשוב של סאדאת, שעלינו למנף לטובת התהליך. זה גרם לשינוי מהותי באסטרטגיה שלנו. היינו צריכים להכריע האם להצטרף ליוזמה שלו, או לנסות לשכנע אותו להאט את הקצב. בסופו של דבר לא הייתה לנו ברירה. היינו חייבים לתמוך בסאדאת מתוך ידיעה שהוא מסכן את מעמדו בעולם הערבי, ואנחנו היינו הפיצוי על כך. הוא סמך עלינו".

     (באדיבות מנחם מילסון) (באדיבות מנחם מילסון)
    (באדיבות מנחם מילסון)

    מי שפחות הופתעו הם הישראלים שהביקור תואם איתם בחשאי. למרות זאת, היו חשדות. "ידענו שהישראלים נערכו עם צלפים על הגגות של שדה התעופה, כי הם חששו שסאדאת מרמה ושאיתו במטוס יש חיילי קומנדו מצרים שיסתערו על ההנהגה הישראלית ויחסלו אותה", אומר קוונדט, "עם זאת, בשלב שסאדאת היה באוויר הם ידעו שהכל כשורה. ברברה וולטרס עצמה הודיעה מראש לישראלים שאין סיבה לדאגה". אייזנשטט נזכר: "הרגע הזה היה מקפיא דם. היו כאלה שחשבו שמדובר במלכודת. אבל בגין לא היסס. הוא ידע שזה צעד מתחייב".

     

    קוונדט מספר שבהנהגה הישראלית היו חילוקי דעות לגבי התגובה הראויה למחווה: "דיין התרשם מסאדאת, אבל לא נסחף רגשית. הוא היה מוכן ללכת לקראת סאדאת, אבל פקפק בכך שיהיה לו האומץ להפנות גב לעולם הערבי. עזר ויצמן היה האופטימי שבחבורה. הוא חשב שהביקור הוא צעד פנטסטי ושסאדאת הוא הדבר האמיתי. הוא האמין שמדובר בפריצת דרך והכיר בכך שסאדאת לקח סיכון גדול ושצריך לגמול לו בהחזרת סיני ולסגור את העסקה. גם אהרן ברק (היועץ המשפטי לממשלה דאז) העריך שהסכם אפשרי, אבל עמד על כך שיש לשלב את הנאום בתשתית משפטית".

     

    ומה לגבי בגין?

    "היה קשה לקרוא את בגין, הוא שמר את הקלפים קרוב לחזה. הוא לא התרגש מהביקור, ולא חשב שיש לו משמעות כחלק מהמשא ומתן. הוא אמר לנו שזה טוב שסאדאת הגיע, אבל לא ראה בזה ויתור כלשהו מצדו. אנחנו התרשמנו מהצעד של סאדאת, אבל בכל פעם שנסחפנו, בגין היה שם כדי לצנן את ההתלהבות שלנו. הוא הקפיד להצהיר שאין בכוונתו להחזיר למצרים את כל סיני. ידענו שהוא מחזיק בקלף האחרון שלו, והנחנו שהוא יוותר עליו לבסוף וזה אכן קרה אבל רק ביום האחרון בקמפ דיוויד".

     

    ברמה האישית, מה שאמור היה להיות דייט ראשון של סאדאת ובגין בדרך לסיפור אהבה, גרם בסופו של דבר שברון לב עבור הנשיא המצרי. "סאדאת רצה לשבור את המחסום הפסיכולוגי ולהראות לישראלים שהוא מוכן לדבר על שלום. חשבנו שהוא בשל לכך, אבל לא תיארנו לעצמנו שהוא יצליח לגרום לשינוי מהותי כל כך בדעת הקהל הישראלי ולשפר את תדמיתו. אני זוכר שצפיתי בשידור כשהוא יורד מהמטוס מחייך, חיבק את גולדה מאיר ולחץ ידיים עם אריאל שרון. זה היה בלתי נתפס, אבל הביקור נכשל בכך שהוא לא הצליח ליצור מערכת יחסים ידידותית בין סאדאת לבגין. זה לא קרה שם", מבהיר קוונדט.

     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)


     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)

    העקשנות של בגין ואי הנכונות שלו ללכת לקראת סאדאת הייתה בגדר שברון החלום הנועז של הנשיא המצרי, וכמעט שהביא לניתוץ החלום לשלום במזרח התיכון. "המשא ומתן שהגיע אחרי הביקור, ולפני קמפ דיוויד היה מאוד לא יעיל", אומר אייזנשטט, "בגין לא התפשר וסאדאת היה מאוד מאוד מתוסכל מכך. הוא אמר: 'הנה, אני עושה מחווה היסטורית אדירה ומסכן את הקריירה הפוליטית שלי וגם את חיי, ומצד שני 'האיש הזה' – כלומר בגין - לא מוכן לנסיגה מלאה מסיני'. הוא לא הצליח להבין את אי ההיענות".

     

    "האיש הזה" הוא כינוי שסאדאת חזר עליו שוב ושוב בהתייחס לבגין בתקופה שאחרי הביקור. "הביקור היה מטעה, כי זה נתן תחושה מדומה שישראלים ומצרים יכולים לשבת ולפתור את הבעיות בעצמם. אבל די מהר התברר שזה לא כך", אומר קוונדט, "כשסאדאת חזר מירושלים הוא אמר למקורבים שהוא לא מוכן להיפגש שוב עם 'האיש הזה' אף פעם. 'עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, הצעתי להם שלום', הוא טען. סאדאת חשב שהמחווה שלו היה מהלך משמעותי, אבל בגין ראה בזה רק צעד ראשון במשא ומתן ארוך ומורכב. סאדאת ציפה להכרזה על נכונות ישראל לנסיגה מכל השטחים הכבושים ומכיוון שזו לא הגיעה, הוא הרגיש נבגד".

     

     (צילום: שלום בר טל (ארכיון ידיעות אחרונות)) (צילום: שלום בר טל (ארכיון ידיעות אחרונות))
    (צילום: שלום בר טל (ארכיון ידיעות אחרונות))
       

    כך, אחרי האופוריה של הביקור, הגיע הבוקר שאחרי, והוא נראה עגום במיוחד מבחינת סאדאת, שלפתע איבד עניין בתהליך שהוא יזם, וניסה להימנע ממפגשים נוספים עם בגין. "אמרנו לו שהוא לא יכול לעשות את זה. בגין הוא איש של פרטים קטנים והוא ירצה לדון בהכל, מלבד הבעיה הפלסטינית. אבל הוא אמר שהוא לא יכול לשאת את הרעיון להיפגש איתו שוב", אומר קוונדט, ומספר שסאדאת הזדעזע שהאמריקנים ביקשו שיזמין את ראש הממשלה הישראלי לביקור עוקב בקהיר. בלית ברירה הוא הסכים לארח אותו באיסמעיליה. "מיד אחרי ההתעלות של המחווה בירושלים, הכל דעך. המפגש באיסמעיליה, שהיה מוצלח מבחינת בגין, הותיר את סאדאת מאוכזב. הוא ממש נכנס לדיכאון לאחר מכן. הכל התפרק. ידענו שבלי תיווך אמריקני זה לא יעבוד".

     

    כך, שבועות ספורים לאחר שהתריס נגד קרטר ותוכנית השלום הכוללת שלו, ופנה ליוזמה חד-צדדית משלו, סאדאת נאלץ לשוב אל נשיא האמריקני כשהוא חסר אונים. בפברואר 1978 הוא הזמין את סאדאת לסוף שבוע אינטימי בקמפ דיוויד בניסיון לעודד את רוחו ולהניע מחדש את המשא ומתן. "כשאנחנו נכנסנו לתמונה ראינו את סאדאת עצוב מאוד כשהוא מעשן מקטרת, הוא היה ממש מדוכא. הוא ממש שנא את בגין", נזכר קוונדט. אייזנשטט מספר שהכל היה נראה אבוד עד שקרטר נכנס מחדש לעניינים כמתווך: "למעשה סאדאת ובגין נפגשו רק פעמיים בקמפ דיוויד – בהתחלה ובסוף. בגין כמעט ונטש את השיחות בגלל דרישה לא הגיונית נוספת של סאדאת, וקרטר הבין שכדי שהמשא ומתן יצליח הוא צריך לקחת את העניינים לידיו, בסיוע ויצמן ודיין".

     

    צילום: מיקי צרפתי, לע"מ (צילום: מיקי צרפתי, לע''מ) (צילום: מיקי צרפתי, לע''מ)
    צילום: מיקי צרפתי, לע"מ

    בכל הנוגע לציבור הישראלי, סאדאת זכה להערכה גדולה בגלל יוזמתו ואומץ לבו – משהו שהמנהיג המצרי לא נהנה ממנו בארצו שלו. "סאדאת היה מנהיג מאוד מיוחד, כשהוא הגיע לירושלים הציבור המצרי
    היה בהלם", אומר קוונדט, "הוא לקח סיכון עצום שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיכשל בו. זה צעד של להיות או לחדול. רוב האנשים סביבו חשבו שסאדאת – כמו טראמפ עבור האמריקנים – בלתי צפוי. הם הבהירו תמיד שזו יוזמה אישית שלו, והוא לא שואל אותם מה לעשות. בציבור הייתה תמיכה גדולה בהסכם, אבל הציפייה לשגשוג במצרים לא התממשה. ההרגשה היא שישראל הרוויחה הרבה יותר מהעסקה. ולכן, כשסאדאת נרצח לא רבים ביכו את מותו. כנראה גם היום לא נראה חגיגות במצרים לציון הביקור".

     

    אז האם ביקור סאדאת שהיה צעד פורץ דרך הותיר אחריו מורשת פוליטית כלשהי? קוונדט סבור שמדובר ביוזמה חד-צדדית שהיא עניין נדיר בעולם הערבי, ולא רבים מוכנים ללכת בעקבותיו. "סאדאת עשה את הצעד שלו ללא תנאים מוקדמים, וללא כל הבטחה לתגמול על כך. זה גם מה שקרה לערפאת כי רבין מעולם לא הבטיח לו משהו מראש. צריך להיות מנהיג בטוח בעצמך לעשות צעד ענק כזה בלי כל הבטחות. זה מה שהבדיל ביניהם לבין חאפז אסד, למשל, שלא היה מוכן להיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. מנהיגי העולם הערבי מרגישים פגיעים כשמדובר בזירה הפנימית. סאדאת היה מוכן לשבור את החוקים ולשלם על כך מחיר, בעוד שאחרים מסתכלים מעבר לכתף לצורך הישרדותם הפוליטית".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים