שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עשרת הנבחרים החברתיים של 2017
    בין הפעילים שמוזכרים כאן ישנם יהודים וערבים, נשים וגברים, בגלל תחומים שלכולם מכנה משותף אחד - שאיפה לתקן את החברה הישראלית ולהפוך אותה לצודקת, שוויונית והגונה. המאבקים הגדולים של השנה החולפת

     

    הנבחרים החברתיים של 2017

    הנבחרים החברתיים של 2017

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    מפסיקות לשתוק

    זו הייתה השנה של נשים מכל רחבי העולם, מפורסמות לצד אנונימיות, שהחליטו לעצור את מגפת הפגיעות המיניות ולומר לגברים: די.

     

    המפיק הארווי וינשטיין, השחקן קווין ספייסי והבדרן לואי סי-קיי היו בטוחים שהם החזקים, שמותר להם לומר ולעשות הכל. לא עוד. זו הייתה השנה של הנשים שנפגעו והחליטו לדבר על זה. בפומבי. בלי להתבייש, משום שאין סיבה. בזו אחר זו, בכל רחבי העולם, הן נחשפו בפניהן, בקולן, ובאומץ רב סיפרו על הפגיעות שעברו. שורה של מטרידנים עמדו כעת בפני משפט, קודם כל ציבורי.

     

    זה התחיל בכלל בתחום ההיי טק, מחשיפה של הטרדות מיניות שהובילו בין השאר להתפטרות של מנכ"ל "אובר", המשיך בציוץ של השחקנית אליסה מילאנו שקראה לכל אחת שהוטרדה מינית לכתוב בתגובה לפוסט METOO#, וככה נולדה תנועה. גם בארץ זה תפס כמו אש בשדה קוצים.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    12 מיליון פוסטים ברחבי העולם דיווחו על הטרדות מיניות, ובארץ מספר נשים חזקות ומוכרות יחד עם עשרות אלפי אחרות סיפרו על הטרדות שחוו. כל למשל השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל שסיפרה כי הוטרדה מינית בתור חיילת; השרה לשעבר לימור לבנת שסיפרה כי הוטרדה; השחקנית אסתי זקהיים; מגישות החדשות אושרת קוטלר ודנה וייס ועוד, שהובילו לטענות על הטרדות ופגיעות מצד אנשי תקשורת חזקים ומוכרים ובהם נשיא קשת אלכס גלעדי, גבי גזית ועוד. ליווינו אותן, ב"ידיעות אחרונות", מהרגע הראשון. עמדנו מאחוריהן ונתנו להן את הבמה לומר "לא עוד".

     

    "זאת הייתה השנה שלנו, הנשים", אומרת מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים, שעמדה בחזית הפעילות גם בנושא ההטרדות. "זו הייתה שנה שבה קודם כל ראינו את עצמנו, ושנה שבה ראו אותנו. ההשטאג metoo# איפשר לגברים להקשיב ולהתחיל להבין שנשים, רק בגלל שהן נשים, מתמודדות עם מצבים שרוב הגברים אפילו לא מכירים. אבל בראש ובראשונה, ההצפה של מקרי פגיעה והטרדה מינית יצרו מרחב אמיתי לספר את מה שקרה, עם פחות בושה והרבה יותר אומץ. כל אחת כלפי עצמה וגם כלפי החברה. בשנת 2018 אנחנו צריכות להמשיך להוביל את השינוי במציאות".

     

    מיכל גרא-מרגליות
    מיכל גרא-מרגליות

    גליה וולוך, יושבת ראש תנועת נעמ"ת שנבחרה לתפקיד שוב ברוב מוחץ, מוסיפה: "זו הייתה שנה דרמטית מאוד. בו זמנית קמה במקומות שונים בעולם, כולל בישראל, תנועה של נשים שאף אחד לא אירגן. אחת אחרי השנייה, הן יצאו בפנים חשופות ובשמן המלא ואמרו: גם אני, הוטרדתי, נאנסתי, הושפלתי ונרמסתי בידי גבר שהיה לו כוח עליי. היציאה הפומבית הזו אל האור שמה את הדברים במקום הנכון. לא אנחנו הנשים צריכות להסתתר ולהתבייש. אין לי ספק שמה שהיה לא יהיה עוד".

     

    מנכ"לית איגוד סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אורית סוליציאנו, מברכת על הקמפיין והבחירה בו, אבל מבקשת להזכיר כי המאבק לא תם. "צריך לזכור את גם את אותן נשים וגברים שלא העזו לדבר על הפגיעות שעברו", היא אומרת, "אלימות מינית היא עדיין תופעה רחבת היקף שיש להיאבק נגדה בכל דרך אפשרית".

      

    "זה נס רפואי"

    אחרי מאבק שנחשף ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet ונמשך יותר מחצי שנה, קיבלו ביום שישי הורי הילדים שחולים במחלת ניוון השרירים SMA את הבשורה המדהימה: התרופה שמצילה את חיי ילדיהם נכנסה לסל התרופות

     

    ביום שישי בבוקר, כשוועדת סל התרופות הציגה את הטיפולים שייכללו השנה במסגרת הרחבת שירותי הבריאות לשנת 2018, קשה היה לעצור את הדמעות. ההתרגשות של לירון סבח, ליקה וייסברג, עומר בן ברון, דנה כץ ועוד עשרות ילדים שהתבשרו כי ספינרזה, התרופה שיכולה להציל את חייהם, נכללה בסל התרופות, לא הותירה עין יבשה. לאחר יותר מחצי שנה של מאבק שטילטל את ההורים ומשפחותיהם בין ייאוש לתקווה, מאבק שנחשף כאן החל ממחר יקבלו החולים הילדים את התרופה שעלותה יותר ממיליון שקלים למטופל בשנה.

     

    תזכורת קצרה: לפני מספר חודשים אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) את הטיפול בספינרזה, תרופה לטיפול בחולים עם ניוון שרירים מסוג SMA. התרופה נחשבת לפורצת דרך במחלה חשוכת המרפא, והוכיחה לראשונה באמצעות מחקרים קליניים שהיא עוצרת את ההידרדרות ואף משפרת את התפקוד של הילדים החולים.

     

    ילדי ה-SMA
    ילדי ה-SMA

    מספר קטן של ילדים קיבלו את הטיפול בישראל באמצעות טיפול חמלה של חברת התרופות, אבל התרופה – שעלותה כמיליון שקלים בשנה – לא נכללה במסגרת סל התרופות. בשל כך החליטו ההורים לצאת למאבק, שנחשף בכתבה ב"24 שעות" לפני חודשים אחרים. ההורים דרשו משר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, ומשר האוצר, משה כחלון, למצוא תקציב ייעודי לתרופה מצילת החיים.

     

    ההורים הפגינו, עתרו לבג"צ וגם הגיעו לכנסת, בסיוע של ח"כ איציק שמולי, וקיימו דיון חירום בוועדת הכספים. לפני מספר שבועות ניסה ליצמן למצוא פשרה – חברת התרופות "מדיסון" שמייבאת את התרופה לישראל תממן באופן זמני טיפול חמלה בחינם לחולים במחלה מסוג 1, ולגבי שאר החולים ינסו למצוא פתרון במסגרת סל התרופות. ההורים דחו את המתווה.

     

    כעת, לאחר שחברי ועדת סל התרופות קראו את המחקרים ושמעו את עדויות הרופאים, במיוחד את זו של ד"ר אביבה פתאל, מנהלת היחידה לנוירולוגיה ילדים בבית החולים איכילוב, הם דירגו את התרופה בציון הגבוה ביותר שניתן במסגרת סל הבריאות.

     

    במהלך הדיונים, נוהל מו"מ קשוח עם חברת התרופות, שהתגמשה והפחיתה מעט ממחירה, ובימים האחרונים נקבע הסכם "חלוקת סיכון" עם משרד הבריאות, שלפיו החל מהיקף מסוים של חולים תממן חברת התרופות את עלות התרופה. ביום שישי נחתם המאבק בהצלחה.

     

    "יש התרגשות מטורפת, בכי וצמרמורת", סיפר אורן כץ, ששתי בנותיו חולות במחלה. "נאבקנו בשביל 94 חולים במחלה הארורה, ואנחנו מאוד מקווים שהחיים ישתנו, נוכל לחזור לשגרה ולתת לילדים חיים כמה שיותר נורמליים. מבחינתנו זה נס רפואי. אמרנו לילדינו שלא ננוח לרגע, והיום הצלחנו להגיע למטרה".

     

    המפגין הבודד

    עם שלט קטן מעשה ידיו, שעליו ציטוט מספר ישעיהו, הפך אורן סימון לאחד מסמלי המחאה נגד השחיתות

     

    הרבה מאוד מאבקים ומחאות התנהלו השנה, אבל נראה שהמחאה המתמשכת והמתוקשרת ביותר הייתה זו שהתנהלה גם אתמול בשדרות רוטשילד בתל־אביב נגד השחיתות. אחד הסמלים של המחאה הזאת הוא אורן סימון (57), שיצא לרחוב עם שלט שעליו ציטוט פשוט מספר ישעיהו, ובמרכזו הביטוי "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". השלט הזה, או סימון עצמו, לא מצא חן בעיני המשטרה והוא נעצר. מאז הודפס הטקסט על מאות חולצות שחולקו בכיכר גורן בפתח־תקווה, שם החלו ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה.

     

    אורן סימון
    אורן סימון

    "ראיתי פוסט בפייסבוק לפני כשנה, אחרי שהמשטרה החליטה לקפוץ על מני נפתלי והודיעה שהיא לא תאפשר לערוך הפגנות ברחוב של מנדלבליט", מספר סימון, תושב רמת־גן, מהנדס אווירונאוטיקה שמתעסק בבינה מלאכותית. "נפתלי אמר שאם לא מרשים הפגנות במוצ"ש, הוא יעמוד שם במשמרת יחיד. אני לא יודע למה, אבל מיד הגבתי - 'לבד אתה לא תעמוד', והצטרפתי. התחלתי משמרת יומית, כל ערב, והמשטרה התחילה להתעלל בנו".

     

    בניגוד לדמויות שמזוהות עם ההפגנות כיום, אלדד יניב ומני נפתלי, סימון דווקא לא אוהב את הכיוון שתפסה המחאה. "לי נורא חשובה הדמוקרטיה וחשובה לי היכולת של האזרח להביע את דעתו", הוא אומר. "אסור לערבב בין זה ובין דרך מדינית. בלי קשר לדעות האישיות שלי, אני חושב שבמקום שבו נלחמים בשחיתות אין מקום להבעת עמדה מדינית".

     

    מדוע בחר דווקא בציטוט מספר ישעיהו? "יש משהו במילים האלה שזה כל כך רלוונטי לסיטואציה", הוא אומר. "זה בעצם ברמה העמוקה - ביזוי מוחלט של כל הסמלים הלאומיים. יהודים לא מתנהגים ככה. זה בניגוד להלך הרוח היהודי. המשפט הזה נאמר על ידי ישעיהו ערב חורבן הבית הראשון. לא שמעו לו. יש סכנה אמיתית כזו, וזה מה שהוציא אותי לרחוב".

     

    מחאה מתגלגלת

    זה כנראה המאבק הייצרי והאגרסיבי ביותר שהתנהל כאן בשנה האחרונה. מצד אחד, ארגוני הנכים שחתמו על הסכם הפשרה עם הממשלה. מהצד השני, הארגון שממשיך לחסום כבישים כי "במלחמה כמו במלחמה". דיברנו עם נעמי מורביה ואייל כהן – בנפרד, כמובן – על התקופה הסוערת

     

    עבור לא מעט נהגים בישראל, "מאבק הנכים" הוא שם קוד לחסימות כבישים, פקקים ועצבים. עבור רבים אחרים, זהו מאבק אמיתי על הזכות לחיות כאן בכבוד. המאבק הזה, שמתנהל כאן כבר חודשים ארוכים, הגיע לכמה וכמה הישגים, אך קבוצה אחת בחרה להמשיך בו. נעמי מורביה ואייל כהן הם שתיים מהדמויות הדומיננטיות במאבק הזה: האחת מהצד הפרגמטי, השני מהקבוצה הלוחמנית. שניהם נלחמים בשם אותו עיקרון, רק בדרכים שונות.

     

    מורביה, בת 62 מאשקלון, נשואה, אם לשלושה וסבתא לחמישה שבגיל 42 נפגעה בעמוד השדרה בתאונת דרכים, היא יו"ר "מטה מאבק הנכים". במהלך השנה האחרונה היא ופעיליה השתתפו בחסימות כבישים על בסיס כמעט יומיומי, בקריאה לממשלה להגדיל את הקצבה הבסיסית, שנשחקה עם השנים בשל הצמדתה למדד המחירים לצרכן, ועומדת כיום על 2,342 שקל.

     

    מובילי מחאת הנכים
    מובילי מחאת הנכים

    לאחר חודשים של מאבק, בתום משא ומתן מרתוני, הם הגיעו להסכמות על העלאת הקצבה ל־4,000 שקל והצמדתה לשכר הממוצע במשק. עדיין רחוק מהדרישה הבסיסית – השוואה לשכר המינימום, שעומד על 5,300 שקל. "נכנסו בצורה מטאורית לתודעה הציבורית", היא אמרה השבוע. "כשהתיישבנו לשולחן המשא ומתן שיעור התמיכה בנו הגיע ל־80%, והלחץ הזה השפיע. לראיה – כל חברי הכנסת, ללא יוצא מהכלל, תמכו בנו".

     

    הפשרה שעליה חתמה מורביה, יצרה קרע בינה לבין הנכים שהתנגדו להסכם. היו ביניהם כאלה שהאשימו אותה בבגידה, השמיצו אותה באופן אישי והטילו עליה את האחריות למה שהם רואים ככישלון המאבק. מורביה פגועה, אך לא מתחרטת על ההחלטה. "לא נעים לחיות תחת מתקפה כזו, במיוחד כשהיא אישית, וממציאים עליי דברים דמיוניים לחלוטין", היא מודה. "אנשים טוענים שיש לי וילה, שקיבלתי ג'וב, שאני עובדת בהסתדרות ומקבלת 50 אלף שקל משכורת, ושבגלל זה 'מכרתי את הנכים'. מדובר באותם 30 איש שלדעתי התאהבו במאבק. זה סוג של בילוי חברתי בשבילם".

     

    אייל כהן, בן 52 מבית אורן, נשוי, הוא ממנהיגי אותם נכים שעליהם מדברת מורביה, כמי שעומד בראש קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים". עד לפני שנה וחצי עבד כשף, אך לאחר שחיידק טורף פגע בליבו, הוא הפך לנכה שנעזר בכיסא גלגלים, וממתין להשתלת לב. "החסימות התחילו אחרי שנכנסתי למאבק וראיתי שבמשך 15 שנה כל ההפגנות לא עזרו", אומר כהן. "לא התייחסו לנכים בכלל. אז החלטנו להיות קצת יותר לוחמניים ואגרסיביים וזה מה שעשה את העבודה".

     

     (צילום: אמיר אלון)
    (צילום: אמיר אלון)

    הקבוצה שהקים כהן היא הקיצונית מבין ארגוני הנכים, ולאחר השגת ההסכם פעולותיה הלכו והחריפו ולוו בעימותים קשים עם נהגים עצבניים ושוטרים חסרי אונים. "מבחינתי זו מלחמה, ובמלחמה כל הצדדים נפגעים", הוא מסביר. "אנחנו משלמים בבריאות שלנו והצד השני משלם בזה שהוא עומד בפקקים שעות על גבי שעות. אם האזרחים היו איתנו, המאבק היה נגמר מזמן. אנחנו נלחמים על החיים שלנו".

     

    מורביה, מצידה, כבר מכוונת למאבקים הבאים: "אנחנו צריכים להילחם על הדיור הציבורי - אנשים ממתינים עשר שנים לדירה, עד שהם מאבדים את הזכאות. אנחנו צריכים לפתור את הבעיות עם משרד הבריאות, בכל מה שנוגע לרכבי הנכים. יש כל כך הרבה עניינים לטפל בהם. ברגע שאתה נלחם על משהו שאתה מאמין בו והולך איתו עד הסוף – אתה רואה שציבור רחב מאוד מצטרף אליך ובסוף אתה עושה שינוי חברתי".

     

    "אל תתנערו מאחריות"

    באומץ ובנחישות מנהלת סמאח סלאימה את אחד המאבקים החשובים בישראל: נגד אלימות כלפי נשים, בעיקר במגזר הערבי. היא עושה את זה בשתי חזיתות: מול הרשויות שלא מגלות אכפתיות, וגם פנים מגזרית, מול השוביניזם והפטריארכליות

     

    בדרך כלל אנחנו שומעים עליהן רק כשהן כבר לא בחיים. אחרי שמישהו – בן זוג, אח, אבא או בן משפחה אחר – לקח לעצמו את החירות לרצוח אותן. פעם קראו לזה באופן שערורייתי "רצח על כבוד המשפחה", כאילו יש איזה כבוד ברצח, או שזו סיבה להקל בעונשו של הרוצח.

     

    סמאח סלאימה, בת 42, נשואה ואם לשלושה בנים מנווה שלום (וואחת אל סלאם), מקדישה את חייה באומץ רב למאבק בסוגיה הזאת. בין השאר היא ייסדה את עמותת "נעם" (נשים ערביות במרכז), למען קידום מעמדן של נשים ערביות בערים רמלה, לוד ויפו, ולמאבק באלימות כלפי נשים. "ההישג הגדול שלנו בשנה האחרונה הוא ששמנו את תפוח האדמה הלוהט של סוגיית רצח נשים על השולחן", היא אומרת.

     

    סמאח סלאימה
    סמאח סלאימה

    "התחיל לחלחל לתודעה הישראלית שזה לא עניין מגזרי, לאומי או דתי – זה חוצה את כל השכבות בחברה. נשים ערביות ויהודיות היו בהפגנות משותפות. אחרי שבוע שבו נרצחו חמש נשים בישראל – שתי יהודיות ושלוש ערביות - קיימנו עצרת בכיכר הבימה. זה היה כמו סטירת לחי – תתעוררו, אתם לא יכולים להתנער מאחריות".

     

    סלאימה פועלת בשתי חזיתות. האחת מול הרשויות בישראל, שמפלות את האוכלוסייה הערבית ברמת האכיפה והטיפול באלימות כלפי נשים. השנייה, בתוך החברה הערבית עצמה - מול השוביניזם, הפטריארכליות והדעות הקדומות שמובילות לרצח נשים. "הנשים הערביות סובלות מהנשק החם הבלתי חוקי ולא רוצות שהוא יהיה בבתים", אומרת סלאימה, "אבל מי שאוכף את הדבר הזה הם לא נציגי הציבור הערבי אלא משטרת ישראל. העובדה שברמלה ובלוד אין עובד סוציאלי ערבי היא באחריות הרשויות. אז אנחנו נאבקים על הנגשת שירותי הרווחה, על כמות המקלטים לנשים בחברה הערבית, על אכיפת החוק – כל זה מול הממסד".

     

    בחזית הפנים מגזרית מתנהל המאבק בכלים שונים. "אנחנו מגדלים ילדים שמבחינת הנורמות החברתיות לא מתאימים למאה ה-21, וזה לא פוסח על החברה הערבית", היא מאשימה. "המאבק שלנו הוא על החינוך, על המסר הדתי, בכל מה שקשור לשליטה גברית בחיי נשים, כולל אלימות. והמאבק הפנימי הרבה יותר קשה. קל מאוד להגיד שהמשטרה אשמה, והיא אכן אשמה. אבל מי היכה אותה אישה מלכתחילה? לא הממסד אלא האח, האבא או הבעל".

     

    סלאימה רואה עצמה חיילת, "בצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות – המהפכה הנשית. הניצחונות בו הם קטנים, אבן אחרי אבן".

    במהפכה הזאת, אומרת סלאימה, שיתוף פעולה בין נשים ערביות ויהודיות הכרחי.

     

    "ראינו שגברים משתפים פעולה יפה מאוד נגד נשים בכל הסוגיות המגדריות – גיל הנישואים, פוליגמיה, חזקת הגיל הרך. חברי הכנסת הערבים והחרדים פתאום מוצאים ערוצי תקשורת. אני חושבת שהנשים צריכות לעשות אותו דבר. אנחנו משתפות פעולה גם עם אנשי דת ויש לנו שיח מאוד חשוב עם כל חברי הכנסת. בעניין הזה אין לי בעיה לפנות למישהו מהרשימה המשותפת, המחנה הציוני או הליכוד".

     

    "אנחנו מייצרים מציאות"

    בזמן שאנשים רבים בוחרים להפגין ולמחות במקרה הטוב, או רק להתלונן בפייסבוק במקרה הפחות טוב, עדי אלטשולר משנה במו ידיה את החברה הישראלית. אחרי "כנפיים של קרמבו" ו"זיכרון בסלון" אמורים להיפתח השנה בתי הספר המכילים שלה, שישלבו ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים ללא צרכים מיוחדים

     

    היא בסך הכל בת 31, אבל כבר כמה שנים שעדי אלטשולר היא אחת היזמיות החברתיות הבולטות בישראל. היא הקימה את "כנפיים של קרמבו", תנועת הנוער הראשונה שמשלבת ילדים עם מוגבלויות יחד עם ילדים ללא מוגבלויות; יזמה את "זיכרון בסלון", שמאפשר לאנשים לפגוש שורדי שואה בביתם; והשנה, אחרי יותר משלוש שנים של עבודה, הצליחה אלטשולר להכניס את בתי הספר המכילים למערכת החינוך, וכבר בשנה הבאה אמורים להיפתח ארבעה בתי ספר ראשונים שישלבו בין ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים ללא צרכים מיוחדים, כאשר כולם יקבלו "חינוך מיוחד".

     

    כנפיים של קרמבו (צילום: טל גזית)
    כנפיים של קרמבו(צילום: טל גזית)

    "אנחנו חיים בעולם שאנשים מבינים שלכולם יש צרכים מיוחדים, וזו לא סיסמה", היא מסבירה. "כולנו מיוחדים, לכולנו יש צרכים ויכולות וחלומות ומגבלות ושאיפות. כל בנאדם הוא אור בעולם ויש לו משמעות ותפקיד. זו הזכות הטבעית של כל בנאדם פשוט להיות חלק, וזו אחריות שהחברה מתחילה לקחת. בתי הספר המכילים, שבעבורם אני רצה בכל הארץ, הם באמת מהפכת החינוך הכי גדולה שהולכת להיות בישראל. לא צריך להפריד ילדים לבתי ספר מיוחדים, אלה בתי ספר שפשוט לומדים בהם כולם יחד. למגוון יש כוח ועוצמה וחשיבות, והמגוון האנושי הוא לא נטל אלא נכס. אני מאמינה שתוך 7־5 שנים בתי הספר האלה יהיו החינוך בכל עיר. זה חינוך שרואה את כולם כמיוחדים ויודע להתמודד עם הטרוגניות גדולה".

     

    היום אמורה אלטשולר לקבל את עיטור האור היוקרתי מטעם הקרן לרווחת ניצולי השואה, בזכות "זיכרון בסלון", שהצליח לעצב מציאות ישראלית חדשה. "ב-2017 זיכרון בסלון הגיע ל-750 אלף מארחים ומתארחים שלקחו חלק ביוזמה. בשבילי זה מרגש בצורה מדהימה, כי שורדי השואה הולכים ומתמעטים, ומדהים לדעת שצעירים ממשיכים לעשות את זה גם כשאין שורדי שואה", היא אומרת.

     

    עדי אלטשולר
    עדי אלטשולר

    "השנה אנחנו נערכים למיליון אנשים בארץ ובעולם. הדבר המרגש בזיכרון בסלון, חוץ מזה שהוא מעצב מסורת חדשה, הוא שהדבר באמת חדר להרבה מאוד קהלים שהיו מודרים מהנושא הזה: בתי כלא, בתי תמחוי, הוסטלים לפגועי נפש, ועוד.

     

    "בכל מה שקשור לשורדי השואה, התפיסה בדרך כלל נעה בין קדושים וגיבורים לרחמים ומסכנות, ואני מרגישה שהיום מסתכלים עליהם אחרת ורואים אותם כמו שהם: אנשים שעברו את הטראומה ואת התופת הכי גדולה שידע המין האנושי, וקמו ממנה ויצרו מציאות חדשה, בנו מדינה. גם למחנות בלוב ולגטאות ביוון יש בדיוק אותו מקום".

     

    אלטשולר מאמינה גדולה ביזמות חברתית, שאינה בהכרח ממשלתית. "יש הערכת־יתר לדברים שקורים מלמעלה למטה", היא אומרת. "אפשר לשאול ממקום אחר מי יותר משפיע על המדינה, מובילאיי או משרד התחבורה. בסופו של דבר מי שסולל תשתיות במדינת ישראל זה משרד התחבורה, אבל גם לדברם שקורים מבחוץ יש המון השפעה".

     

    אלטשולר, שהפכה השנה לראשונה לאימא, לעברי, מתכוונת להתמקד בשנים הקרובות בבתי הספר המכילים. "לצערי הרב, המושג 'סטארט אפ ניישן' נורא צומצם פה", היא אומרת. "ישראל מובילה בחדשנות טכנולוגית, ובעיניי חדשנות ויזמות וסטארט־אפ ניישן זה לא רק טכנולוגיה. אחת הבעיות היא שהשיח על חדשנות הוא שיח של פריבילגים. צריך להבין שזה לא רק האדם שהמציא את האלגוריתם לפרסומות של פייסבוק, אלא הרבה אנשים שלוקחים אחריות, גם כאלה שהלכו לפוליטיקה ואמרו: אנחנו מייצרים מציאות".

     

    גיבור מעמד הפועלים

    מלחמתו היומיומית של ראובן בן שמעון בתאונות באתרי הבנייה כמעט נדונה מראש לכישלון, משום שלמעט מדי אנשים כאן אכפת. אבל העבודה שהוא עושה כדי לתת לכל פועל שנפל שם ופנים ראויה ליותר מהערכה

     

    כמעט בכל יום, הרחק מהעין, פועלי בניין בישראל נופלים אל מותם. אולי זה משום שרובם מגיעים משולי החברה, ואולי זה משום שאנחנו רואים בזה גזירת גורל, כמו פגיעת ברק. אבל לתאונות הללו יש כתובת. יש מי שאחראי למותו או לפציעתו של כל עובד. ראובן בן־שמעון הוא אחד מאותם צדיקים שהצליחו להעלות את הסוגיה למרכז העניינים.

     

    בן שמעון (36), ממונה בטיחות בעבודה, הוא מייסד "הפורום למניעת תאונות עבודה" ואחד הפעילים המרכזיים במאבק נגד תאונות הבניין. "ראיתי פועלים צונחים אל מותם ואחר כך העבודה המשיכה כרגיל כאילו כלום לא קרה", הוא אומר. "אני כל הזמן נזכר בסיפור על מגדל בבל - כאשר פועל היה נופל איש לא הלין, אך כאשר אבן נפלה היו בוכים על אובדן חומר הגלם. ככה גם בישראל של שנת 2017".

     

     (צילום: הרשקופ, TPS)
    (צילום: הרשקופ, TPS)

    בשנים האחרונות חשפו בפורום אין־ספור פגיעות ומקרי מוות של פועלים, חלקם כאלה שניסו להסתיר, ובן־שמעון יזם את הפרויקט "לכל פועל יש שם" שבמסגרתו מפורסמים כל שמות הפועלים שנהרגו במהלך השנה. "אין ערך לחיי אדם בישראל, בפרט שמדובר בעובדים המוחלשים ביותר שאין מי שיילחם עבורם ויזכיר את שמם", הוא אומר. לדבריו, בישראל ישנם רק 18 מפקחי בטיחות על 13 אלף אתרי בנייה.

     

    במסגרת המאבק הצליח ראובן להביא לתיקון החוק כך שניתן יהיה לסגור אתרי בנייה למשך 48 שעות בתום תאונה קשה, הגדלת המשכורות של המפקחים והגדלת מספר התקנים, וכן האפשרות להטיל קנסות בגובה 35 אלף שקלים לכל עבירת בטיחות.

     

    "הבטחתי לעצמי שלא יהיה מצב שעובד ימות בדממה ואולי יזכה לאזכור קטן בעיתון", הוא אומר. "אני לא מאשים את המפקחים, שהם למעשה גם קורבנות בסיפור הזה ונאלצים לנסוע לחקור תאונות באוטובוסים ובשכר זעום. מי שאשמים במצב שנוצר הם מקבלי ההחלטות – משרד האוצר, משרד העבודה והרווחה, והקבלנים שמעדיפים לחסוך בבטיחות העובדים, וכך האתרים נראים יותר גרוע ממדינות עולם שלישי".

     

    חרדים לצה"ל 

    בעולם מתוקן הוא היה מופיע כאן בגלוי בשמו ועם תמונתו, אבל צ' שמתווך עם חבריו בין צעירים חרדים לצה"ל, מעדיף להימנע מחשיפה, ובצדק. מסע ההסתה והאלימות כלפיהם מתנהל כמעט באין מפריע, והמדינה אינה עושה די כדי להפסיק אותו

     

    יכולנו לספר לכם כאן על הנתונים המרשימים, על העלייה העקבית במספר החרדים בצה"ל ועל התמיכה שמקבלים האנשים שאחראים לכך, אבל האמת המצערת היא שגם כאשר סיפרנו לצ' שהוא נבחר כאחד מהפעילים החברתיים הבולטים של השנה, הוא העדיף שלא נזכיר את שמו וגם שלא נצלם אותו. ליתר ביטחון.

     

    חיילים חרדים מתפללים
    חיילים חרדים מתפללים

    צ' הוא אחד מאותם צעירים שפועלים בתוך המגזר החרדי כדי לתווך בין חבריהם, שאינם זכאים לפטור משום שאינם עומדים בקריטריונים שקבעה המדינה, לבין צה"ל. "העבודה שהוא עושה היא אולי המשמעותית ביותר לשילוב החרדים בחברה הישראלית", אמרו כמה מהאנשים שהמליצו עליו. "לסוגיה הזאת, למרות שמזלזלים בה לפעמים, יש משמעות דרמטית. הכל מתחיל בגיוס לצה"ל, והנתונים מוכיחים שהעבודה הזאת מצדיקה את עצמה".

     

    ברחוב החרדי מקבלים קצת פחות באהדה את העבודה של צ' וחבריו. "ציידי נפשות", מכנים אותם. אם לרחובות מסוימים באזורים החרדיים לובש מדים לא יכול להיכנס מבלי לספוג אלימות מילולית ולעיתים קרובות גם פיזית, הרי שהאנשים האחראים על גיוס החרדים נתפסים ממש כאויב אכזר בקרב קהלים כמו אנשי הפלג הירושלמי של הליטאים, ומקביליהם מהעדה החרדית.

     

    בובת חייל תלויה במאה שערים (צילום: רויטרס)
    בובת חייל תלויה במאה שערים(צילום: רויטרס)

    צ', שעובד באגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון מעדיף לעשות את העבודה שלו בשקט. "שונה מנער ישראלי רגיל, נער חרדי לא מכיר את צה"ל ואנחנו בעצם מתווכים בין המלש"ב לצבא", הוא אמר השבוע. "אנחנו מכווינים את המועמדים החרדים למסלולים שהקים צה"ל, על פי ההתאמה שלהם. זו הייתה שנה מוצלחת, עם כמה וכמה פרויקטים, פלוגות חדשות, גדנ"ע ועוד".

     

    על ההסתה נגדו הוא אומר: "הציבור החרדי הכללי מבין שיש נוער שלא מוצא את עצמו בעולם הישיבות והאלטרנטיבה הנכונה עבורם זה הצבא, במיוחד כשאנחנו מכוונים אותם למסלולים הנכונים. יש חוסר ידע שמוביל לאלימות, עם תמיכה של חרדים אמריקאים, וגם תוצאה של פוליטיקה פנים חרדית. החלום שלי הוא שתהיה גם יחידת עילית חרדית".

     

    נקרעים בקפה

    באופן חסר תקדים בענף המסעדנות החליטו עובדי "קפה נואר" להתאגד ולצאת למאבק על תנאיהם. למה שקרה מאז גם הם לא ציפו

     

    היה זה אחד ממאבקי העובדים המשמעותיים ביותר שהתנהלו כאן בשנה האחרונה: המאבק של עובדי "קפה נואר" בתל אביב. לא בגלל מספר העובדים – בחברת "טבע" יש בוודאי יותר; וגם לא בגלל שיש להם שאלטר בידיים – עוברי רשות שדות התעופה יכולים לאיים יותר; אלא משום שלראשונה לקחו עובדים צעירים מענף המסעדנות את הכוח לידיים וניסו להיאבק בהנהלה.

     

    זה החל בניסיון של מספר צעירים לאגד את עובדי המסעדה, ניסיון שנתקל לטענתם בהתנכלויות מצד ההנהלה. בהמשך הגיע התיק לבית הדין לעבודה, שקבע כי לא היו התנכלויות והיציגות של העובדים לא קבילה. אלא שלאחרונה החזיר בית הדין הארצי את התיק לבית הדין האזורי עם ניצחון לעובדים, שחשים מיואשים מעוצמת ההתנגדות של ההנהלה.

     

    עובדי קפה נואר
    עובדי קפה נואר

    ויטלי לזרצ'וק, בן 45 מפתח תקווה, אב לארבעה ילדים, שימש כסו-שף במסעדה. "זו הייתה שנה קשה מאוד ומאתגרת", הוא אומר. "התאגדנו מכל מחלקות המסעדה. לקח הרבה זמן בכלל למסעדה להכיר בהתאגדות. אחר כך קיבלנו יחס מזלזל במהלך המשא ומתן, הפרידו ובודדו אותנו משאר העובדים. ובסוף הייתה תחושה של אי־צדק בהחלטה נגדנו בבית הדין האזורי, אבל ההחלטה של בית הדין הארצי נותנת תקווה שהצדק ייעשה".

     

    עדי טכורש (26) מתל־אביב, סטודנטית לאמנות, עבדה כמארחת וכמלצרית. "בסך הכל רצינו להסדיר את תנאי ההעסקה", היא אומרת. "אבל הנהלת המסעדה הפעילה לחץ על העובדים, ובפרט על הפעילים בהתאגדות. אבל למרות הניסיון ולסכסך בין העובדים, המשכנו מאוחדים במאבקנו הצודק".

     

    את המאבק ליוו מהיום הראשון אנשי הסתדרות "הנוער העובד והלומד", שמלווים מאבקים רבים של עובדים צעירים בארץ. כפיר שמגר (41), קונדיטור מתל אביב, מספר על הקשיים בהקמת הוועד: "עובדים פוטרו, סנקציות וגזירות הוטלו כל יום כמעט, ועובדים חדשים הונחו להתרחק מאיתנו", הוא טוען. "זה מאבק חשוב כי הוא תקדימי בענף הבעייתי שלנו. לכן אני מאמין שכל הישג שנשיג ישפיע ישירות על כולם. גם ההפסד".

     

    "לנו לא קרה הנס, לפחות ניתן תקווה לאחרים"

    ברגע הכי קשה בחייהם, כשבנם הפעוט אלעד נפטר, החליטו דקלה ודודו אזרן לתרום את איבריו ולהציל את חייהם של אנשים זרים

     

    הוא היה בסך הכל בן שנתיים ושמונה חודשים. אלעד, בנם בכורם של דקלה ודודו אזרן, ילד עם חיוך כובש ואהבה למים, סיים דווקא שם את חייו. מעל מיטתו, ברגע הקשה מכל, החליטו הוריו לתרום את איבריו כדי להציל את חייהם של אחרים.

     

    "זה קרה מיד לאחר חג סוכות", מספרת אימו. "הוא שיחק באמבטיה ופתאום איבד את ההכרה. הוא היה בלי חמצן במשך חמישים דקות עד שהגענו לרמב"ם. הרופאים מלכתחילה לא היו אופטימיים, אבל למרות זאת במשך שבועיים, כשאלעד שכב מונשם ומורדם, קיווינו, התפללנו וחיכינו לנס שלא קרה. לאחר שבועיים הרופאים הסבירו לנו שאין פעילות מוחית והציעו לנו לתרום את איבריו. ביקשנו כמה דקות לחשוב, אבל מהר מאוד החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. אם לנו לא קרה הנס, לפחות ניתן תקווה לאנשים אחרים".

     

    דקלה ואלעד ז"ל
    דקלה ואלעד ז"ל

    הכבד של אלעד הקטן הושתל בגופה של חולה בת 72, כליה אחת הושתלה בגופה של נערה בת 15, וכליה נוספת בגופו של פעוט בן שנתיים. קרניות העיניים הושתלו בעיניו של ילד בן חמש, ואת מסתמי הלב שימרו למקרה הצורך. שבוע לאחר התרומה בני משפחות החולים שקיבלו את איבריו של אלעד יצרו קשר עם משפחת אזרן וביקשו להודות להם.

     

    "אנו, משפחתה של הנערה שקיבלה את כלייתו של בנכם האהוב, רוצים להביע ולו במעט את תודתנו והערכתנו אליכם", כתבו הוריה של בת הנערה. "פנייתנו נעשית ברגשות מעורבים מאוד. מחד, צער על אובדנכם הגדול ומאידך שמחה על שנתתם חיים בגדלות נפש וטוב לב לבתנו. בזכות תרומת הכליה הענקתם לבתנו את חייה מחדש. איננו שוכחים את הצער והאובדן שלכם, ולעולם לא יהיו לנו מספיק מילים להודות לכם על רוחב ליבכם והאומץ שלכם".

     

    אימו של הפעוט בן השנתיים, שבגופו הושתלה כלייתו השנייה של אלעד, כתבה להוריו: "תודה זו מילה קטנה להביע את הכרת התודה העצומה שאני חשה. בשעה הקשה ביותר שיכולה להיות להורים בחרתם לעשות מצווה גדולה ולהציל נפש אחרת. תודה לכם, שעל האף האסון שפקד אתכם מצאתם מקום גם לראות את האחר ולהיטיב עימו. נדיבות ליבכם האין־סופית תלווה אותי ואת משפחתי בחיינו. ואני מבטיחה לכם שבזכות אצילות הנפש הגדולה שלכם תמיד נאמין בטוב ליבו של האדם ולעד נוקיר לכם תודה".

     

    "אני לא מאחלת לאף אחד להגיע למצב כזה", אומרת דקלה, "אבל למי שכבר שם אני ממליצה מאוד לתרום. רק לאחר ששמענו את המשפחות שקיבלו את איבריו של אלעד, אנחנו מבינים מה המשמעות של תרומה כזו. אני בטוחה שאלעד שמח וגאה בבחירה שלנו לתרום את איבריו".

     

    40 פעילים חברתיים שכדאי להכיר

    שמואל שטח

    מנכ"ל "נאמני תורה ועבודה", התנועה הדתית־לאומית הליברלית שעמדה גם השנה בחזית המאבקים בכל נושא שקשור לדת ומדינה בישראל, נגד ההקצנה הדתית.

     

    נסרין חדאד חאג'־יחיא

    בת 35 מטייבה. חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, פועלת בשדה המחקרי והציבורי לקידום החברה הערבית בישראל ולשיפור היחסים בינה ובין החברה היהודית בתחומי חינוך, תעסוקה וקידום שותפות.

     

    הפועל קטמון ירושלים

    אין בישראל עוד מועדון ספורט כזה, ששם את הפעילות למען החברה לפני התוצאות ופועל למען אנשים עם צרכים מיוחדים, משפחות במצוקה, ובניית קהילה משותפת.

     

    שרון פרימור

    היועצת המשפטית של ארגון בזכות, שפועל למען אנשים עם מוגבלויות. פרימור הובילה בשנה האחרונה את המאבק להגנה על זכויותיהם של מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.

     

    ראונק נאטור ורון גרליץ

    מנהלים במשותף את העמותה היהודית־ערבית "סיכוי", ופועלים יחדיו לצמצום אפליה ולהגדלת משאבים לרשויות ולאזרחים הערבים בתחומים כמו תחבורה, תשתיות, תכנון ודיור.

     

    אודי לדרגור

    יו"ר וממייסדי עמותת "אבות גאים". הוביל מאבקים נרחבים למען אבות גאים, ואת הבג"ץ שעורר מחאה נרחבת למתן אפשרות אימוץ לזוגות גאים חד מיניים .

     

    עו"ד יואב ללום

    בן 38 מירושלים, חרדי, מייסד עמותת "נוער כהלכה" שנאבקת באפליה – שלמרבה הצער עדיין לא עברה מן העולם – בקבלת תלמידים ותלמידות מזרחים למוסדות חינוך חרדיים.

     

    רסול סעדה

    מנהל מיזם "קהילות בטוחות" בקרן אברהם, למאבק בפשיעה ובאלימות וקידום שיטור שוויוני ביישובים הערביים, חבר בפורומים לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, פעיל לקידום שוויון וחיים משותפים.

     

    תא אופק, האונ' העברית

    בהובלת שירה הבל (23) ושקד רן (26), אירגנו את הקמפיין נגד תמיכת המחנה הציוני בחוק למניעת הסתננות ואת המאבק על הזנחת התחבורה הציבורית בירושלים.

     

    אינסאף אבו שארב

    עורכת דין, בת 38 ממיתר, נשואה ואם לשלושה. מובילה מאבקים חשובים מאין כמותם ופעילות נגד אלימות במשפחה, רצח נשים ופוליגמיה בחברה הבדואית בנגב עם עמותת "איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי".

     

    משפחת מנגיסטו

    כבר יותר מ־1,200 ימים שחמאס מחזיק באברה מנגיסטו. דמיינו שזה הבן, האח או האבא שלכם שם ותצטרפו להוריו, אגרנש ואיילין מנגיסטו, בדרישה להחזירו לביתו.

     

    כליל אור בן חיים

    פעילה חברתית צעירה שעל אף שהיא סובלת ממוגבלות פיזית קשה, עורכת לילדים הרצאות על קבלת השונה ומסייעת לאנשים עם מוגבלויות לקבל את מלוא זכויותיהם.

     

    אורי קוקיה

    הכדורסלן הפעיל הראשון שיצא מהארון לפני כחודשיים בראיון ל"ידיעות אחרונות". מעשה אמיץ במיוחד, שפותח את הדלת להכרה ולספורטאים אחרים שחיים בארון בשל הפחד.

     

    ערן שוורץ

    מנכ"ל בית יגאל אלון, טייס (מיל') בחיל האוויר, שמאמין בחינוך ככלי לשינוי חברתי ונלחם על ה"מקף" שמחבר בין היהודית והדמוקרטית בישראל

     

    ענבל אורן

    סמנכ"לית עמותת "ישראל חופשית" ומנהלת מרכז הטקסים הֲוָיָה, שבמסגרתו היא מייצרת אפשרות למאות זוגות להינשא על פי תפיסת עולמם ומחוץ למונופול של הרבנות

     

    אורן הלמן

    סמנכ"ל בחברת החשמל ומייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה", שמאפשר לאנשים עם מוגבלויות לקבל הזדמנות שווה בשוק התעסוקה. רואה בנושא שליחות של ממש

     

    ארי רמז

    במאי ואיש חינוך, רכז מגמת תיאטרון בתיכון רעות לאמנויות בחיפה, ולפני הכל פעיל חברתי למען חופש הביטוי, חברה משותפת ושוויונית לכולם

     

    פרופ' אבי ריבקינד

    ראש מערך המיון והטראומה בבי"ח הדסה, זכה באות "אזרח יקיר הבטיחות בדרכים" על תוכניתו הייחודית "צעירים נוהגים אחרת" ועל פעילותו הייחודית למאבק בתאונות הדרכים.

     

    שחר בוצר

    סובל מניוון שרירים, הקים יחד עם שותפו יואל חשין את קרן ההשקעות אימפקט 2B-Community שמשקיעה במיזמים חברתיים שלא רק מחפשים לעשות רווח אלא בעיקר לעשות טוב.

     

    אורן ליבוביץ'

    בן 35 מתל־אביב, יושב ראש מפלגת "עלה ירוק" ומהפעילים החברתיים המוכרים למען לגליזציה של קנאביס בכלל, והקלה בתנאים לקבלת קנאביס רפואי בפרט.

     

    משה שנפלד

    עומד בראש עמותת "יוצאים לשינוי", ויש לו מניות רבות במהפכה האדירה בכל מה שקשור לשינוי ביחס של הרשויות השונות ליוצאים בשאלה.

     

    ישראל הס

    בעקבות הגזענות שאליה נחשף, הקים יחד עם שושנה בן דוד את "רצים ללא גבולות", קבוצת ריצה שמחברת בין נערים ונערות, יהודים וערבים משני קצוות ירושלים.

     

    איתי מתתיהו

    עזב את עבודתו כדי לייסד ולנהל את helpapp, ארגון שפועל להנגשת תחום ההתנדבות בישראל. מוציא גם משלחות הומניטריות לבתי יתומים באפריקה.

     

    מיכל צ'רנוביצקי

    אם לארבעה, תושבת אלעד, יו"ר תנועת "עיר ואם" הפועלת להגנה על זכויות העובדות והעובדים החרדים, ולתיקון מערכת החינוך החרדית. חברת הנהלה בשדולת הנשים.

     

    אבי בוסקילה

    מנכ"ל "שלום עכשיו", מאמין במעורבות ציבורית אקטיבית כדרך לשינוי החברה הישראלית, גורס שהמאבקים לשלום ולצדק חברתי הם אותו מאבק ועל כן פועל לשינוי בכל החזיתות.

     

    רמי הוד

    מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית־כלכלית. מוביל תכניות חינוך והכשרה לקהלים שונים – כלכלנים צעירים, מנהיגי עובדים ומנהיגים קהילתיים בולטים.

     

    עומר נחמני

    סטודנט למשפטים מתל אביב, הוביל בשנה האחרונה את מחאת המשפחות השכולות הגאות והקים את ארגון "גאווה כחול לבן" למען שירות משותף בצה"ל.

     

    וטפא כנעאן

    מנהלת תוכנית "נעורים" בירכא מטעם עמותת מרכז מעשה של קרן רש"י. פעילה פמיניסטית דרוזית עתירת פעילות והישגים, וגם חברת הנהלת ארגון הגג של ארגוני הנשים.

     

    תמר דהאן

    דוקטורנטית באוניברסיטת ת"א לעבודה סוציאלית, מטפלת נפשית בתוכנית סלעית ת"א לטיפול ולשיקום נשים ממעגל הזנות, ופועלת להכרה בקיומה של תסמונת "האישה המוכה" מבחינה חוקית.

     

    חן אריאלי

    יו"ר האגודה למען הלהט"ב, שותפה להפגנות הגדולות של הקהילה השנה ומובילה פרויקט ייחודי שמכשיר פעילים ופעילות בקהילה הגאה להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות.

     

    דניאל יונס

    בן 35 מירושלים, נשוי לבן זוגו אורי. יו"ר ארגון "חברותא – הומואים דתיים", הפועל לשינוי יחסה של החברה הדתית לקהילת הלהט"ב שהיא חלק ממנה.

     

    פרופ' דניאל סטטמן

    יועץ אקדמי בתוכנית "מן הבארות" של מכון הרטמן, שמבקשת לבסס את הקשר בין יהודים וערבים בישראל דווקא מתוך המחויבות למורשת ולתרבות של כל קבוצה.

     

    סיגל רוזן

    מנהלת המחלקה למדיניות ציבורית במוקד לפליטים ולמהגרים, ארגון זכויות אדם שרוזן הייתה ממייסדיו. בימים אלה אוספת באתיופיה עדויות של מבקשי מקלט שגורשו מישראל.

     

    אלה אסרף

    בת 23 מלהבים, גייסה 260 אלף שקלים ו־700 מתנדבים להקמת חוות נוער חקלאית שיקומית לנוער בסיכון לזכרם של אור אסרף ויובל דגן, שהחלה לפעול בירוחם.

     

    יהודה גרינפילד-גילת

    אדריכל העוסק בקשר שבין פתרון סכסוכים ותכנון. מכהן כחבר מועצת העיר ירושלים ומוביל את המאבק להצלת הדירות של דיירי קרקעות הכנסייה בעיר.

     

    סיון לייב-יעקבסון

    דוברת ארגון קולך, תנועת נשים דתיות פמיניסטיות השואפות לקדם את מעמד האישה, להעמיק את השותפות הנשית באורחות החיים היהודיים במסגרת ההלכה, קידום מנהיגות נשית ועוד.

     

    עמית כיתאין

    ממייסדי המרכז לזכויות חברתיות (מז"ח) בשדרות, שעוסק בהנגשת זכויות חברתיות מכל הסוגים והתחומים לתושבי העיר והסביבה, תוך הכשרת התושבים במיומנויות ובידע .

     

    איאד סאלח

    מנהל תיכון טכנולוגי אורט עכו הערבי. אוסף בני נוער מרקע אישי קשה ובעלי תפיסת מסוגלות עצמית נמוכה ומקדם אותם. פועל במקביל לקידום החיים המשותפים בין יהודים וערבים.

     

    אוה מדז'יבוז'

    יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה, מובילה מאבקים למען קידום נשים בעולם התעסוקה. אם חד־הורית שאימצה ילד ומנהלת מאבקים גם בנושא זכויות של ילדים מאומצים.

     

    מקימי המחנה בלסבוס

    ישראלים שעזבו הכל, גייסו כספים ותרומות ועברו לאי לסבוס ביוון כדי להקים שם מחנות פליטים עבור הסורים שנמלטו ממלחמת האזרחים הנוראה שמתנהלת שם כבר שנים ארוכות.


    פורסם לראשונה 31/12/2017 06:01

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עשרת הנבחרים החברתיים של 2017"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים