"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": חמישה כוכבים היישר לאוסקר

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (Three Billboards Outside Ebbing, Missouri) הוא הסרט הכי טוב שהאחים כהן לא ביימו. סרטו של התסריטאי-מחזאי-במאי האירי מרטין מקדונה ("ברוז'") הוא תוצר מובהק של עידן השיימינג וקמפיין MeToo#, אך הוא נוטל את הסיטואציה העכשווית ונדרש אליה כדי לעסוק בסוגיות אנושיות ואתיות בצורה מבריקה, מפתיעה ומרגשת. זהו סרט נפלא.

יש לי אהדה לסרטים בעלי כותרת בלתי צפויה ומושכת, ויפה שמפיצי הסרט בארץ שמרו על כל מילה משמו המקורי. לעיתים, כותרת משונה עלולה לתעתע, אבל "שלושה שלטים", כשמו, הוא אכן סרט על כאלה. והבחירה למקם אותם בכביש ליד עיירה נידחת, שבו אף מכונית כמעט ולא עוברת, הופכת את הסיטואציה ההתחלתית לאבסורדית-משהו, על אף ההקשר הטראגי שממנו היא נובעת.

עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

הלומים

הפרעה בקצב הלב

העדות

העיתון

כאשר הסרט נפתח, אישה בשם מילדרד (פרנסס מקדורמנד), עוטה סרבל עבודה, נכנסת בגישה של "אני-לא-מוכנה-להתעסק-בשטויות" למשרד בעיירה, ומבקשת לשכור את שלושת שלטי הדרכים הריקים שעל פניהם חלפה במכוניתה זמן קצר קודם לכן. בתום העסקה היא תולה עליהם שלוש הודעות באותיות ענק על רקע אדום, המיועדות לשריף המקומי (וודי הרלסון). הסיפור שמאחורי הניסוחים האניגמטיים-משהו מתברר חיש מהר: שבעה חודשים חלפו מאז שבתה נאנסה, נרצחה וגופתה נשרפה, והמשטרה כמדומה לא עושה דבר על מנת לאתר את מבצעי הפשע.

אל תתעסקו עם מילדרד

האם השריף (שמתברר כי הוא גוסס מסרטן) הוא "האיש הרע" בסרט? "שלושה שלטים" אינו סרט שכזה, ובכל פעם שנדמה כאילו הוא עומד להתהדר ב"מסר" חברתי-פוליטי - מיזורי, אם יש צורך להזכיר, היא מדינה מערבית-תיכונה אדומה מובהקת - מקדונה מבהיר כי לא לשם מועדות פניו. שוטר-זוטר אחר (סם רוקוול) מייצג את אדומי הצוואר על גזענותם וגסות הרוח שלהם, אבל גם דמותו הסטריאוטיפית מעוצבת באופן שמתברר כמוליך שולל. מקדונה אולי סולד מאמריקה הזו המייצגת את הטראמפיזם במלוא שפלותו, אך האהדה שאנו חשים לפתע כלפי הדמויות הגבריות הנ"ל אינה נובעת מאיזו תמורה אידיאולוגית שחלה בהן. יש שם משהו אחר, גבריות נואשת שמקדונה, במבט הזר שלו, מזהה מבעד לקריקטורה הגזענית-מעמדית.

אומנם ישנה בסרט סצינה שנועדה במובהק לסחוט את מחיאות הכפיים של הקהל, זו שבה מקדורמנד נואמת בפני כומר כנגד ניצול מיני של נערים. זו סצינה שבה דידקטיות ומראה לוחמני של "תנו-לי-אוסקר" יוצרים תחושה של חנופה כלפי הצופה הליברלי, אך למרבה המזל - הסרט אינו ממשיך ברוח זו.

כי דמותה של מילדרד היא הרבה יותר מאשר נאומים "צודקים". היא מעין ויג'ילנטה, אישה נוקמת, שמשליכה באישון לילה בקבוקי מולוטוב על תחנת המשטרה המקומית, מעלה אותה באש, וכמעט גורמת לטרגדיה נוראית. הזעם הנורא שמניע אותה לא נובע מצדקנות, וסרטו של מקדונה אינו נגוע לרגע ברגשנות, או מתענג מתוך שביעות רצון עצמית על מלחמתה של אישה אחת במערכת הגברית.

סצינות מוצלחות במיוחד קשורות בבעלה-לשעבר של מילדרד (ג'ון הוקס), גבר אלים וגס שחי עם אישה צעירה שמעוצבת כקריקטורה של נשים צעירות וחלולות. כשמילדרד יוצאת לארוחת ערב עם הגמד של העיירה, סוחר מכוניות (פיטר דינקלג'), היא פוגשת במסעדה את בעלה-לשעבר וזוגתו, ומקדונה מעצב סצינה מצוינת, כתובה להפליא, שאינה מתנהלת כפי שהיינו מצפים.

מקדונה מצליח גם במקום שבו נדמה כי הוא עלול להיכשל. סדרת מכתבים שכותבת אחת הדמויות ומתפרסמת לאחר מותה הטרגי, חושפת דברים שונים ממה שציפינו ביחס אליה. זו אולי טכניקה תסריטאית מעט מאולצת (בתיאטרון זה אולי עובד יותר טוב), אך היא מעידה על כך ש"שלושה שלטים" הוא סרט שפשוט לא חדל מלהפתיע.

ברגע הנוכחי, "שלושה שלטים" הוא הסרט "הנכון" לזכות באוסקר, קודם כל בזכות הדמות הנשית העוצמתית שהוא מציב במרכזו (אגב כך, סרטו הקצר של מקדונה, Six Shooter מ-2006 כבר זיכה אותו בפסלון). אבל זהו בראש ובראשונה פשוט הסרט הראוי לזכייה (את "ליידי בירד", שאף הוא בעל סיכויים גבוהים, טרם ראיתי). מקדורמנד מוכיחה בו, שוב, שהיא אחת השחקניות הנפלאות בנמצא, והופעותיהם של הרלסון ורוקוול מעניקות לו מימד אנושי ממקור בלתי צפוי.

זהו סרט שבו דמויות חדשות ומפתיעות נכנסות, מילולית, מבעד לדלת ברגע הכי נכון, מצהירות על עצמן, ומהפכות את האופן שבו חשבנו שהעניינים יתפתחו מבחינה סיפורית ורגשית. ההפתעה מבחינתי גדולה דווקא משום שהסרט מגיע מיוצר שלא מאוד התפעלתי משני סרטיו הקודמים (נוסף ל"ברוז'", מקדונה ביים גם את "שבעה פסיכופטים" המסורבל). כן, זהו סרט יוצא מן הכלל ומבריק.