ביקורת סרט: "האמן הגדול מכולם" - קרקס מוזיקלי עם מוגבלויות

פי.טי (פיניאס טיילור) ברנום היה חלוץ בעיצובה של תרבות ההמונים האמריקנית במאה ה-19. כאמפרסריו הוא היה גאון בשיווק המופעים שקידם ובשיווק שלו עצמו. הוא החל ביצירת "המוזיאון האמריקני של ברנום" - סוג של קרקס פריקים - ועבר ביזמות הסדרתית שלו גם בין תיאטרון, אמרגנות מופעי זמרה, ארגון תחרויות פופולריות שונות, נדל"ן ופוליטיקה. הוא מזוהה, באופן שגוי ככל הנראה, עם המשפט "פתי חדש נולד כל דקה", שכביכול מתייחס לקוני הכרטיסים למופעים השונים שלו. גם אם הוא לא אמר את המשפט, האטרקציות המפוקפקות ששיווק מרמזות על עמדה דומה למדי.

ב-1871, בהיותו בן 61, הקים את הקרקס האולטימטיבי "המופע הגדול בעולם של פי.טי ברנום", ששילב באוהל אחד את כל צורות הבידור העממיות הקיימות – מוזיאון שעווה, מופעי חיות, מופעי וודוויל ואקרובטיקה קרקסית. עשר שנים מאוחר יותר הוא התאחד עם הקרקס של ביילי, ושוב ב-1907 עם קרקס האחים רינגליינג. סדרת מיזוגים זו יצרה את הקרקס המפורסם בעולם - "קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי". מוסד זה הונצח בסרטו של ססיל בי. דה מיל "המופע הגדול בתבל" (1952), שנחשב, בצדק, לאחד הגרועים שבזוכי פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. לפני שבעה חודשים, כעבור 146 שנים, סגר הקרקס הוותיק את שעריו.

שירים לא רעים, אך ממצה את עצמו מהר. "האמן הגדול מכולם"

"האמן הגדול מכולם" (The Greatest Showman) הוא מיוזיקל המציג גרסה פיקטיבית ברובה לסיפור חייו של ברנום (בגילומו של יו ג'קמן) – מילדותו בקונטיקט ועד הקמת הקרקס ב-1871. זהו ניסיון להציג דימוי חיובי של מופעי הבידור העממיים של ברנום. הצד הנצלני ואפילו אכזרי של מופעים אלו משוטח בהשמטות והמצאות תסריטאיות ובסגנון ויזואלי מצועצע. אין כאן את ה"מיתוג" הבעייתי של שפחה שחורה ונכה כפריקית בת 161 שנה, שימוש לא נאור מבחינה תרבותית ברקדנים אינדיאנים, או מופעי המינסטרל שבהם נגנים בפנים צבועות בשחור הציגו קריקטורה גזענית גסה. כל אלו בלתי נסבלים כבידור בארה"ב העכשווית, והצגתם בסרט הייתה הופכת אותו לפרובוקציה קשה מדי לעיכול.

"האמן הגדול" ממתג מחדש את עובדות חייו של ברנום. מעשה שגיבור הסרט, לו היה חי היום, היה סומך עליו את ידיו. מהפרספקטיבה המעצימה והרב-תרבותית של תחילת המאה ה-21, מופע הפריקים של ברנום מוצג כמרחב אוטופי של העצמה לחריגים פיזית. זירה שבה הם רוקדים ושרים בכוריאוגרפיה תוקפנית ומאוד עכשווית באופייה. האטרקציות הגזעניות מוחלפות בקו עלילתי שעוסק בסיפור אהבה בין יד ימינו של ברנום ולוליינית טרפז שחורה.

"האמן הגדול" יכול היה להעז לגעת בשורשים הגזעניים של צורות הבידור האמריקניות העממיות (כמו הסרט הצרפתי "מסייה שוקולד"), אך הוא מעדיף לייצר פנטזיה אסקפיסטית בנוסח "מולאן רוז'" של באז לורמן. בהתאם לכך הסרט משופע בספקטקלים שבהם מבוצעים שירים בעלי אופי עכשווי. השירים נכתבו על ידי בנג'י פאסק וג'סטין פול (שזכו באוסקר על השיר City of Stars מתוך "לה לה לנד"), וחלקם בהחלט לא רעים.

הביקורת הפוליטית על הסרט היא כשלעצמה סיבה להירתע ממנו. אך אם נניח אותה בצד, עולה השאלה עד כמה הסרט – כגרסה מצועצעת ופיקטיבית לסיפור חייו של ברנום – מצליח להיות בידור דינמי וסוחף. גם מבחינה זו זוהי הצלחה חלקית. יש כמה קטעים מוצלחים – בעיקר ב-20 הדקות המסיימות את השעה הראשונה (מ-105 דקותיו), אבל בשלושת רבעי השעה שלאחר מכן יש תחושה של דשדוש עלילתי ויצירתי.

פיניאס הילד העני מתאהב בצ'אריטי בת העשירים. למרות שהם מופרדים הקשר נמשך באמצעות חילופי מכתבים עד שהילד הופך לגבר צעיר ונושא לאישה את בחירת ליבו (מישל וויליאמס המבוזבזת) חרף רצונו של אביה. פיניאס שר לה את הבטחתו ב"מיליון חלומות" אך שוקע לתוך שגרת עבודה פקידותית. כשמקום העבודה נסגר, הוא משיג, באקט שהוא בגדר נוכלות פיננסית, הלוואה המאפשרת לו לפתוח את "המוזיאון האמריקני", ליצור את דמות האמפרסריו פי.טי ברנום ולהכניס לסרט את חבורת הפריקים שיהפכו לגיבוריו.

הראשון שבהם הוא הגמד הזוכה לכינוי "הגנרל תום ת'אמב" (סם האמפרי), אחריו האישה בעלת הזקן (ויכולת השירה המרשימה) לטי לוטץ (קילה סאטל). ישנם פריקים נוספים (לבקן, ענק, גבר שמן במיוחד), אך הם נותרים ברקע. פרפורמרית "לא פריקית בעליל" היא אומנית הטרפז אן ווילר (הזמרת האפרו-אמריקנית זנדאיה) – היא צעירה ויפה, אבל צבע עורה השחום הופך אותה לחריגה.

ברנום מכניס כשותף זוטר את איש התיאטרון הצעיר, נצר למעמד הגבוה, פיליפ קרלייל (זאק אפרון). בינו לבין ווילר יירקם קשר רומנטי שכמובן יהיה רחוק מהמקובל במחצית הראשונה של המאה ה-19. המחויבות של ברנום למופע הפריקים - וגם לקשר האוהב שלו עם אשתו - תאותגר לאחר שהוא יהפוך לאמרגן של הזמרת השבדית היפה ג'ני לינד (רבקה פרגוסון). האם הוא יותיר את הפריקים לבד במערכה מול אספסוף עוין וחסר סובלנות לחריגים ולאהבה בין-גזעית?

"האמן הגדול" הוא פרויקט שיו ג'קמן ניסה להביא לכדי מימוש זה שנים רבות. ג'קמן משתמש בדמותו של ברנום להצגת כישרונותיו המוזיקליים. בגיל 49 הוא נראה טוב יותר מכמעט כל גבר בגילו - ועדיין מבוגר לגילום דמותו של ברנום כגבר בשנות ה-20 לחייו. חוסר ההתאמה בין מראה וגיל פועל גם בכיוון ההפוך: העלילה מגיעה עד תחילת שנות ה-60 לחייו מבלי שמראהו החיצוני של ברנום משתנה באופן ניכר. מילא זה, אבל הבנות של הגיבור (מוצגות רק שתיים מהארבע שהיו במציאות) נשארות בגיל הילדות למרות שהסרט נע על פני שנים רבות.

הבחירה במייקל גרייסי, במאי פרסומות אוסטרלי, שזה הפיצ'ר הראשון שלו, לא הוכיחה את עצמה. התקציב הלא-מבוטל של 84 מיליון דולר שהופקד בידיו של במאי לא מנוסה הוביל למעורבותו של ג'יימס מנגולד ("וולבורין") בצילומי ההשלמה ובפיקוח על הפוסט-פרודקשן. חרף מעורבותו של בעל מקצוע ותיק, הסרט עדיין נחווה כאוסף נאמברים מוזיקליים שהעלילה היא חוט דקיק לשזירתם יחד.

לשחקנים לא ניתנים מעמדים דרמטיים מספקים לבניית הדמויות, ולכן גם השיאים הרגשיים שאמורים לבוא לידי ביטוי בקטעי השירה לא מתממשים באופן מלא. לאחר כשעה מתחילתו כבר הציג "האמן הגדול" את שלושת הנאמברים הגדולים, ומדקה לדקה ניכרים יותר ויותר מוגבלות הדמויות, האופן המכני שבו התסריט נע קדימה והמיצוי של מה שיש לסרט להציע כספקטקל מוזיקלי.