שתף קטע נבחר

 

יוסף ואחיו: אל תהיו צודקים, תהיו טובים

לפעמים דווקא הרגע שבו אנחנו נוטים לאטום את עצמנו ומסרבים לשמוע קולות אחרים, הוא הרגע שבו משהו בלב אומר לנו שאנחנו לא באמת שלמים עם ההחלטה שלנו. האחים של יוסף הבינו את זה באיחור

באחת מסצנות הפתיחה של "פיטר-פן" החליט מר דרלינג להוציא את הכלבה, ננה, מחדר הילדים: "אני לא מוכן שהכלבה הזאת תשלוט אצלי בחדר הילדים, אפילו לא עוד שעה אחת!" הכריז, ובנקודה הזו מתחיל אחד התיאורים קורעי-הלב ביותר בספרות הילדים: "הילדים בכו, וננה רצה אליו בתחנונים, אך הוא גירש אותם בהינף יד. עכשיו הרגיש עצמו גבר חזק... הוא לא היה מוכן להקשיב. הפעם גמר אומר להראות לכולם מיהו האדון בבית הזה... הוא התבייש בעצמו מאוד, ובכל זאת עשה את המעשה... לאחר שקשר אותה בחצר האחורית, הלך האב האומלל והתיישב במסדרון, וכיסה בכפות ידיו המאוגרפות את עיניו".

 


 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

  

אין אדם שלא מכיר את הרגע הזה. את תנועת ההתקשחות של הלב, שנוצרת כשהחלטתי משהו, ואני לא מוכן להקשיב לאף אחד שיאמר אחרת. כשאני מסרב לשמוע שום קול, פנימי או חיצוני, שעשוי לערער או להחליש את ההחלטה שלי.

 

ובפרשת השבוע, מקץ, עומדים בני יעקב בפני השליט המצרי המתנכר אליהם, ונזכרים באטימות הלב שלהם כלפי אחיהם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

 

לא לאטום אוזניים (ולב) (ציור: גוסטב דורה) (ציור: גוסטב דורה)
לא לאטום אוזניים (ולב)(ציור: גוסטב דורה)

 

הפסוק חושף בפנינו מידע שלא נמסר לנו בפרשה הקודמת: יוסף לא צעד בשקט אל הבור. הוא בכה והתחנן על נפשו בפני אחיו. ובלשון המדרש: "היה משתטח לפני כל אחד ואחד, כדי שימלאו עליו רחמים". אך האחים, מוסיף המדרש, "לא השגיחו עליו".

 

אל תינעלו

הרמב"ן עומד על כך שהאחים לא מביעים חרטה על כך "שמכרנו את אחינו", או "שזרקנו אותו לבור". אלא דווקא על כך שלא שמעו אותו: "כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו".

 

כלומר, עיקר הביקורת היא לא עצם ההכרעה שלהם למכור את יוסף. ההכרעה הזו, אפשר שהיו לה בעיניהם הצדקות שונות ומשונות, ואפשר שנבעה מהתפרצות רגשית שאותה ניתן להבין.

 

אך השאלה היא מה עושים אחרי שהכרענו, שהחלטנו החלטה שמכאיבה למישהו אחר: האם אנחנו מסוגלים להקשיב לצד הנפגע, או שאנחנו מעדיפים לנתק מגע? האם ההכרעה הופכת אותנו לפתוחים יותר לשמוע את מי שישלם את המחיר, או דווקא נועלת ומבצרת אותנו?

 

הביטו בתנועת הנפש

זה נכון במישור האישי, אך זה נכון גם במישור הפוליטי והחברתי. בין אם החלטנו שנכון לפנות יישוב בארץ ישראל, ובין אם החלטנו דווקא להטיל מגבלות שונות על תושבים פלסטינים; בין אם החלטנו לסגור עסקים הפתוחים בשבת, ובין אם החלטנו לבטל את ההפרדה המגדרית בצה"ל. ההחלטה עצמה יכולה להיות לגיטימית, אך איזו תנועה נפשית מלווה אותה? האם אנחנו מוכנים לפתוח את האוזן ואת הלב ולשמוע את קולותיהם של אלו שנפגעו מן ההחלטה - או שאנחנו חוששים שהקולות הללו יחלישו ויערערו אותנו, ולכן מעדיפים להשתיק אותם?

 

נדמה שמה שהבינו האחים בעמדם לפני המִשנה למלך מצרים, זה שלפעמים דווקא הרגע שבו אנחנו נוטים לאטום את עצמנו, ומסרבים לשמוע קולות אחרים, הוא הרגע שבו משהו בלב אומר לנו שאנחנו לא באמת שלמים עם ההחלטה שלנו. וזה בדיוק הרגע שבו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להקשיב, לבחון מחדש. וגם אם החלטתנו תישאר בעינה, היא תגיע מתוך מקום טהור ונקי יותר.

פורסם לראשונה 15/12/2017 05:22

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים