שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השנים האבודות שלנו

    השנים האבודות שלנו היו פעם, מזמן. וחלפו ביעף. ולא שמנו לב. ולא היינו ערים לכך שהזמן אוזל במהירות. וזה נכון שמה שהיה היה. אבל מה שעוד לא היה - עוד לא היה. והכל פתוח. ויש סיכוי. אם רק נאמין בעצמנו

    השנים האבודות שלנו.

    הן השנים הכי יפות שלנו. השנים שאף פעם לא יחזרו. השנים שבזבזנו על שטויות. על פחדים. על כעסים. על בני זוג לא מתאימים. ועבודה משעממת עם משכורת נמוכה מדי. השנים שבהן אכלנו את עצמנו מבפנים, אבל העמדנו פנים שהכל בסדר. כי לא היה לנו אומץ לעשות את מה שבאמת רצינו לעשות, להיות עם מי שבאמת רצינו להיות, לחיות איך שהשתוקקנו בתוך תוכנו לחיות. אבל שתקנו. למה שתקנו?

     

    השנים האבודות שלנו.

    הן השנים שבהן סיפרנו לעצמנו סיפורים שככה זה בחיים. ואצל כולם זה אותו דבר. ושאי אפשר אחרת. ושזה מסוכן מדי. ולא כדאי להעז כי אנחנו ניפגע. ונרחיק מאיתנו אנשים. ונישאר לבד. ונחשו מה, נשארנו לבד. ודעכנו אל הכלום. ושקענו לתוך הספה הנוחה. ובהינו בטלוויזיה. והזמנו עוד פיצה. וסתמנו את החור הרגשי עם מישהו או עם מישהי שעשו לנו נעים אבל לא מרגש. וכל כך רצינו להתרגש. לפחות פעם אחת אחרונה. אבל היססנו. למה היססנו?

     

    זו ההחלטה שלכם. להציל את החיים  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    זו ההחלטה שלכם. להציל את החיים (צילום: shutterstock)

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    השנים האבודות שלנו.

    הן השנים של הבלבול. של הייאוש. של הבדידות הגדולה. של פירורי האהבה. של הבריחה הגדולה מעצמנו. להתמכרויות. לשקרים. למסכים. לאוכל. לאזור הנוחות. לנמנום. כמה נמנמנו. שנים נמנמנו. רק רצינו שיהיה לנו שקט. וקיבלנו את השקט. את השגרה. את השעמום. את המוות. את הזוגיות הכבויה. את המיניות המודחקת. רק לא להיות לבד. אז התפשרנו. ונרדמנו. ומתנו. ויותר לא התעוררנו. למה לא התעוררנו?

     

    השנים האבודות שלנו.

    הן כמו חלב שנשפך. הן כמו כד שהתנפץ. או כמו לב שנשבר. ושום דבר לא יוכל לאחות אותו כבר. כי זה אבוד. כי זה נגמר. כי זה נותר אי שם מאחור. ואין טעם לבכות. זה לא יעזור. זה רק יכאיב עוד יותר כשנבין איך דפקנו לעצמנו את החיים. ואיך הרסנו לעצמנו את הסיכוי לאושר. לא בגלל ההורים שלנו. ולא בגלל המורים שלנו. או המפקד בצבא. בגללנו. זה אנחנו. רק אנחנו אחראים לאיך שהחיים שלנו נראים. רק אנחנו אחראים לכך שלא למדנו מזה כלום. למה לא למדנו מזה כלום?

     

    השנים האבודות שלנו.

    כשאנחנו צעירים, אומרים לנו שכל החיים לפנינו. מנחמים אותנו שמותר לנו לטעות. ולהתנסות. ולקחת סיכונים. ולנגוס בחיים. אבל מה אנחנו יודעים על החיים בגיל 20. בגיל 25. בגיל 35. אנחנו לא יודעים כלום. אז אנחנו טועים. ומפשלים. ובוחרים לא נכון. אנחנו מקשיבים להורים. ומורדים בהורים. וגומרים כמו ההורים. אנחנו לא חופשיים. אין לנו מחשבה עצמאית משלנו. אז אנחנו כושלים פעם אחר פעם בעניין הפעוט הזה, שנקרא אהבה. ומתאכזבים בכל פעם מחדש. למה אנחנו מתאכזבים?

     

    השנים האבודות שלנו.

    היו פעם, מזמן. וחלפו ביעף. ולא שמנו לב. ולא היינו ערים לכך שהזמן אוזל במהירות. ועכשיו, שנים אחר כך, מול שוקת שבורה, אנחנו מרגישים חסרי אונים, לא מאמינים שמשהו עוד יכול להשתנות ושוכחים שזה תלוי רק בנו. וזה נכון שמה שהיה היה. אבל מה שעוד לא היה - עוד לא היה. והכל פתוח. ויש סיכוי. אם רק נאמין בעצמנו ולא נאמין לעולם. אם נאהב את עצמנו ולא נחכה שיאהבו אותנו. אם במקום להתבכיין, לקונן, להזעיף פנים ולוותר מראש - נממש, נגשים, נעשה, נחיה. לא הגיע הזמן שנחיה?

     

    השנים האבודות שלנו.

    הן עכשיו. ועכשיו הוא זמן ההחלמה. ההתפכחות. ההתנערות. מכל האמונות, הדעות והמחשבות השליליות שבהן עטפנו את עצמנו. שהגבילו אותנו. שחסמו את מי שאנחנו. והטביעו אותנו ביומיום משמים. זה הזמן לגדול. הגיע העת לצמוח. עכשיו הרגע של האהבה. למה אתם מחכים?

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    לאן נעלמו השנים שלנו?
    צילום: Shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים