שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאכול, להתפלל, לרצוח: הבלשית שמציעה מבט מקרוב על דרום אפריקה
    אחרי שנים של מחאה אקטיביסטית שגרמה לה להיכנס לכלא לא פעם, הסופרת הדרום אפריקנית סאלי אנדרו החליטה להתבודד בשמורת טבע ולכתוב. בריאיון על ספר המתח הראשון שלה, "מתכונים לאהבה ורצח", היא מדברת על האלימות הגדולה כלפי נשים במדינה, הגזענות שעוד מורגשת ומסבירה למה בחרה בגיבורה עם אובססיה לאוכל

    אתמול (ב') בחרה מפלגת הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC) את סגן הנשיא הנוכחי של דרום-אפריקה, סיריל רמפוזה, לעמוד בראשה. רמפוזה יהיה ככל הנראה ראש הממשלה הבא של המדינה, שכן על אף שכוחה של המפלגה נחלש מעט בשנים האחרונות, היא עדיין חזקה מאוד ונמצאת בשלטון מאז 1994 – השנה בה הגיע משטר האפרטהייד לסיומו.

     

    אף שלפני כעשרים שנה היא הייתה חברה במפלגה, הסופרת והאקטיביסטית הדרום-אפריקנית סאלי אנדרו לא מביעה התרגשות גדולה כשהיא נשאלת על הנושא. "אני מקווה שנזכה לשיפור במקום המנהיג הנוכחי אבל לא רוצה לקוות יותר מדי כדי שלא אתאכזב ואכנס לדיכאון", היא אומרת ומסבירה שמנהיג המדינה הנוכחי, ג'ייקוב זומה, חשוד בפרשות שחיתות רבות – "לצערי הוא לא מייצג את מה שה-ANC ואנשי המדינה נלחמו למענו בעשורים האחרונים".

     

    "עצוב שמפלגה מהפכנית וליברלית נהרסה על ידי שורה של מנהיגים מושחתים". סאלי אנדרו (צילום: Bowen Boshier)
    "עצוב שמפלגה מהפכנית וליברלית נהרסה על ידי שורה של מנהיגים מושחתים". סאלי אנדרו(צילום: Bowen Boshier)

    גם העובדה שלתפקיד הייתה מועמדת אישה, שנובאו לה סיכויים גדולים להיבחר, לא מעודדת אותה. "מדובר באשתו לשעבר של זומה, שהייתה ממשיכה את אותה המדיניות וככל הנראה מחמירה את מעמדן של נשים במדינה. ה-ANC דורש, לדעתי המשוחדת, הרבה עבודה ושינויים", היא אומרת על הארגון שפעל במשך שנים לביטול האפרטהייד ונבחר ברוב מוחץ בשנה שבה הותרה זכות הבחירה לשחורים במדינה. "הייתי חלק מהגוף הזה לפני 20 שנה. הייתי נרגשת כשהיו לנו אידיאלים ורעיונות ותחושה שנשנה את העולם. כרגע זה מרגיש קצת אחרת. זה עצוב שמפלגה מהפכנית וליברלית נהרסה על ידי שורה של מנהיגים מושחתים". 

     

    בית הבוץ שבו אנדרו גרה
    בית הבוץ שבו אנדרו גרה

    אחרי שהיא מסבירה שהמצב הרבה יותר מורכב מכל דרך שבה תבחר לנסח אותו, אנדרו מבקשת להפסיק לדבר על פוליטיקה. אחרי הכל, לפני שמונה שנים היא החליטה לשים סוף לפרק האקטיביסטי בחייה, שכלל ריצוי כמה מאסרים, כשהיא הובילה מאבקים בסוגיות שונות הקשורות בגזענות, דיכוי נשים ושינויי-אקלים. כשמאסה מלהשקיע את כולה בפעילות "אינטנסיבית שגם נכוותה ממנה", היא חתכה, עברה לגור בבית בוץ בשמורת טבע, מרחק שעה נסיעה מכל ציוויליזציה, והתחילה לכתוב. "אני גרה בשטח מוגן, ללא חקלאות – רק טבע. השכנים שלי הם הזברות והנמרים. מכונית חולפת פעם בשבועיים. יש רק חיות".

     

    כעת רואה אור בעברית רומן הביכורים שלה, "מתכונים לאהבה ורצח" (כנרת-זמורה-ביתן). למרות שאנדרו ניסתה לשים את המאבק הפוליטי מאחור, הנושאים שעבורם לחמה בעבר מצאו את דרכם לספר הבלש הזה, שבדרך לפענוח תעלומת רצח בעיירה קטנה בקארו (הרמה ההררית והפחות מיושבת בפנים המדינה), מצליח לגעת בעניינים כמו אלימות נגד נשים, אתניות וגזענות ומשאבי טבע מתכלים.

     

    שעה נסיעה מכל ציוויליזציה (צילום: Bowen Boshier)
    שעה נסיעה מכל ציוויליזציה(צילום: Bowen Boshier)

    "מגדר, גזענות, והמשבר האקולוגי הם עניינים שרלוונטיים בכל העולם", מסבירה אנדרו כשהיא נשאלת על הדרך שבה אותם נושאים מצאו את מקומם בספר המתח. "בתור אקטיביסטית היה לי רצון לפתוח את הלב של אנשים אבל גם רציתי לספר סיפור טוב. קשה להגיד מאיפה מגיעה בדיוק המוטיבציה. התקופה שבה הייתי מעורבת פוליטית הייתה מאוד אינטנסיבית עבורי. זה היה מאבק ארוך וקשה. הרגשתי אחראית לדרום אפריקה ולכל העולם במה שקשור לשינויי האקלים. כשהחלטתי לעצור את זה, אמרתי שאני רוצה לעשות את מה שעושה לי טוב ואת מה שאני אוהבת – לשחק עם מילים, לבנות תעלומות רצח, לכתוב משהו אמיתי, לברוא דמויות וליצור יופי. המודעות הייתה סביב יצירה של ספר מהנה שיגרום לי להרגיש טוב ויבריא אותי. כל שאר הדברים הגיעו עם ההיסטוריה שלי".

     

    פמיניסטית, אבל בלי הדיבור המפונפן

    טאני מריה, אישה דרום-אפריקנית מהכפר הקטן ליידיסמית, שתשוקתה היחידה בחיים היא אוכל, היא הגיבורה של "מתכונים לאהבה ורצח". מעולם לא הייתה לה הזדמנות לאהוב. בעלה, שנפטר לפני כמה שנים מהתקף לב נהג להכות אותה ולהתעלל בה, ואת המפלט היא מצאה במטבח, תוך פיתוח יחסים אובססיביים עם בישול ואכילה. היא כותבת טור מתכונים בעיתון המקומי, עד שזה מקוצץ בכוונה להחליפו במדור עצות. עם העורכת, שנעצבת לגזול ממריה את העוגן היחידי שנותר בחייה, היא מחליטה שתכתוב טור עצות שאליו תצרף מתכונים.

     

    במהרה מתברר שבעיירה השקטה לא חסרות צרות. אנשים פונים למריה בנושאים שאסור לדבר עליהם בחברה השמרנית של הפריפריה הדרום-אפריקנית. היא מצידה, מצליחה לתת להם עצה כנה ובעיקר, למצוא את המאכל המדויק שהכנתו ואכילתו תגרום להם להרגיש טוב יותר, או שיוציא אותם מצרה. רצח מסתורי של אישה שהתכתבה איתה, מוביל את מריה ואת חברותיה למערכת העיתון למסע בעקבות הרבה מאוד רמזים (שחלקם מגיעים בצורת מצרכים ומאכלים), בדרך לפתרון התעלומה.

     

    גיבורה חריגה גם בהשוואה לספרי בלשיות (צילום: Andy Nixon)
    גיבורה חריגה גם בהשוואה לספרי בלשיות(צילום: Andy Nixon)

    הבלשית שמובילה את העלילה היא גיבורה לא שגרתית. "טאני" היא מילה שנוהגים להקדים בה את שמות הנשים ומשמעותה "גברת" באפריקנס – השפה של האוכלוסיה האפריקנרית, שהיגרה לארץ מצפון אירופה במאה ה-17 והיא מובחנת תרבותית ואתנית מהמהגרים הקולוניאליסטים הבריטים שהגיעו למדינה במאה ה-19. מריה היא בהחלט גברת, שמייצרת מודל של אישה חזקה שלא מתכחשת לנשיות שלה. "אפילו לספרי בלשיות היא לא קלאסית. היא טאני, היא דודה", אומרת אנדרו ומבארת שאחת מאיכויותיה הגדולות היא הפשטות שלה. "יש לה אופי שונה מאוד משלי ומשל פמיניסטיות אקטיביסטיות שונות שיצא לי להכיר. אבל זה מה שהופך אותה למתקשרת – היא אמיתית ואין לה את כל הדיבור המפונפן. יחד עם זאת יש לה חוש הגינות ומוסריות והיא מבחינה בין טוב ורע בדרך שכל אישה פמיניסטית תאהב. אני מרגישה שהיא אדם אחר שהכרתי. יש שלב שלדמויות יש חיים משלהן והיא הפכה למורה שלי ומכניסה אנרגיה לחיי ומלמדת אותי הרבה".

     

    דרום אפריקה היא אחת המדינות עם האחוזים הגבוהים ביותר של אלימות כלפי נשים. מסמך שפורסם ב-2015 על ידי המועצה לחקר הבריאות במדינה מעלה כי בכל יום נרצחות בממוצע שלוש נשים על ידי בני-זוגן. "יש אזורים שבהם היחס לנשים הוא פשוט נורא – מתעללים בהן, משלמים להן מעט, אין להן כמעט כוח והכנסיות לא מציעות להן שום תמיכה", מספרת אנדרו. העניינים השונים האלה באים לידי ביטוי בספר. כך למשל, חוסר האונים הקשור בשליטת מוסדות הדת בחברה מורגש כשמריה מספרת שהאדם היחיד שהתוודתה בפניו על האלימות של בעלה היה הכומר, שהפציר בה לספוג את זה ו"לעמוד לצד הגבר שלה".

     

    לכתוב על האויב

    אף שההתרחשויות בספר נטועות בתרבות האפריקנרית, השמרנית, שהובילה את מדיניות האפרטהייד שהונהגה במדינה עד סוף המאה הקודמת, אנדרו מסבירה שהנשים האפריקנריות לא היו קהל היעד שלה. "למרות שהתאהבו כאן במריה מאוד, לא ייעדתי אותה לקוראות מסוימות. היא נטועה באדמה וזו תכונה ארכיטיפית שגם אנשים מחוץ לדרום אפריקה יכולים להזדהות איתה, אבל היא גם קצת יותר מזה. הטאני האפריקנרית הממוצעת אינה פתוחה כמוה. היא אולי תהיה אמיצה, אולי תהיה לה את סוג החוכמה שיש למריה, אבל בדרך כלל תהיה לה סגירות מחשבתית. הנשים של הגברים האלה, שהובילו גזענות ודיכוי, היו פשוט מנומסות ועמדו לצידם גם כשהם גילו כלפיהן אלימות".

     

     (צילום: Andrea Nixon)
    (צילום: Andrea Nixon)

    אנדרו עצמה היא לא אפריקנרית אלא שייכת להגירה הבריטית. "כתבתי על תרבות שהיא לא שלי. למעשה כתבתי על מה שהיה האויב שלי. זה דרש סוג של שינוי מחשבתי. נתתי לאישה אפריקאנרית לקרוא את הספר באחד השלבים הראשונים והיא אמרה: 'תראי, יש אנשים עם ראש פתוח אבל את צריכה להסביר למה". לכן היא העניקה לגיבורה שלה אב שהגיע מבריטניה, שהיה ליברלי ונאבק באפרטהייד כחלק מהמחתרת של ה-ANC. "אבא של מריה נתן לה רעיונות וחשף אותה לדברים שעיצבו את הגישה שלה לעולם. היא הושפעה מאימה בכל הנוגע לאוכל".

     

    חוסר השייכות שלה לתרבות שעליה כתבה, שמילים רבות משפתה משורבבות אל תוך הספר, הובילה גם לחששות. "מאוד פחדתי מהתגובה של אפריקנרים. חשבתי שהם יגידו: 'ואו, מי זו הלבנה הרזה הזו שכותבת על טאני אפריקנרית והבינה את הכל לא נכון'. בסופו של דבר, רוב הקוראות שלי אפריקנריות והן אוהבות את מריה. לא מזמן הייתה מסיבה שהוזמנתי אליה, שכולן התלבשו כמו מריה והכינו את כל המתכונים שלה. יש מעריצות הארד-קור".

     

    מאפה אפריקאנרי שהגיבורה לא יכולה בלעדיו - ראסקס
    מאפה אפריקאנרי שהגיבורה לא יכולה בלעדיו - ראסקס

    את המתכונים למאכלים האפריקנרים שמוזכרים לאורכו של כל הספר, אנדרו החליטה להוסיף במלואם בסופו. האוכל כאמור, משחק תפקיד חשוב בעלילה ומסייע למריה בהתקדמות החקירה. לעיתים, בזכות הבישולים שלה, היא גורמת לאנשים לספר לה דברים. היא עצמה מתנחמת באוכל ברגעים רבים שבהם נדמה שאין בראשה שום פתרון אחר.

     

    "אני לא טובה בבישול. הייתי צריכה לעשות מחקר גדול לספר הזה. אספתי ערימות של מתכונים מסורתיים והכנסתי רק מתכונים של מאכלים שהיו בעיני מעולים. בכל פעם שנתקלתי במשהו שאני ממש אוהבת, ניסיתי למצוא לו מתכון והכנסתי אותו לספר. הייתה עוגה אחת שעשינו 12 ניסיונות של הכנה כדי להגיע למתכון המצוין שלה", היא מספרת. "בחרתי את העיסוק באוכל כחלק מהשיגעון של מריה. היא די אובססיבית. לי זה היה נראה ממש משוגע אבל הרבה קוראים חשבו שההתנהגות שלה די הגיונית".

     

    סאלי אנדרו מדברת על אוכל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המחקר והעיסוק באוכל אפשרו לאנדרו, לדבריה, להתקרב לתרבות שהיא לא הייתה חלק ממנה. "היה מדהים לגלות בתחקיר כמה המקור של האוכל משקף את המציאות של התרבות כדבר שחולקים", היא אומרת במשפט שקשה שלא למצוא לו רלוונטיות גם לזירת ההתכתשות המזרח-תיכונית בנוגע למקורם של מאכלים. "אנשים חושבים שהתרבות שלהם היא ייחודית ושייכת רק להם אבל האמת היא שאנחנו חולקים יסודות תרבותיים ומאמצים דברים אחד מהשני, בהם הרבה מאכלים".

     

    מלבד העניין הזה, עבור מריה, האוכל מופיע פעמים רבות בספר כאפשרות של ריפוי – עניין שאנדרו שבה וחוזרת אליו בנוגע לכתיבה. "כשאני קוראת וכותבת אני חווה את הספר. אני חיה אותו. זה נשאר איתי. אני לא יכולה לשכוח את זה. אם יש רצח ואם יש אונס, אני צריכה ריפוי רגשי לזה. אחרת אני טובעת בזה". העניין הזה בא לידי ביטוי בסוגה שבה בחרה אנדרו למקם עצמה בתוך ספרי הבלש – זו שאחת מיוצרות הנוסח שלה היא אגתה כריסטי. "זה לא ספר בלש הארד-קור, של דם וקרביים. אני מעדיפה את המחוזות הנעימים והביתיים, אבל זה כן מסתורין ויש רצח ומה שמעניין את הקורא כל הזמן זה מה יקרה, מי עשה את זה ולמה".

     

     (צילום: Bowen Boshier)
    (צילום: Bowen Boshier)

    בספר מתח הטוב תמיד מנצח

    ספר המתח שראה עתה אור בעברית יצא לפני שנתיים, תורגם ל-14 שפות וקיבל ספר המשך. בימים אלה אנדרו כותבת את החלק השלישי בסדרה. "הדהים אותי לגלות שסיפור מאוד ספציפי על אפריקנרים במקום קטן בקארו, שעוסק בדברים שאני אוהבת, הצליח לדבר אל אנשים בכל מיני מקומות בעולם. זה נהדר שדרך משהו ספציפי וקטן אפשר להגיע לעניין גדול שיגע ברבים ויפתח את לבם. זו הכוונה הנסתרת שלי, אני מניחה".

     

    בכל זאת, היא לא מאמינה שלספרות יש כוח שמסוגל להניע תהליכים של ממש בעולם. "אני לא מתיימרת לחשוב שהספרות מאפשרת את אותם הדברים שאקטיביזם פועל עליהם. היא לא ממש משנה דעות", מסבירה אנדרו. "מהבחינה הזו אני מרגישה בעיקר שאני משמחת ודואגת למי שכבר מסכימים איתי ורואים את החיים כמוני. בעולם האמיתי אתה נאבק ולמרות שיש לפעמים רגעים של הצלחה, אתה בדרך כלל מפסיד. בכל ספר בלש אפשר תמיד לסמוך על כך שהרשע ימנע. אפשר לדעת שהטוב ינצח".

     

    "מדהים לגלות שסיפור מאוד ספציפי על אפריקאנרים במקום קטן בקארו הצליח לדבר אל אנשים בכל מיני מקומות בעולם"
    "מדהים לגלות שסיפור מאוד ספציפי על אפריקאנרים במקום קטן בקארו הצליח לדבר אל אנשים בכל מיני מקומות בעולם"

    כשהיא נשאלת על המצב של דרום-אפריקה היום, אנדרו מסבירה שיש עוד דרך ארוכה לעבור. "הגזענות עוד כאן, היא פשוט לא ממוסדת כפי שהייתה כשאנשים לא יכלו להצביע או ללכת לים, אבל המובנים החברתיים קיימים, בצורות אחרות. אני חושבת שגזענות ומנטליות אתנית זה משהו שתמיד נצטרך להילחם נגדו. זה עניינים שכל הזמן חוזרים וזה תפקידנו להתגבר עליהם, להיות גדולים יותר ולדאוג לכל העולם, כאורגניזם ומערכת אקולוגית. מה שטאני מריה מנסה להגיד זה: 'זה מה שזה, אבל בואו ננסה לראות מעבר לזה – בואו ננסה לעשות משהו גדול יותר'".

     

    בכל זאת, בסופו של דבר, אנדרו משתדלת גם להזכיר את הצדדים המשמחים בהיסטורית המאבק הדרום-אפריקני. "זה שהתגברנו על אפרטהייד זה עצום. הייתה

    כאן מערכת ממוסדת שלמה לא רק של גזענות – של מצב חירום, אנשים נורו ברחובות. זו הייתה מלחמה ומלחמות יכולות להיגמר. הפתרון תמיד נמצא שם. זה לא שאנחנו מחכים לאיזה קסם, צריך רק מספיק אנשים שיתמכו בו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לאכול, להתפלל, לרצוח: הבלשית שמציעה מבט מקרוב על דרום אפריקה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Bowen Boshier
    סאלי אנדרו. "השכנים הם הזברות והנמרים"
    צילום: Bowen Boshier
    7 לילות
    מומלצים