שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "העיבור הטהור של ישו": האם שלנו טמא?
    מדוע זיווג הוא מעשה קדוש אצל היהודים - וטמא אצל הנוצרים? איך זה קשור לחטא הקדמון של אדם וחוה - ואיך נכנסת לפה נבואה מספר ישעיה? איתן דור-שב בטור חדש על החגים שלא היכרתם

    "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן"

    העולם הנוצרי חגג השבוע את "חג העיבור הטהור", המתייחס לעיבורה הנסי של הבתולה מריה. חג זה הזכיר לי שיחה עם כומר לותרני על פיסקה בספר ישעיה, שלפי הנצרות, מבשרת על היוולדו של ישו כמשיח בלידת בתולין - ללא יחסי מין וללא אב ביולוגי.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    קצת רקע: ספר ישעיה מתרחש במאה ה-8 לפני הספירה, כאשר העם העברי נחלק לשתי ממלכות עוינות - מצד אחד, ממלכת יהודה, שבה פועל בית המקדש הראשון, ומצד שני, ממלכת ישראל האלילית. בפיסקה המדוברת מרגיע הנביא את מלך יהודה שצופה מתקפה משולבת נגדו מצד מלכי ישראל וסוריה.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות:

     

    ישעיה מבטיח למלך יהודה ששני המלכים העויינים יתרסקו. כדי להמחיש כמה מהר זה יקרה, נותן הנביא סימן: "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל. חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ – מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה... מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ" (ישעיה ז', י"ד-ט"ז).

     

    לפי התיאור, מצביע ישעיה על בחורה ומנבא כי האוייב "יעזוב את האדמה" בתוך פרק הזמן שייקח לה להרות וללדת. איך נדע שנפילת האוייב קורית בזכות האל? כי התינוק שיוולד יהיה מיוחד מאוד: הוא יידע להבחין בין טוב ורע בלי שילמדו אותו.

     

    אדם וחוה - והחטא הקדמון

    תרגום התנ"ך ליוונית החליף את המילה "עלמה" במילה "בתולה". משום כך רואה הנצרות בטקסט רמז לתינוק אחר, ישו, שעתיד להיוולד לאישה בתולה וללא יצר הרע. להבדיל מבני אדם רגילים, ישו יוולד ללא נגיעה של החטא הקדמון, מה שהופך אותו ל"בן האלוהים".

     

     

    ביהדות למותר לציין, שללו את הפרשנות הנוצרית מכל וכול: שמו של הילד שנולד על פי הכתוב בספר הוא עמנו אל, האישה המדוברת על פי הפירוש היא אשת הנביא (או אשת אחז), "עלמה" בעברית אין פירושו "בתולה" וכו'.

     

    בשיחה עם הכומר עלה כי הנבואה רומזת לפרק ג' בספר בראשית, שם חוטאים אדם וחוה באכילה מ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". הברית החדשה מפתחת את הרעיון שחטא זה טבוע בנו עד היום: "כְּשֵׁם שֶׁעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ" (האיגרת לרומים 5:12).

     

    הדגש הנוצרי, אם כן, הוא פחות על תוכן החטא (למה עץ הדעת אסור) ויותר על עצם המרידה באל. המעשה של הזוג הקדמון הופך את כולנו, צאצאיהם, אַפְּרִיּוֹרִי לחוטאים. בגלל שהדינמיקה בין אדם וחוה היא שגרמה לחטא הקדמון, אזי היעדר מיניות נחשב תנאי לישועה. מכאן - לפי הנצרות - חשיבות "העיבור הטהור" ו"לידת הבתולין" של ישו, שנולד ללא חטא.

     

    לא חסרים מקורות בתנ"ך שבהם נאמר שצריך לסור מרע ולעשות טוב. למרות זאת, הקריאה היהודית של סיפור אדם וחוה מכוונת את הזרקור למקום אחר. הרמב"ם מדגיש כי דווקא ההבחנה האנושית בין טוב לרע היא הפגם הרוחני שלנו, שבגללו גורשנו מגן עדן. מבחינתו, לא ייתכן כי אדם וחוה זכו לפרס על חטאם בצורת ידע מוסרי שלא היה להם קודם: "כאשר הימרה אדם את פי האל ונטה לתענוגות חושיו הגופניים - כפי שאמר על עץ הדעת 'תאוָה הוא לעֵינַיִם' - נענש בכך שנשתקע בציון הדברים כמגונים או כיָפִים" (ע"פ מורה נבוכים א, פרק ב).

     

    זה לא שאדם וחוה היו פראים ברברים לפני החטא, ובעקבותיו הפכו טהורים יותר. להיפך: כתוצאה מהתאווה לחטא נטמעו אדם וחוה בראייה סובייקטיבית ובמוסכמות חברתיות של טוב ורע, ולכן רק אז נוצרה עבורם בעיה גם עם העירום.

     

    האם הנחש צדק?

    אם ניעזר בטרמינולוגיה בודהיסטית, נסביר שלפני החטא חי האדם בחוויית מציאות "כפי שהיא באמת" (Yatha-Bhuta), כמו מנקודת מבטו של האל, ולאחריו שקע בתפיסת מציאות כוזבת הנובעת מ"השלכה" פסיכולוגית של יצריו (Devaputra-Māra).

     

    הגירוש מגן עדן, אם כן, הוא גירוש מנירוואנה לחיים של עולם תעתועים (Saṃsāra) - תעתועי הַדַּעַת טוֹב וָרָע. לכן, אם נקבל את ההקבלה הלשונית בין סיפור גן עדן לתיאור התינוק עמנואל, יוצא כי הקריאה הנוצרית בישעיה מאמצת דווקא את הטענה של הנחש; הוא זה שפיתה ואמר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". לעומת זאת, בקריאה היהודית הנחש שיקר. עץ הדעת לא הפך את אדם וחוה דומים אלוהים, אלא הרחיק אותם. לפי זה, גם תינוק שנולד עם העדפה מובנית לחמאה ולדבש, כמו בסיפור של הנביא ישעיה, הוא דווקא תינוק פגום שנולד ללא תמימות.

     

    מצד שני, יש משהו שלגביו הנחש כן ידע על מה הוא מדבר; כאשר האל מיקם את אדם הראשון בגן עדן ואסר עליו את עץ הדעת, הוא הוסיף: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז). חוה ביטאה בפני הנחש את חששה מעונש זה, אך הנחש ענה לה חד-משמעית: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (בראשית ג', ד'). ומי צדק? הנחש. אדם וחוה טעמו מעץ הדעת, והאל אכן לא הרג אותם, אלא חילק עונשים קלים יותר. אז איך זה שהאל לא עמד במילתו?

     

    בין חטא לקדושה: היחס לעיבור

    התשובה היא שהנסיבות השתנו באופן דרמטי. אזהרת המוות נאמרה לאדם לפני שהוא פוצל לשניים: זכר ונקבה. חוה, הראשונה לחטוא, כלל לא היתה קיימת בזמן הציווי. היא לא שמעה על האיסור ישירות מהאל, ויש בפניה עדויות סותרות – מצד בעלה והנחש. גם בעלה נמצא בסיטואציה מקילה, כי עכשיו הוא קרוע בין האל לבין אשתו.

     

    כך או אחרת, בכול בחירה שיעשה לגבי הפרי שמוצע לו, הוא יבגוד במשהו יקר. בכלל, הדינמיקה הזוגית שתרמה לחטא לא היתה קיימת בעת הגדרת העונש, והיא משנה את כל התמונה. במציאות החדשה, זו שבה האדם חלקי ומפוצל ותלוי בזולת, יש פתאום גם חלוקה של האחריות וגם מקום לרחמי שמים. האל מבין שקשה לברוא מנגנון ייצרי בין זכר ונקבה, מבלי שזה יגלוש לתאווה של פירות אסורים. אפילו לו יש חלק באחריות.

     

    וזה מביא אותנו לסתירה המהותית בין הקריאה שלנו את התנ"ך לבין רעיון "העיבור הטהור" של מריה, סתירה שנוגעת לשורש תפיסת המיניות: בעוד הנצרות המסורתית מזהה קשר ישיר בין מיניות לבין חטא, בשבילנו המיניות עצמה קדושה (להבדיל מתאוות שהן "על טעם וריח").

     

    חשוב להדגיש: הנחש הצליח לפתות את חוה רק בגלל שהוא תפס אותה לבדה, ללא החיבור עם בן זוגה. לעומת זאת, המיניות של אדם וחוה היא הדבר שמתיך אותם חזרה למצב בו חיו לפני הפיצול והחטא, ולפני שהיה להם נחש בגינה. ביהדות, אם כן, בניגוד מוחלט לנצרות - "עיבור טהור" יכול לנבוע מזיווג מיני טהור, ולא מבתוליות או מהתנזרות. כי דווקא זיווג מיני מכונן מחדש את "צלם אלוהים" השלם של האדם.

    פורסם לראשונה 09/12/2017 20:50

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים