מי אני באמת מתחת לכל המסיכות?
רוב הזמן איננו אותנטיים. אנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומתאימים אותן למקום שאליו אנחנו הולכים, לאנשים שאותם אנחנו פוגשים, מתוך מחשבה שזה יקל עלינו, או יעזור לנו להצליח. אנחנו רוצים נורא שיאהבו אותנו, וזה בדרך כלל עובד לנו. הם אוהבים אותנו. לפעמים אפילו מעריצים אותנו. יש רק בעיה קטנה אחת: זה לא אנחנו
אתה כל כך בטוח בעצמך. אתה תמיד יודע הכל. אי אפשר להתווכח איתך על שום דבר. כשמישהו מנסה לומר לך משהו, אתה מחייך אליו בהתנשאות ונותן לו להרגיש כזה קטן. אתה מזהה חולשה ועוקץ. אתה מזלזל ופוגעני. האנשים סביבך מעריצים אותך, פוחדים ממך, נרתעים ממך ולא סובלים אותך. אתה מצליח, אבל אתה לבד.
קל לראות שאת חסרת בטחון. מתלבטת על כל שטות. כל החלטה הכי פשוטה הופכת לדיונים מתישים לתוך הלילה עם החברות הטובות שלך. כשמישהי מנסה להעיר לך או לחלוק עלייך, את מיד נפגעת, נעלבת, מסתגרת, מתבודדת ומרגישה שהעולם נחרב. את כל כך דרמטית. חלשה. ודי מעצבנת. מה הפלא שאת הערב את מסיימת לבד. כן, גם אם יש לך זוגיות.
זה לא אנחנו - אלה התחפושות שלנו
זה לא אתה באמת. זו לא את באמת. זה מה שאתם משדרים לעולם. זה מה שנוח לכם לשדר לעולם. זה מה שאתם רוצים שהעולם יחשוב עליכם. אבל זה לא אתם באמת. כי אתם לא חדגוניים. כי בני אדם הם יצורים מורכבים. יש בנו שלל כישורים, יכולות, מחשבות, התנהגויות ורגשות. אז למה אנחנו מוותרים עליהן? כי אנחנו מרוויחים שקט נפשי.
רוב הזמן איננו אותנטיים. אנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומתאימים אותן למקום שאליו אנחנו הולכים, לאנשים שאותם אנחנו פוגשים, מתוך מחשבה שזה יקל עלינו, או יעזור לנו להצליח. אנחנו רוצים נורא שיאהבו אותנו, וזה בדרך כלל עובד לנו. הם אוהבים אותנו. לפעמים אפילו מעריצים אותנו. יש רק בעיה קטנה אחת: זה לא אנחנו.
אנחנו סך כל הטראומות, הפחדים, הצלקות והשריטות שחווינו לאורך כל חיינו. אנחנו סך כל הזיכרונות העצובים, העגומים, הכואבים, שמנהלים את חיינו באמצעות המסקנות שהסקנו והפרשנות המתלווה למה שחווינו. אם למשל הורינו נפרדו, אנחנו מחליטים לעולם לא לאבד שליטה על חיינו ובוחרים בקשרים מתסכלים שבהם אנחנו השולטים הבלעדיים, או מחליטים לא לאהוב עוד לעולם, או טובעים ברחמים עצמיים ובוכים בלילה לכרית. אבל השולט הבלעדי, חסר האהבה, או הבכיין הכרוני, אינם אנחנו, הם התחפושות שלנו.
תביטו על הילדים שלכם. תביטו על ילדים בכלל. הם שמחים. צועקים. מתלהבים. עצובים. הם אותנטיים. קל להבחין מה הם מרגישים. קל להבין מה הם רוצים. קל לגעת בהם. קל להתקרב אליהם. קל לאהוב אותם. הם נגישים. הם פתוחים. הם חשופים. אין עליהם שום מסיכה שהיא.
בחלוף השנים, בגלל העלבונות שלנו, של החברים, של המורים, של המדריך בצופים, של המפקד בצבא, הם משתנים. הם משתנים כדי לשרוד. כואב להם, אבל הם שותקים. הם מסתגרים. הם בונים לעצמם עולם חדש. מסגלים התנהגויות קבועות. וככה מתנהלים בעולם. זה רק הולך ומתקבע. הולך ומחמיר. הולך ומתקשח. ואי אפשר עוד להגיע אל מי שהם באמת. רובם, רובכם, לא יודעים מי הם, מי אתם, באמת, מתחת לכל המסיכות.
הגבר הבטוח בעצמו, המתנשא, המנותק, הוא סך כל פחדיו הישנים. לכן הוא אומלל. כי הוא לא אותנטי. האשה הקורבנית, המתלוננת, המיואשת, היא סך כל מסקנותיה מהעבר. לכן היא אינה עצמה. הוא הרבה יותר רגיש. היא הרבה יותר חזקה. כשאתם מתבוננים באנשים סביבכם, אל תתרשמו מההתנהגות שלהם, תנסו להבין מה גרם להם להיות כאלה ואז תרגישו אותם באמת.
לחיות עם מסיכות זה לפעמים יעיל. זה אפילו מוביל להצלחה. אבל אין שם שמחה אמיתית. אין שם קירבה אמיתית. אין שם אדם אמיתי. אם אתם רוצים לחיות את החיים בעוצמה, בהתלהבות, באינטימיות, אם אתם רוצים לסמוך, אם אתם רוצים לאהוב, אין לכם ברירה אחרת. תיאלצו להסיר את המסיכות, לחוש את הכאבים, לרפא את הצלקות ולהיות, שוב, בני אדם.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
