הסיבה המפתיעה לכך שזוגות ותיקים שורדים
למה זוגות מסוימים נשארים יחד הרחק לתוך הגיל השלישי? כי גברים מפסיקים להיות ציידים. מסקנות מעניינות ממחקר חדש
אם תצליחו לשרוד את 40־30 השנים הראשונות, תוכלו ליהנות בהמשך מזוגיות מאושרת. כי אחרי האתגרים והמהמורות, הסערות והדמעות, התסכולים וההתרגשויות – מחכות הרכות והקבלה, ההשלמה והחברות, האהבה הבוגרת.
ככל שעוברות השנים נעשים הגברים בנישואים ותרנים ומאושרים יותר, והאמון שלהם בנשותיהם גדול מהאמון שנשותיהם מעניקות בחזרה. כך עולה ממחקר שערכה הסוציולוגית פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף העובדת הסוציאלית והטוענת הרבנית שולמית ולפיש וד"ר גבי ליברמן ממכון המחקר Data-Graph. המחקר נערך עבור הספר "מגמות" של האוניברסיטה הפתוחה.
"בעבר נתפס הקונפליקט בזוגיות כגורם שלילי", מסבירה פרופ' קוליק, "אבל התפיסה הזאת השתנתה וברור שהקונפליקט הוא חלק בלתי נמנע מהזוגיות, בין השאר משום שכל אחד מבני הזוג מגיע לקשר מרקע שונה ומשום שנוצרת תלות שמובילה בהכרח גם לעימותים. החוקרים מסכימים כיום שעימותים זה לא דבר רע, כולנו ממילא חווים אותם, ומה שחשוב הוא השיטות הננקטות לפתרון קונפליקטים בקשר הזוגי".
מהן השיטות האלו?
"כשציר אחד הוא ציר העצמי, סיפוק צרכיי וכו', והציר השני הוא סיפוק צורכי האחר, זיהינו במשך השנים חמש אסטרטגיות להתמודדות במצבי קונפליקט: מאבק, שאופייני למי שחושב רק על עצמו; ויתור, שאומר ביטול רצונותיי למען האחר; הימנעות, שכוללת הפניית הגב לאחר והיא מתסכלת ומנציחה את העימות; אינטגרציה, שבה שני בני הזוג דואגים לכך שצורכי שני הצדדים יסופקו; ופשרה, שכוללת ויתורים הדדיים.
שתי האסטרטגיות האחרונות, אינטגרציה ופשרה, הן הסתגלניות שבין השיטות, ובמחקר הנוכחי מצאנו שיש מדרג של האסטרטגיות, ובשלב השיער המאפיר, אחרי 40-30 שנות נישואים, השכיחה ביותר היא האינטגרציה, אחריה הפשרה, אחריה הוויתור, אחר כך ההימנעות, ורק אחריה מאבקי השליטה. ייתכן מאוד שלולא השתמשו באינטגרציה כאסטרטגיה מרכזית, הזוגות האלה לא היו שורדים את הנישואים".
ישועות רכות
ממצא מעניין נוסף במחקר הוא שגברים משתמשים יותר באסטרטגיות שקוליק מכנה "רכות" ככל שהם מתבגרים. יותר מהנשים שהשתתפו במחקר דיווחו על אימוץ אסטרטגיות של פשרה וויתור בפרוץ הקרבות.
"יכול להיות שהסיבה להתרככות הזאת נובעת מהשינוי בתפקידי המינים", אומרת פרופ' קוליק. "בגיל צעיר הגברים הם ציידים והנשים מלקטות, אבל מאמצע החיים ואילך זה משתנה. כל עוד הגברים תפסו את עצמם כאחראים ראשיים לפרנסת המשפחה, הם נזקקו לגישה הישגית, ואילו הנשים התמקדו בתפקוד רך ומכיל כאמהות לילדים צעירים.
כשהשלב הזה מסתיים מתפנים בני שני המינים להשלמת החלקים האחרים באישיותם, אלה שנדחקו הצידה קודם לכן, ואז יכולים הגברים לתת ביטוי לרכות והנשים יכולות להיות אסרטיביות יותר. הסבר אחר הוא שבתחילת החיים המשותפים הנשים רואות בעצמן מי שאחראיות על מיסוד הקשר, בנייתו והשמירה עליו, ובהיותן יותר אמוציונליות הן עושות מאמצים לשמר אינטראקציה תקינה. עם הזמן הגברים נעשים יותר תלותיים ואולי זה מביא אותם להתפשר. הם מקווים לזכות בדרך זו בתמיכתן של הנשים, שמתחזקת לנגד עיניהם".
בגיל המבוגר גברים נוטים יותר מאשר נשים לתת אמון בפרטנר. הם בטוחים יותר ביחס העקיב של נשותיהם כלפיהם ומאמינים שהן יהיו שם בשבילם בעת הצורך. "הגברים כבר כבשו פסגות, השיגו יעדים, ופילוסופיית החיים שלהם משתנה. הם זקוקים פחות לתחרותיות, לשליטה, ללוחמנות, ויכולים להרשות לעצמם גישה יותר רכה ומכילה".
חיים רגועים
גברים בגיל המבוגר מדווחים על שביעות רצון גבוהה ורמת שחיקה נמוכה מהנישואים, יחסית לנשים. משום שלנשים, בהכללה, קל יותר מלגברים להתלונן (הגברים ממשיכים לתחזק את תדמית המאצ'ו), הן מגיעות לקשר עם ציפיות גבוהות יותר, ובדורות הקודמים הן חוות יותר מהגברים את המתח התמידי בין הבית לעבודה, מה שבהכרח מכרסם בכוחות הנפש שלהן. עם זאת, נרשם שוויון בין המינים במחשבות על פרידה, וככל הנראה המחשבות הללו חולפות.
"ברור לגמרי שכדאי לאמץ אסטרטגיות של אינטגרציה, לפעול יחד כדי לשמור הן על האינטרס האישי והן על האינטרס של האחר – זה מוביל לנישואים טובים", ממליצה פרופ' קוליק. "מעבר לזה, נשים מדווחות יותר על שביעות רצון כשמוותרים להן, ככל הנראה משום שהן מפרשות את הוויתור כהכלה, כביטוי לאהבה. יכול להיווצר מעגל חיובי שמנציח את עצמו: הפשרנות שנוקטים הגברים הופכת את הנשים למרוצות יותר, מה שהופך אותן לנעימות ונחמדות יותר ומעלה את רמת שביעות הרצון של הגברים ואת נכונותם לוויתורים ולפשרות, וחוזר חלילה. צריך גם לזכור שבדרך כלל מדובר בתקופת חיים רגועה יחסית.
הסערות הגדולות בזוגיות כבר חלפו, וגם כשלא כל כך טוב אנשים נוטים לומר לעצמם שטוב, כדי לסדר את הדיסוננס שעלול להיווצר אם יעמיקו במחשבה שלא טוב להם ובכל זאת הם נשארים".
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות"