שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכים חפצים? תבדקו את עצמכם
    התורה מבקשת לבנות אצלנו יחס של כבוד כלפי החבר, ולשם כך היא דורשת גם כבוד לאבנים. המסר הזה נכון במידה רבה עוד יותר בזמננו, כאשר המעבר בין חפצים לבני אדם שוב איננו חד וברור

    דמות הנבל בסרט המיתולוגי של דיסני ופיקסאר, צעצוע של סיפור, שונה מן המקובל; לא מדובר בגנב או בשודד, או אפילו בדמות שמציקה לילדים אחרים. סיד פיליפס הוא בסך הכל ילד הנוהג להתעלל בצעצועים שלו: לחתוך את גפיהם, להמס אותם עם זכוכית מגדלת או להרכיב אותם על טיל מתפוצץ. הסרט מוצג כמובן מנקודת המבט של הצעצועים, אך כבר כילד שאלתי את עצמי: מה בעצם כל כך נורא בזה? הרי מבחינתו הם בסך הכול צעצועים.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

     

    ובפרשת השבוע, וארא, משה ואהרן מביאים על מצרים שבע מתוך עשר המכות, ולמרות שהמכות הן באחריותו של משה, שלוש פעמים הוא מעביר את התפקיד לאהרן: במכת דם, צפרדע וכינים.

     

     

    חכמינו עמדו על התופעה והסבירו אותה כהכרת הטוב של משה כלפי היאור: "לפי שהגן היאור על משה כשהושלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו". וכך גם במכת כינים: מכיוון שהעפר הסתיר את גופת המצרי שהכה משה, לא רצה לפגוע בו ולהפוך אותו לכינים. ובגמרא מנוסחת התנהלותו של משה כהנחיה עקרונית: "באר ששתית ממנה, אל תזרוק לתוכה אבן".

     

    מה פשר היחס הזה לחפצים דוממים?

    מדוע לפתח סנטימנטים כלפיהם? האם זו סתם רגשנות? במקום אחד בפרשת יתרו מצווה התורה עצמה להתייחס ברגישות מיוחדת לחפצים דוממים. את כבש העלייה למזבח יש לבנות כשיפוע חלק, ולא בצורת מדרגות, כדי שלא "תגלה ערוותך עליו": שלא יהיה צורך בפסיעות רחבות שגורמות לגילוי הגוף. ומהי הבעיה בכך שהגוף יתגלה לנוכח אבני המזבח? רש"י מסביר שאין אנו רוצים לבזות את האבנים, ומוסיף: "מה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה לא תנהג בהם מנהג ביזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

     

    כלומר, התורה מבקשת לבנות אצלנו יחס של כבוד כלפי החבר, ולשם כך היא דורשת גם כבוד לאבנים. התורה מבינה שרגישות לזולת והכרת הטוב הן לא תמיד בחירות מודעות המתקבלות לאחר שיקול דעת מוסרי. בראש ובראשונה מדובר בתנועות נפשיות, בתכונות שאותן האדם מסגל לעצמו.

     

    רגישות והכרת הטוב הן סוג של משקפיים שאדם מרכיב על עיניו כשהוא יוצא אל העולם, ואם יתאמן לראות את הטוב שגמלו עמו המים והחול, יש סיכוי גדול יותר שיכיר טובה גם למשפחתו ולחבריו.

     

    תפעילו את ה"ווייז"

    המסר הזה נכון במידה רבה עוד יותר בזמננו, כאשר המעבר בין חפצים לבני אדם שוב איננו חד וברור: האם כשאדם מרמה את הווייז וכותב "איני הנהג", הוא משקר לאדם או לתוכנה? ומאידך גיסא, כאשר כותבים תגובה פוגענית לחשבון-פייסבוק פיקטיבי, האם יש כאן "הלבנת פני חברו"?

     

    מבחינה מוסרית או הלכתית, התשובות ברורות לרוב. אך ההבדלים בין המקרים לא תמיד מוחשיים. ההרגל לבוז לתוכנה המתחזה כאדם עלול בקלות להשפיע על היחס לאדם המופיע בתוך תוכנה. התנהגות אלימה ופוגענית במשחקי מחשב, כך לפי מחקרים, עשויה לזלוג אל החיים האמיתיים. לכן דווקא עכשיו אנחנו יכולים להבין את משה, ולא לבוז לגילויים של רגישות, גם כלפי מושא שאיננו אנושי.

     

    עם זאת, במקומות אחרים חכמינו טרחו להכניס אותנו לפרופורציות, ולהזכיר שרגישות כלפי חפץ, ולו הקדוש ביותר, לעולם לא תגבר על רגישות לבני אדם. ולכן במחשבה שנייה, כשלוחצים "איני הנהג" באמצע נהיגה, הפגיעה ברגשותיה של תוכנת הווייז היא הבעיה הקטנה שלנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מכים חפצים? תבדקו את עצמכם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים