שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הטראומה שמסתתרת מאחורי הבחירה להפוך לרופאים ואחיות
    מלידה של תינוק פג, דרך אשפוז ממושך וטראומטי כילדים ועד ליווי צמוד של בעל בשנות חייו האחרונות - לטטיאנה, משה, גידי ושלי היו חוויות לא פשוטות במפגש עם מערכת הבריאות. דווקא מתוך המקום המפחיד והחשוך, החליטו הארבעה להפוך לאנשי צוות רפואי בעצמם ולהפוך את הקושי לעשייה יומיומית למען בריאותם של אחרים

    איך מרגיש ילד קטן ששוכב ימים ארוכים ולהוריו אסור לבוא לבקר אותו? או כשהוא צריך לעבור ניתוחים מפחידים בלי שאף אחד יסביר לו מה עומד לקרות? עד כמה אימא טרייה ומודאגת לפג זקוקה לקשר חם ואנושי מהצוות הרפואי, ואיך מתמודדת אישה עם מחלה סופנית של בעלה? ארבעה אנשים שהחיים הפגישו אותם ואת יקיריהם עם נסיבות רפואיות קשות, החליטו להשתמש בטראומה כדי לשנות את המציאות - והפכו בעצמם לאנשי צוות רפואי שעוזרים לאחרים בכל יום.

     

    פרופ' גידי פרת - מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים, היה מאושפז תקופה ארוכה בילדותו

    כשהיה ילד בן עשר, התאשפז גידי פרת במחלקת ילדים למשך תקופה ארוכה בגלל חשד למחלת הצליאק. את תקופת האשפוז, שכללה ניתוק כפוי ממשפחתו (למעט חצי שעת ביקור ביום), הוא זוכר כחוויה מפחידה, ובעיקר בודדה. "זאת הייתה תקופה שילד היה נשאר בבית החולים לבד, בלי המשפחה, למעט חצי שעה בצהריים", הוא נזכר. "אני זוכר את עצמי מסתכל כל היום על השעון ומחכה לשעה 2 בצהריים, השעה שהם באים, ובשתיים וחצי הם כבר היו צריכים ללכת".

     

    "אבא, אני מבטיח לא להקיא היום, רק אל תיקח אותי לבי"ח". פרת ()
    "אבא, אני מבטיח לא להקיא היום, רק אל תיקח אותי לבי"ח". פרת
      

    הפרידה הממושכת מהוריו והשהייה במחלקה, ילד, לבד, לוותה לדברי פרת בקשיים גופניים ורגשיים. "אני זוכר שהייתי מקיא בבית ואומר לאבא שלי 'אבא, אל תקח אותי היום לבית חולים, תנסה אותי עוד פעם אחת, אני מבטיח לא להקיא. ראיתי את הילדים ששכבו לידי במחלקה משתחררים הביתה בריאים, ורק אני נשארתי. אמרתי לעצמי שאם אני יוצא מפה בחיים, אני אהיה רופא ואטפל בילדים".

     

    פרופ' פרת הגשים את החלום, והיום הוא מנהל המחלקה לטיפול נמרץ ילדים ב"שיבא". "אנחנו עסוקים ביומיום שלנו בלהציל ילדים", הוא מספר על עבודתו. "רגעי האושר שלנו מגיעים אחרי לילות וימים שנלחמים על החיים של החולים ובסוף רואים את הילד, שהגיע במצב קשה, הולך הביתה עם חיוך. אז אתה יודע שכל ההשקעה שלך שווה. אנחנו עושים את הבלתי אפשרי".

     

    -איך חוויית האשפוז שלך כילד השפיעה על האופן שבו אתה מנהל את המחלקה כיום?

    "התקופה השתנתה. היום זה ברור לכולנו שהורים צריכים ללוות את הילדים שלהם במשך כל הטיפול ושצריך להקשיב לילדים. במחלקה החדשה שלנו יש לכל הורה מיטה וספה בחדר שבו הילד מאושפז והוא יכול להיות איתו 24 שעות ביממה. ההורה הוא שותף מלא לטיפול, וחלק מהעבודה של הצוות המקצועי זה גם להעניק חיבוק, תשומת לב והסברים להורים ולילדים".

     

    טטיאנה אברמנקו - עובדת כאחות בפגייה בה אושפז בעבר בנה

    כשטטיאנה אברמנקו (48) עלתה לישראל ב-1999 עם בעלה ובנם הקטן, היא נאלצה להתחיל את חייה מחדש. אברמנקו, שעבדה באוקראינה כמורה לפיזיקה ולמתמטיקה, מצאה את פרנסתה במפעל בדרום כדי "לעמוד על הרגליים". מרוץ החיים והצורך לשרוד דחקו את חלומה להביא לעולם ילד נוסף.

     

    הגיעה לפגייה להתנסות, והחליטה להישאר לתמיד. טטיאנה אברמנקו ()
    הגיעה לפגייה להתנסות, והחליטה להישאר לתמיד. טטיאנה אברמנקו

    כשהתבססו מספיק, ובהפרש של 17 שנה מבנה הבכור, לקחה אברמנקו פסק זמן מעבודתה הקשה ונכנסה להיריון, שנמשך 32 שבועות בלבד. בנה של אברמנקו נולד פג, ואושפז בפגייה בבית החולים ברזילי. בזמן ששהתה לצד בנה הקטן, שנאבק לחיות למרות שנולד מוקדם מדי, הבחינה אברמנקו בעבודת הצוות בפגייה, ובעיקר ביחס שנתנו האחיות להורים המודאגים. "הם היו חמים מאוד", היא אומרת, "באו לעבודה עם לב פתוח וחיוך רחב ועזרו לי המון. ראיתי את העבודה של האחיות, את הדאגה שלהן ועד כמה הן הצליחו להקל מעט על הקושי שעברתי. ואז הבנתי - הייעוד שחיפשתי כל חיי נמצא בדיוק במקום שבו בני נולד".

     

    כשבנה היה בן שנה וחצי בלבד, החלה אברמנקו את לימודיה בהסבת אקדמאים לסיעוד. במהלך הלימודים היא התנסה במחלקות השונות, אבל כשהגיעה לפגייה ביקשה להישאר לתמיד.

     

    "כל ההורים שאני מלווה הביאו את ילדיהם לעולם בשבועות מוקדמים של ההיריון ורבים מהם לא עזבו את המחלקה בכלל - שהו בה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", היא מספרת. "בזמן הזה התיידדנו ועברנו יחד את התקופה הלא פשוטה. לא פעם אני פוגשת חלק מההורים במקרה, ורואה שהילדים שלהם בריאים ומהממים. זה הסיפוק הכי גדול בעבודה".

     

    -כיצד השפיעה החוויה שלך כאימא לפג על האופן שבו את עובדת במחלקה כיום?
    "רציתי לעזור להורים אחרים כמו שעזרו לי. אני מעודדת את ההורים המודאגים בכל פעם שאני מספרת את הסיפור האישי שלי, אני מזדהה איתם ושותפה לחששות שלהם. כשנולד ילד פג הוא מגיע עם המון פחדים ובלבול, ואז אני נזכרת איך עזרו לי כשאני הייתי במקומם ועושה הכל כדי להקל עליהם. אני מסבירה להם מה מחכה להם, מה קורה במהלך האשפוז, ובעיקר מכילה ומבינה אותם כי גם אני הייתי בדיוק במצב שלהם".

      

    ד"ר משה חייצ'יק - בעקבות ניתוח שקדים טראומטי הפך לרופא אף אוזן גרון ילדים

    כשהיה בן ארבע, נסע משה חייצי'ק (54) עם אביו, רופא אונקולוג, להשתלמות של האב בסקוטלנד. חייצ'יק, שסבל כילד מדלקות חוזרות ונשנות בגרון, נאלץ לעבור במדינה הזרה והקרה סדרת ניתוחים בהרדמה כללית - טראומה שמלווה אותו עד היום. רק בחלוף השנים, כשעיבד את התחושות כאדם מבוגר, הבין חייצ'יק שאת מה שהוא עבר - אסור שאף ילד יעבור.

     

    "הרגשתי מותקף וחוויתי סוג של אלימות". ד"ר משה חייצ'ק ()
    "הרגשתי מותקף וחוויתי סוג של אלימות". ד"ר משה חייצ'ק
      

    "בעולם של פעם לא היה מקובל להסביר לילדים למה הם בבית החולים, מה לא בסדר איתם ואיך מתכוונים לעזור להם", הוא נזכר. "דיברו מעל הראש של הילד, התייעצו עם ההורים ואף אחד לא טרח לשאול את עצמו מה הילד מרגיש. כשהובהלתי לחדר הניתוח הרגשתי שמשהו קורה, אבל לא ידעתי מה. החזיקו אותי כמו שגולשים מחזיקים את הגלשן שלהם, השכיבו אותי במיטת חדר הניתוח והצמידו לי מסכה בכוח תוך שאני נאבק בהם. בזמנו גם היו נוהגים לאשפז במחלקות מעורבות אז מצאתי את עצמי עם מבוגרים חולים ולמשך זמן רב. הרגשתי מותקף וחוויתי סוג של אלימות".

     

    אחרי תקופה ארוכה של אשפוזים וניתוחים, שמהם זוכר חייצ'יק בבהירות את ריחם החריף של חומרי ההרדמה ואת הפחד שליווה את הזריקות, קיצרה המשפחה את השהות וחזרה הביתה, כדי שהילד יוכל להחלים בשמש של ישראל.  

     

    "הפחד מרופאים נותר בי", אומר חייצ'יק, "הרגשתי חסר אונים ונקודת האור היחידה שלי הייתה סבתא שלי, המלאך הגואל, שביקרה אותי עם סיר אוכל מהבית, סעדה אותי במשך חודש והחזירה אותי לחיים". עד עצם היום הזה, מעיד חייצ'יק, יש לו רגישות לבתי חולים. "בניתי הרבה חרדות סביב הנושא הזה, אני פשוט זוכר הכל - את הלחץ, את המילים שאמרו לי ואפילו את הפרצוף של הסניטר במחלקה".

       

    היום חייצ'יק עובד ככירורג מומחה בדלקות וניתוחי שקדים לילדים במרכז א.ר.ם אסותא רמת החייל. הוא דואג לפגוש את הילד המטופל לא רק בחדר הניתוח, אלא לבנות איתו מערכת יחסים של ממש."חשוב לי לתת לילד משהו להיאחז בו בתוך כל הטירוף הזר והמנוכר סביבו", הוא מספר על עבודתו במחלקה.

     

    -איך השפיעה החוויה שלך כילד על עבודתך היום?

    "זה שאהיה רופא היה לי ברור תמיד, אבל הטראומה עזרה לי בבחירה הספציפית שלי בתוך המקצוע. במבט לאחור אני מרגיש שאני עושה תיקון. סוג של סגירת מעגל. אני תמיד פוגש את ההורים עם הילד ומדבר אליו בגובה העיניים, ומאמין ביצירת מערכת יחסים אישית וסביבה מוגנת ככל האפשר. אני מסביר לילד הכל, מה יש לו ואיך נטפל, ומקפיד לנהל איתו שיחה לפני הניתוח, שבה אני ממש ממחיש את ההרגשה שתהיה לו ביום הניתוח לפרטי פרטים - החל מאיך החדר נראה, כמה קר יהיה, על איזו מיטה הוא ישכב, כמה זמן הוא יישן, ואני מבטיח לו שאני אלווה אותו לניתוח ואהיה האדם הראשון שהוא יראה כשיפקח את עיניו".

     

    שלי צבן - בעקבות מות בעלה עברה הסבה לאחות בהוספיס בית

    יום אחד חזר אלכס צבן הביתה ואמר לאשתו: "אני מסתיר ממך כבר תקופה ארוכה שיש לי חולשה באצבעות יד ימין". מספר שבועות לאחר מכן, אובחן אלכס כחולה ב-ALS - מחלה ניוונית סופנית.

     

    "אני אף פעם לא אגיד למשפחה 'יהיה טוב', כי לא יהיה". שלי צבן (צילום: קינן ונונו) ()
    "אני אף פעם לא אגיד למשפחה 'יהיה טוב', כי לא יהיה". שלי צבן (צילום: קינן ונונו)

    "הייתי בסך הכל בת 42 כשהמחלה אובחנה אצל אלכס, ותוך שבועות ספורים העולם שלי התהפך לחלוטין", היא מספרת. "בהתחלה עוד ניסינו לחיות את החיים, אבל מהר מאוד כבר הייתי צריכה לעזור לו להתלבש, לעשות במקומו פעולות של מוטוריקה עדינה, ואז הגיע הסיוט האמיתי - נפילות חוזרות ונשנות - הוא פתאום היה נופל ולא מצליח להתרומם. לצפות בו שכוב על הגב ללא יכולת לעזור לעצמו היה אחד הדברים הטראומטיים במהלך המחלה".

     

    צבן (51) ובעלה, שהיה אדם חזק ו"הקרין תמיד עוצמה רבה", לדבריה, מעולם לא עסקו בשאלה למה זה קרה, והיא גם לא זוכרת תחושות של דכדוך או דיכאון. "אף פעם לא שאלתי למה דווקא לו ולמה זה מגיע לנו. אלכס לא שאל מפני שהוא תמיד היה ריאלי, ואני לא שאלתי כי גם באפלה אני מחפשת קרן אור. מי שהכיר את אלכס היה בטוח שהוא יתאבד מיד לאחר אבחון המחלה, אבל הוא בחר לחיות בדרכו שלו. אני, לעומתו, חייתי בחרדות".

     

    במשך שנתיים ליוותה צבן את בעלה וסעדה אותו. שנתיים שבהן צפתה כיצד גבר חלומותיה הולך ודועך מול עיניה. "המחלה משתקת לאט-לאט את כל מערכות הגוף, אבל הראש נשאר צלול עד הרגע האחרון. אלכס הפסיק לעבוד כשהמחלה שיתקה לו את מיתרי הקול. מאז הוא פשוט נכנס הביתה ולא יצא יותר. אני נורא כעסתי עליו. לא הבנתי איך הוא מוותר ומשאיר אותי לבד. הוא חיכה למותו ואני חשבתי מה יקרה ביום שאחרי עם שני ילדינו ואיתי. הייתי צריכה להיות חזקה בשבילו ובשבילם, אבל בפנים הלב נקרע.

     

    "בשלב שבו הבנו שהסוף קרב, שלחה אלינו העובדת הסוציאלית את המלאך הגואל שלנו, ד"ר רוני צבר, שמלווה חולים בביתם לקראת סוף חייהם. מיד הרגשתי שאני כבר לא לבד. בימים האחרונים דאג ד"ר צבר שאלכס לא יסבול, ולבסוף הוא נפטר במיטתו תוך שינה עמוקה בשקט ובשלווה. שכבתי לצדו בשקט ובפרידה אישית".

     

    שנתיים לאחר מכן מצאה שלי דרך חדשה. "כשראיתי פרסום של משרד הבריאות על פתיחת לימודים של אחיות מוסמכות, נפל לי האסימון שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים. ב'זכות' ההתמודדות שלי עם מחלתו של אלכס הבנתי שזה הייעוד שלי - לטפל בחולים בסוף חייהם".

     

    -ואיך את מרגישה שהחוויה הפרטית שלך השפיעה על העבודה שלך היום? 

    "הרגשתי שאני סוגרת מעגל. אני עובדת בחברת ההוספיס צבר רפואה, שטיפלה בזמנו בבעלי. כשאני מגיעה לביתו של חולה סופני, אני אף פעם לא אגיד למשפחה 'יהיה טוב' מפני שלא יהיה. מלאך המוות כבר מאחורי הדלת, אבל אעשה הכל כדי להנגיש לה את הרגע האחרון. אני מרגישה שיש ערך מוסף לעובדה שאני הייתי לא מזמן במקום שלהם. לפעמים אני יודעת מה בני משפחה צריכים עוד לפני שהם יודעים בעצמם, אני גם מדברת איתם על החיים שאחרי המוות, ועוזרת להם להשתחרר מחרטות ומרגשות אשמה. אנשים לא יודעים, למשל, שזכותם לומר 'סטופ' לטיפולים קשים שכרוכים בתופעות לוואי ובסבל בל יתואר, כדי להקדיש את החודשים האחרונים שלהם לטיולים, בילויים וצבירת חוויות, עד כמה שאפשר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ראיתי עד כמה האחיות הצליחו להקל על הקושי שעברתי במחלקה, והחלטתי להישאר לתמיד". האחות טטיאנה אברמנקו
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים