שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    קצת פחות אחי, קצת יותר בן אדם
    מילה מולידה הוויה ותרבות דיבור מולידה תרבות התנהגות, ובמצבים רבים בחיינו רצוי להיות קצת פחות "אח שלי" והרבה יותר בן אדם

    קשה להישאר אדיש למופע הוולגרי של חובבי החשפנות והיורדים לזנות ברכב השרד המאובטח: שלושה צעירים מבוססים, שתויים וגסי רוח, ובכללם בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו. תגובות הציבור להתנהגות הנלוזה של חבורה זו התמקדה במישורים שונים: רגשיים, תרבותיים, מוסריים, מגדריים וכמובן גם רכילותיים ופוליטיים. כאיש חינוך אני רוצה להאיר היבט אחד שלא שמעתי התייחסויות אליו: השימוש התכוף, כמעט בכל משפט של שלושת צעירים אלה, בביטוי "אחי" או "אח שלי" והאופן שבו אחוות האחים הזו קשורה להתנהגותם המופקרת. במילים אחרות: לפעמים מה שנדרש זה להיות קצת פחות אח שלי וקצת יותר בן אדם.

     

    לפני עשר שנים לערך הביטוי השגור והתכוף ביותר בשפת בני הנוער היה "כאילו" או "כזה כאילו". כמעט שלא הייתה אמירה שהתייחסה לעובדה או עמדה כלשהי של זכתה למקדם ה"כאילו". לדעת רבים בחינוך ובאקדמיה, צורת הדיבור הזו הייתה עדות מובהקת לניצחון הפוסטמודרניות ולהתנערות מכל אחריות אינטלקטואלית לאמת, למוסר, לאומנות ולפוליטיקה. יש אף מרחיקי לכת שקושרים תופעה לשונית זו להידרדרות התרבותית בשנים האחרונות, זו שהביאה במדינות רבות בעולם לעליית מנהיגות פוליטית פופוליסטית ובריונית.

     

    כך גם יש לראות את השימוש התכוף ב"אחי" או "אח שלי": כמעט בכל משפט, כמעט כלפי כל אדם (גם אם זר), וכמעט בכל מצב. מצד אחד, אין ספק שיש להרגל הלשוני הזה יתרונות רבים: לשמע המילה "אחי" נופלות חומות הפורמליות, הטכסיות וההיררכיה, ובאחת כולנו חבורה שנעים לה יחד עם אחווה וקרבה של שייכות בטוחה. ואין לזלזל באיכות זו. רבים הם אלה שמעדיפים את ישראל על פני מקומות אחרים בעולם המציינים לשבח את תחושת המשפחתיות והסולידריות שמאפיינת את הישראליות.

     

    אור ירוק לחציית קווים אדומים

    אבל הכול עניין של מידה. כי מן הצד השני, בדיוק כפי שתרבות השבט והחמולות בולמת כל התפתחות לקראת צדק חברתי ואזרחות דמוקרטית, וכמו שאתנוצנטריות גזעית, דתית או לאומנית מולידה יחס משפיל ואלימות קשה כלפי אחרים, כך אחוות ה"אחים" או ה"סחבקיות" של חבורת גברים מאצ'ואיסטיים ויהירים משמשת במצבים מסוימים אור ירוק לחציית קווים אדומים.

     

    כך לדוגמה קורה לצעירים ישראלים רבים שמטיילים בהודו בחבורות של "שבט אחים גם יחד" והתייחסות מתנשאת ומבזה כלפי המקומיים. במשפחה, בקיצור, כמו במשפחה, כמעט הכול מותר, ותחושת האינטימיות החברתית הזו, קל וחומר כשהיא משומנת בכמויות נכבדות של אלכוהול, נעשית למדרון חלקלק של מופקרות מוסרית והתפשטות מנורמות של בן תרבות.

     

    ואי-אפשר שלא להידרש כאן לאימרה הנוקבת של הפילוסוף ויטגנשטיין: "גבולות לשוני הם גבולות עולמי". במקרה שלנו, של חבורת "האחים" המלהגת ברכב המאובטח אחרי בילוי עם זונות וחשפניות, לקביעתו של ויטגנשטיין שתי משמעויות רלוונטיות. ראשית, קשה שלא לקשור בין דלות השפה של צעירים אלה לבין התייחסותם הפשטנית, התועלתנית והאנוכית כלפי כל שסביבם: דיבור שחף מכל מודעות להיבטים של כבוד האדם, שוויון בין המינים או ניצול לרעה של משאבי המדינה. שנית, ברוח האימרה העברית הידועה של "חיים ומוות ביד הלשון", הגבולות שויטגנשטיין מתייחס אליהם חורגים מהפן האינטלקטואלי ומקבלים משמעות מוסרית. "נצור לשונך מרע" נכתב בספר תהילים, ו"סייג לחוכמה שתיקה" בפרקי אבות.

     

    כפי שרבים כתבו בימים האחרונים וכפי שהערתי בפתיחת דבריי, להתנהגות המכוערת של חבורת הצעירים הזחוחים ברכב השרד המאובטח צדדים רבים, ולבטח אין בהתמקדות בהרגלי הדיבור בכלל ובהתמכרות ל"אח שלי" כדי להסביר את הפגמים המוסריים שבהתנהגותם. יחד עם זאת, מנקודת המבט החינוכית של אלה שרוצים להגן על עצמם מהידרדרות שכזו, טוב שנהיה ערים ללקח הזה: מילה מולידה הוויה ותרבות דיבור מולידה תרבות התנהגות, ובמצבים רבים בחיינו רצוי להיות קצת פחות "אח שלי" והרבה יותר בן אדם.

     

    פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "קצת פחות אחי, קצת יותר בן אדם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מוצר השנה
    מומלצים