שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתכונים מאושוויץ, סידור על נייר נאצי: החפצים היקרים של ניצולי השואה
    שרה העדיפה לוותר על הנעליים ולשמור על חוברת התפילות שכתב לה אביה, מחיה חיברה עם חברותיה מתכונים באושוויץ כדי להתמודד עם הרעב, ומלכה נאחזת במזכרת האחרונה ממשפחתה - ספר התהילים של אימה. ניצולות שואה שנפגשו במועדון "עזר מציון" חברו לפרויקט מרגש: "חפצי חיים"

    מתוך כאלפיים ספרים בספרייה של אבא - שרדה ההגדה. פנינה חפר ()
    מתוך כאלפיים ספרים בספרייה של אבא - שרדה ההגדה. פנינה חפר

     

    כולן כבר חצו את גיל שמונים (וחלקן גם את התשעים), וכולן עברו את שבעת מדורי הגיהינום וניצלו בניסי ניסים. מתחת לחיוכים העדינים מסתתרים זיכרונות קשים וצלקות עמוקות – אך גם בחירה מודעת בחיים.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

     

    מדי שבוע הן מקפידות להגיע ל"קפה בריטניה", מועדון ניצולות השואה של עמותת "עזר מציון", והמפגש הוליד פרויקט תיעודי מרגש, "חפצי חיים" – על שם החפצים ששרדו את המלחמה ומלווים אותן, החפצות בחיים, עד היום. יוזמות הפרויקט, רכזת המועדון רות כרמלי והעובדת הסוציאלית איילת גברא, מספרות כי בחודשים הקרובים יאוגדו הסיפורים לחוברת שיוציא הארגון.

     

     

    "בבית של אבא ואימא הייתה ספרייה ענקית ובה יותר מאלפיים ספרים וכתבי יד. אבא ידע היכן כל ספר נמצא, גם בחושך. אני זוכרת את היום שבו עמד הגוי בביתנו וכיוון את הרובה לעבר אבי, שהתחנן לקחת עימו לפחות ספר אחד בטרם נאלץ להיפרד לנצח מספרייתו הקדושה. אבל הגוי הארור לא הניח לאבי לקחת עימו אפילו ספר אחד בודד ואמר שבתלמוד רשומים דברי תועבה".

     

    פנינה חפר, ילידת 1930 בנאדיפאלו, טרנסניסטריה, גורשה עם הוריה ושבעת אחיה ואחיותיה מביתם היפה והמטופח לגטו שומולצ'הי. במשך כשלושה שבועות שהו שם בתנאי מחיה בלתי נסבלים. מהגטו עברו לרכבת משא המיועדת לבהמות: "הועלינו לרכבות בדחיסות נוראה ונסענו אל הלא נודע. במשך חמישה ימים נדחסנו בקרונות ללא יכולת ליישר את הרגליים, ללא מזון או מים וללא תנאים היגייניים בסיסיים".

     

    "אחי ניסה להציל ולו מעט מהספרים של אבי. לבסוף הצליח לקחת מספר ספרים, וביניהם ההגדה הזו שנמצאת ברשותי עד היום"
    "אחי ניסה להציל ולו מעט מהספרים של אבי. לבסוף הצליח לקחת מספר ספרים, וביניהם ההגדה הזו שנמצאת ברשותי עד היום"

     

    הקרונות נפתחו לראשונה בשערי הגיהינום – הכניסה לאושוויץ, משם שרדה פנינה עם אחות ואח. האב, שהיה רב נערץ ופוסק, ושאר בני משפחתה - נרצחו. עם סיום המלחמה הגיע האח ששרד לבית המשפחה ומצא בית חרב ושומם. מחוצה לו היו מוטלים בביזיון ספרים מספרייתו המפוארת של אביהם.

     

    "אחי רכן מעל הספרים שנרטבו מן הגשמים העזים שניתכו עליהם במהלך התקופה שבה נעדרנו מביתנו", חפר מספרת. "הוא ניסה להציל ולו מעט מהספרים של אבי. לבסוף הצליח לקחת מספר ספרים, וביניהם ההגדה הזו, שנמצאת ברשותי עד היום".

     

    חפץ אחר שליווה את פנינה בזמן השואה היה סידור שקנו היא ואחותה באושוויץ תמורת מנות הלחם היומיות שלהן, והוא ליווה אותן בכל התקופה ההיא ואחריה, עד עלייתן ארצה. כשהגיעו סמוך לחוף, הוכרחו כל יושבי האונייה לזרוק את כל מה שהיה להם וכך נאלצו להיפרד מחפציהן המועטים, ובהם הסידור שנקנה בייסורים וברעב.

     

     

    היא נולדה ב-1925, בסאטו מארה, טרנסילבניה. ב-1941, עם פלישת הגרמנים, הועברה עם שאר בני המשפחה לגטו, וב-1944 נשלחה לאושוויץ. שמונה אחים ואחיות היו לה, והיא וארבע מאחיותיה שרדו באורח נס את הסלקציות הרבות באושוויץ. עם סיום המלחמה נפטרה האחות רבקה והן נותרו ארבע אחיות.

     

    "המתכונים משמשים אותי עד היום". מחיה שוורץ ()
    "המתכונים משמשים אותי עד היום". מחיה שוורץ

     

    במשך החודשים הארוכים באושוויץ, בתנאי קור ורעב בלתי נסבלים, ישבו מחיה ואחותה עם נשים נוספות וכתבו חוברת מתכונים שעל כריכתה נכתב: "מרשמים מהמחנה הנורא בעת שהיינו כל כך רעבות". את הדפים והעט לכתיבה השיגו בדרך לא דרך, בתנאים הבלתי-אפשריים במחנה.

     

    על הכריכה נכתב: "מרשמים מהמחנה הנורא בעת שהיינו כל כך רעבות" ()
    על הכריכה נכתב: "מרשמים מהמחנה הנורא בעת שהיינו כל כך רעבות"

     

    "היינו רעבות כל הזמן", מספרת שוורץ. "אי אפשר לתאר במילים איזה רעב סבלנו. ההתעסקות בכתיבת חוברת המתכונים נתנה לנו תקווה. היו שם נשים ברמה גבוהה. כולן 'בלבוסטיות', אבל כולנו רק דמיינו את הכנת האוכל ללא כל יכולת ליישם. לאחר המלחמה תרגמתי את חוברת המתכונים, והם משמשים אותי עד היום".

     

    "ההתעסקות בכתיבת חוברת המתכונים נתנה לנו תקווה" ()
    "ההתעסקות בכתיבת חוברת המתכונים נתנה לנו תקווה"

     

    מחיה אוחזת בידיה דפים חומים, מתפוררים. על ספר המתכונים מופיע גם ציור סינר, כדי שלא נשכח: "אחותי, שהייתה תופרת, התבקשה לתפור סינר ל'בלוק אלטסטר'- אחראית הבלוק, שפשוט הייתה אישה רעה ומרושעת".

     

    על ספר המתכונים מופיע גם ציור סינר, כדי שלא נשכח: "אחותי שהייתה תופרת התבקשה לתפור סינר ל'בלוק אלטסטר'- אחראית הבלוק, שפשוט הייתה אישה רעה ומרושעת" ()
    על ספר המתכונים מופיע גם ציור סינר, כדי שלא נשכח: "אחותי שהייתה תופרת התבקשה לתפור סינר ל'בלוק אלטסטר'- אחראית הבלוק, שפשוט הייתה אישה רעה ומרושעת"

     

     

    שרה, ילידת 1923 במרגיטה שבהונגריה, הייתה השישית מ-15 אחים ואחיות. אבי המשפחה, רבי חיים מאיר ווידער, היה דיין ושוחט, מחשובי הקהילה. בתחילת המלחמה כתב חוברת שבה אוסף תפילות וסגולות לשמירה, תחת הכותרת "שומר ישראל". שרה הייתה אז מאורסת, רגע לפני חתונה, וההכנות לה נגדעו. בטרם שולחו היא ואחיה לאושוויץ נתן האב לכל אחד מ-15 ילדיו את החוברת וביקש מהם לשמור עליה מכל משמר.

     

    במהלך הסלקציה נלקחו כל חפציה של שרה. יהודי פולני מעובדי הכפייה אמר להן: "אל דאגה, נדאג לכן לנעליים", אך וייס מספרת כי התחננה בפניו: "לא מעניינות אותי הנעליים. אנא, שמור לי על החוברת הזו". לדבריה הוא שאל אותה: "את רוצה לומר לי שאתן עדיין מאמינות?", אבל על החוברת הוא שמר.

     

    בטרם שולחו היא ואחיה לאושוויץ נתן האב לכל אחד מ-15 ילדיו את החוברת שכתב וביקש מהם לשמור עליה מכל משמר ()
    בטרם שולחו היא ואחיה לאושוויץ נתן האב לכל אחד מ-15 ילדיו את החוברת שכתב וביקש מהם לשמור עליה מכל משמר

     

    מכל בני המשפחה שרדו רק שרה ושניים מאחיה, אולם רק היא הצליחה לשמור על החוברת. במשך חודשים ארוכים, בתחנות הרבות שבהן עברה - ובהן נירנברג, מפעל "סימנס" שבו ייצרו פצצות עבור הגרמנים ועבדו בעבודות כפייה איומות - שמרה במסירות ובקנאות על החוברת. היא וחברותיה התפללו ממנה מדי יום.

     

    "עם סיום המלחמה חזרתי לבודפשט, זה היה בחודש מאי", היא מספרת. "מסתבר שכבר בינואר באותה השנה הארוס שלי חזר לשם והמתין לי". כל קבוצת נשים שהגיעה הפיחה בו תקווה שימצא את שרה, "הוא שב וקרא בשמי עד שבדרך ניסית מצאנו האחד את השני". שרה זכתה להינשא ולהקים בארץ משפחה ענפה. עם סיום המלחמה קיבלה על עצמה להדפיס את החוברת "שומר ישראל" ולהפיצה לזיכוי הרבים, לכל המעוניין.

     

    חמישה אחים ואחיות היו לה, לרחל, ילידת 1926, בקובץ' האס שבהונגריה. אביה נלקח למחנה עבודה, אימה ושניים מאחיה נלקחו לאושוויץ, ולאחר המלחמה נותרה עם אחותה ואחיה וזכתה להתאחד שוב עם אביה. אבל החפץ היקר ביותר לליבה הוא דווקא סידור נדיר שכתבה המחותנת שלה, חנה ורטהיימר (לבית רייזמוביץ'), שהייתה נערה בת 15 בגטו טרזינשטט, ונחשף זמן קצר לפני פטירתה על ידי בתה.

     

    נכתב על גבי דפים שהוברחו מהמפעל של הנאצים: "הסידור מהווה עד היום עדות לדבקותן של הנערות במחנה לעבודת ה'" ()
    נכתב על גבי דפים שהוברחו מהמפעל של הנאצים: "הסידור מהווה עד היום עדות לדבקותן של הנערות במחנה לעבודת ה'"

     

    הסידור נכתב על גבי דפים שהוברחו ממפעל של הנאצים, שבו עבדו חנה וחברותיה. תהליך כתיבתו ארך זמן רב. מדי יום היו הנערות מובלות לעבודות הכפייה, ובערב שבו למחנה כשהן מותשות מעבודה, מקור ומרעב. כששאר חברותיה נרדמו, ישבה חנה והעתיקה בכתב יד קטן וצפוף מתוך הסידור היחיד שהיה במחנה.

     

    הסידור, שנכתב על דפי המפעל, מכיל תפילות שחרית, הלל, נשמת קול חי ופרקי תהילים. ניתן לראות בבירור כי על הנייר ישנה חותמת עם שם מפעל הגז שבו עבדו.

     

    הסידור של חנה. "קדושה" עךל הנייר שבצדו חותמת של מפעל הגז ()
    הסידור של חנה. "קדושה" עךל הנייר שבצדו חותמת של מפעל הגז

     

    "עברנו שם תופת נוראה", מספרת רחל. "הסידור מהווה עד היום עדות לדבקותן של הנערות במחנה לעבודת ה'. בכל מסיבת סידור ובכל אירוע וציון דרך בחיי צאצאיי, מוצג הסידור כסמל למסירות הנפש של עם ישראל".

     

    במוצאי פסח של שנת 1944 נצטוו כל תושבי העיירה סרנץ' שבהונגריה לאסוף את חפציהם ולצאת אל הלא נודע. בני הקהילה קובצו בבית הכנסת המקומי. לאחר יומיים נשלחו ברכבת לגטו אויהל שבהונגריה, שם שהו בתנאי מחיה קשים במשך שישה שבועות.

     

    מלכה פליישמן, אז בת 14, הועלתה שוב על קרונות המשא, למסע שנמשך מספר ימים בתנאים איומים ובלתי אפשריים, לדרך שממנה רובם לא חזרו. בשערי אושוויץ היא הופרדה מאימה בזכות יהודי פולני שמשך את ידה והפנה אותה לעבר קבוצת הנערות. לעבר החיים.

     

    "אימא הייתה קמה לפנות בוקר, אומרת פרקי תהילים ושופכת שיחה בדמעות. הכתמים על גבי הספר נראים לי כדמעותיה". מלכה פליישמן
    "אימא הייתה קמה לפנות בוקר, אומרת פרקי תהילים ושופכת שיחה בדמעות. הכתמים על גבי הספר נראים לי כדמעותיה". מלכה פליישמן

     

    מלכה שרדה עם אחיותיה את התקופה הארורה, שבה עבדו בעבודות פרך במפעל לייצור חלקי מטוסים. בשבוע שבו הסתיימה המלחמה נפטרו שתי אחיותיה מטיפוס, ואחיה הגדול, ששרד את מחנות העבודה, לא שרד את צעדות המוות.

     

    האב, ששרד את התופת, נהרג בתאונת רכבת בדרכו לשוב ולחפש את בני משפחתו בהונגריה. מתשע נפשות נותרו רק מלכה ואחותה טובה.

     

    היא עלתה ארצה ונישאה ולאחר מספר שנים נסעה עם בעלה לבקר קרוב משפחה בפרדס חנה. "בעלי פגש שם מספר יהודים יוצאי הונגריה. אחד היהודים סיפר שהוא מסרנץ', ובעלי סיפר שהוא חתנו של הרב יהודה ויזנר. אותו יהודי סיפר בהתרגשות כי בביתו נמצא ספר תהילים שהיה שייך למשפחתי", מספרת מלכה.

     

    אותו יהודי, אף הוא ניצול שואה, שב לסרנץ' אחרי המלחמה ובבית הכנסת הוא מצא מספר ספרים, בהם ספר התהילים של אימה של מלכה: "אני זוכרת את התקופה שבה אבי ואחי נלקחו למחנות העבודה. אימא הייתה קמה לפנות בוקר, אומרת פרקי תהילים ושופכת שיחה בדמעות. הכתמים על גבי הספר נראים לי כדמעותיה".

     

    הספר נמצא אצל מלכה למזכרת נצח עד היום. "זהו השריד היחיד שנותר לי מכל בני משפחתי".

     

    יו"ר ומייסד "עזר מציון", הרב חנניה צ'ולק, מספר על הפרויקט: "במהלך החודשים האחרונים נחשפו פריטים רבים המהווים חפצים בעלי משמעות היסטורית, ומאחורי כל חפץ ישנו סיפור אנושי בלתי נתפס". "עזר מציון", המוכר יותר לקהל הרחב בזכות פעילותו למען חולי סרטן ומאגר מח העצם, יוצא בימים אלה למבצע ההתרמה השנתי, "כדי שנוכל להמשיך במפעלי החסד השונים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים