ביקורת סרט - "פרדיננד": בידור בלי עוקץ

בשנת 1936 יצא לאור ספר הילדים הקלאסי של מונרו ליף "סיפורו של פרדיננד". גיבורו הוא פר שוחר שלום שאין דבר יותר אהוב עליו מריחם של פרחים. מעשייה חביבה המלמדת את הקוראים הצעירים אודות ערכה של הנטייה הפציפיסטית המשולבת בנכונות לשחות נגד הזרם. הספר זכה לפופולריות יוצאת דופן בתרבויות המייחסות ערך לפציפיזם (גם אם הן לא תמיד פועלות לאורו) ולתיעוב מצד מנהיגים בספרד הפשיסטית וגרמניה הנאצית.

"סיפורו של פרדיננד" מכיל מספר צנוע של מילים וקו עלילתי יחיד ופשוט. הציורים היפים של רוברט לוסון היו מקור השראה לסרט אנימציה קצר וזוכה אוסקר של דיסני בשם "פרדיננד הפר" (1938), סרט שלא נזקק ליותר משמונה דקות חינניות בכדי להכיל את כל העלילה.

לעומת העיבוד של דיסני, פיצ'ר האנימציה החדש "פרדיננד" ("Ferdinand") נדרש ל- 107 דק'. זהו סרט של אולפני בלו סקיי המשמשים כחטיבת האנימציה של פוקס המאה ה-20. אולפן שב-15 שנותיו יצר שתי סדרות סרטים מצליחות – חמשת סרטי "עידן הקרח" ושני סרטי "ריו". הדמות הדומיננטית באולפן היא של הבמאי והמפיק קרלוס סלדנה שביים ארבעה סרטים בסדרה הראשונה ואת הסרט הראשון בסדרה השניה. כעת הוא משמש גם כבמאי של "פרדיננד".

סרטיו של סלדנה מופקים בתקציב נמוך מסרטי דיסני/פיקסאר, אך זוכים להצלחה נאה ועקבית בקופות. רובם בינונים בעיקר בגלל הדמויות הראשיות המשעממות והמהלכים העלילתיים הצפויים. יכולתו של סלדנה מתגלה בהבלחות של דמויות המשנה - הסנאי החמדן סקראט בסרטי "עידן הקרח" או תוכי הקקדו הזקן והמרושע נייג'ל בסרטי "ריו". "פרדיננד" מכיל דמויות משנה צבעוניות אך אף אחת מהן אינה מוצלחת כמו שתי דמויות אלו. הדבר אינו בהכרח לרעה. הסרט פחות זקוק לדמויות גימיק מכיוון שעלילתו מאוזנת יותר. גם אם אינו חף מליקויים, ובוודאי שאינו מפגין העזה מקוריות וליטוש "פיקסארי", הוא עדיין הטוב שבסרטי "בלו סקיי".

השוני בין המקור הספרותי לעיבוד הנוכחי מחייב הרחבה משמעותית של אירועי הספר והוספת דמויות רבות. פרדיננד מוקף בחיות חווה - פרים, סוסים, קיפודים, כלב ועז. מסיפור של דמות הסרט הופך לסיפור של החבורה אותה הוא מוביל ועל גורלה הוא מופקד. בספר הכול היה פשוט וברור: סירובו של פרדיננד להילחם בזירה מוביל אותו חזרה להריח פרחים בחווה. בסרט, לעומת זאת, יש רכבת הרים של עימותים, מרדפים, והתחמקויות על חוט השערה עד שהגיבור וחבורתו חומקים מהסכנות האורבות להם.

פרדיננד (ג'ון סנה), המכונה כאן בשם המקוצר ו"המגניב" יותר פרד (Ferd), מתחיל את הסרט כפר צעיר בחווה ספרדית המתמחה בגידול פרים לזירת לוחמת השוורים. הוא מנסה להגן על פרח מפני חבריו הפרועים יותר ובראשם ווליאנט המתנהל כבריון הדומיננטי בקרב הפרים הצעירים. אביו של פרד הוא הפר החסון ביותר בחווה והוא נבחר להישלח לזירה. כבוד שמשמעותו הקטלנית תתגלה בהמשך הסרט.

פרד הצעיר נמלט מהחווה ומוצא מקלט בבית כפרי קטן שבו מתגוררים מגדל פרחים ובתו הקטנה נינה (לילי דיי) המגדלת באהבה את הפר הצעיר. תוך שנים ספורות הוא הופך לאדיר ממדים ועוצמה אך נותר עם נפש של ילד תמים. השתלשלות האירועים מחזירה את פרד לחווה בה גדל למפגש מחודש עם הפרים הצעירים שהכיר בילדותו. כעת הם כולם קרבים לרגע בו החסון מבניהם יבחר וישלח לזירה ואל גורלו האכזרי, אבל גם לאלו שלא יבחרו מחכה בית המטבחיים.

מערכת היחסים בין פרד לילדה נינה מזכירה את הקשר שנראה לאחרונה ב"אוקג'ה" של הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו. שני הסרטים היו צריכים להתמודד עם הפער בין האהבה הטהורה בין ילדה ובהמה אדירת ממדים, לבין הצגת האיום של בית המטבחיים המחכה לחיות האומללות. "אוקג'ה" העז ללכת למקום מוזר ואמביוולנטי של הומור שחור ודימויים מסויטים. בכך הוא חרג משמעותית מהקטגוריה המקובלת ל"סרטי ילדים".

לכאורה, האתגר שעומד בפני יוצרי "פרדיננד" הוא רב יותר מכיוון שהוא עוסק בסכנת חיסול כפולה: של בית המטבחיים ומחרבו של המטדור. חרף זאת זהו מוצר בידור קונבנציונלי המחפש דרכים להציג את הסכנה אך לנטרל את עוקצה. בהתאם לכך סצנת בית המטבחים מוצגת כמכונות הפועלות ללא מעורבות אנושית. הסכנה בזירת לוחמת השוורים נסתרת ע"י העיצוב הקריקטורי של המטדור המגונדר המכונה "אל פרימרו" (מיגל אנג'ל סילווסטרה). בנוסף, בכל רגע שבו הקדרות עלולה להרים ראשה, יש ריכוך הומוריסטי שמקורו בדמויות המשנה. בין אם זו העיזה הזקנה לופה (קייט מקינון) שהופכת למאמנת של פרד; שלושת הקיפודים אונה, דוס ו-קוואטרו (אל תשאלו מה קרה ל"טרס"); שלושה סוסים גרמניים שחצניים ומטופשים המאומנים לתחרויות תרגילים, או הפר הסקוטי אנגוס (דיוויד טננט).

גודש הדמויות והבדיחות אינו מבטל את יכולתו של הסרט ליצור כמה רגעים מרגשים - בעיקר ברגעי השיא המתרחשים בזירת השוורים. "פרדיננד" חסר את המסר הפשוט הצלול והחשוב של הספר, אך הוא מציע בידור לא רע ואולי אף שארית של קמצוץ מחשבה בקרב הצופים הצעירים.