שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock

    שבע פרות, ארבעה שרים והקשר לטחורים

    לאחר שפתר את חלומו, מינה פרעה את יוסף לאחראי על המזון בממלכה. והרי כבר היו בארמון שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים. חבל שלא למד מאיתנו חיסכון מהו. בממשלת ישראל של היום היו לבטח מרכזים את כל המשרות בידי שר אחד

    "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת. וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה".

     

    תיאור חלומו של פרעה פותח את הקריירה המטאורית של יוסף בארמון המלך. יוסף נקרא לפתור את החלומות שחלם פרעה, ומגלה לו את פשרם: לאחר שבע שנות שפע, צפויות לבוא על מצרים שבע שנות רעב. הוא מציע למלך לאגור מזון בשנות הרווחה, כדי שיהיה מה לאכול בשנות המצוקה. פרעה מתפעל מחוכמתו של יוסף, וממנה אותו מיד לאחראי על כל מאגרי המזון של מצרים.

     

  1. זמני כניסת שבת ועוד על פרשת מקץ

     

    מתחילתה ועד סופה מציגה בפנינו הפרשה את הפחד הקמאי של האדם בעולם הקדום: פחד הרעב. פחד הרעב מטריד את מנוחתו של פרעה, ופחד הרעב מאיים על בניו של יעקב היורדים מצריימה לשבור שבר.

     

    וכאן נשאלת שאלה חשובה: מאין בא הפחד הזה? איך ייתכן שהייתה בצורת בארץ כמו מצרים, שאינה תלויה בגשמים? הרי כל שדותיה של מצרים הושקו מאז ומעולם במי הנילוס. לא היה בה שדה אחד הקרוי שדה-בעל, כי כל שדותיה היו שלחין. מעולם לא היתה למצרים תפילת הגשם, והאל היחיד שאליו התפללו היה רע, אל השמש.

     

    אז מאין תקף את פרעה פחד הרעב? מכאן אנו למדים שכל חלומו של פרעה והרעב שאכן בא לבסוף, נשלחו על ידי הקב״ה רק כדי להעלות את יוסף למעמדו הרם, ובכך לאפשר לו להציל את בני ישראל, שבארצם אכן עשתה הבצורת שמות.

     

    היו יכולים ללמוד מאיתנו

    מלבד יוסף שנתמנה לאחראי על אספקת המזון הכוללת, נתמנו בארמון שלושה שרים שהיו אחראים על איכות המזון והרכבו: שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים. כל אחד מהם היה אחראי על אחד מאבות המזון: הנוזלים, החלבונים והפחמימות.

     

    ומה נוכל ללמוד מחלוקת התפקידים הזאת בה נקטה ממשלת מצרים? מדוע היו שם שלושה שרים הקשורים באוכל? מדוע לא ריכזו את כל שלושת התפקידים בשר אחד שייקרא "שר המזון", או לחילופין "שר המשקים, הטבחים והאופים"? מדוע לא למדו מאיתנו?

     

    בממשלת ישראל של ימינו, למשל, המשתדלת לחסוך במספר השרים, היו לבטח מרכזים את שלוש המשרות בידי שר אחד. עובדה, למשל, שלא מינו אצלנו שר אחד לפיתוח הנגב ושר שני לפיתוח הגליל - אלא קבעו שר אחד לפיתוח הנגב והגליל! וזה חיסכון. מה שיכלו המצרים ללמוד מאיתנו אם כך הוא: איך למנות מה שפחות שרים!

     

    מה שיכולנו אנחנו ללמוד מהמצרים הוא שלא לבזבז משרות שרים על נושאים מופשטים כמו איכות הסביבה או ייעוץ אסטרטגי. שרים צריכים לדאוג שיהיה לכולם מה לאכול! בכך עליהם להתמחות ולדעת את מקצועם היטב.

     

    אמרו חז״ל: מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת. כל מלאכה וכל מקצוע דורשים התמחות ומחייבים לימוד בלתי פוסק, ואיך – שאלו המצרים את עצמם – איך יעסוק שר אחד בשני מקצועות? הייתכן שיהיה לו ידע גם בחלבונים וגם בפחמימות? אי אפשר להפקיד מטלות כל כך חשובות על אדם, בשעה שמשרתו היא חלקית בלבד?

     

    כדי להבין את חשיבות ההתמקצעות הזאת אולי נמשיל זאת למקצוע הרפואה בימינו. פעם היו מזמינים רופא לכל מיחוש שחש האדם, והרופא ידע לטפל בעת הצורך בכל אחד מאיברי הגוף: בקיבה, בכבד, בעיניים ובשיניים. עם הזמן נוכחו לדעת כי המידע גדל והולך במהירות, ואין רופא שיכול לדעת הכל. וכך השתכללה הרפואה עד שבימינו יש לכל איבר בגוף רופא נפרד שהוא מומחה רק לאיבר הזה, עד כדי כך מומחה, שלפעמים אינו רואה שהאיבר מחובר לאדם שלם! ואמתיק זאת בסיפור חביב.

     

    האדם הכואב והרופא

    אדם בא אל רופא מיוחד לאחוריים והתלונן כי הוא חש כאב במקום שבו נהוג לשבת. ביקש הרופא שישלשל מכנסיו, ויתכופף קדימה. הציץ הרופא באחוריו ואמר: אדוני, יש לך טחורים. קפץ האיש וצעק: אתה לא יכול לומר לי זאת בפנים?

     

    ומה סופו של הסיפור? הצלחתו המסחררת של יוסף הביאה בסופו של דבר לשנאה עמוקה של העם המצרי כלפי היהודים, שהתפרצה מיד לאחר מותו, שנאה שלא שככה עד עצם היום הזה, והיא כמו מורסה שאינה מתרפאת לעולם.

     

    אך במסורת היהודית זכה יוסף לכינוי "יוסף הצדיק" בשל החסדים הרבים שעשה עם האנושות. וכדי שלא ישכחו הדורות הבאים את מעשיו, קרא לבניו בשמות הקשורים באספקת המזון. לבנו האחד קרא אפרים ובכך הנציח את האפרים, כרי המרעה של הפרות, להזכיר כי התחילה דרכו מחלום על פרות רועות באחו. ולבנו האחר קרא מנשה, להזכיר להם כי מ-נשה, קרי: מגיד הנשה, מתחילה בדיקת כשרותו של בשר הפרה. וכך השאיר להם מורשת אנושית ומורשת יהודית בכפיפה אחת.

     

    ומקץ פרשת מקץ ברך נברכנה, ונודה ליוסף שהביאנו עד הנה, ונאחל שיגשים משאלותינו ברווחה ולא בצנע, ויוסף עליהן עוד כהנה וכהנה!

     

    מלים מוקשות בפרשה

    "צפנת פענח": השם שבו כינה פרעה את יוסף, אחרי שזה פיענח את חלומותיו. צפנת בא מהמילה לצפון, להטמין, ומתייחסת לסודות כמוסים המופיעים בחלום, שרק יודעי ח"ן מסוגלים לפצחם.

    המילה פענח היא עצמה רבת מסתורין, כי יש בה אותיות שאינן מתחברות זו לזו והן חי"ת ועי"ן.

     

    בשל תכונותיהן המיוחדות אימץ אותן חיל המודיעין המשתמש עד היום בהצפנה ופיענוח. בתקופת המקרא, כאשר שתי האותיות, חית ועין, היו מבוטאות בצורה נכונה כאותיות גרוניות, היה קשה לאדם מישראל להשמיע אותן כל כך בסמיכות זו לזו. ומאז אין מילה בעברית בה מופיעות שתי אותיות אלה יחד!

     

    מלבד שתי מילים: פענח וחריע. חריע, שגם בה יש חית ועין באותה מילה, משמשת בתעשיית השמן. ואם תבדקו במכולת תראו כי אנשים מעדיפים לבקש מהמוכר שמן זית או שמן חמניות או שמן שומשומין או שמן סויה או שמן תירס - רק שלא יצטרכו לומר את המילה הנוראה חריע.

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב 

     



  2. פורסם לראשונה 14/12/2012 11:09

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים