ביקורת סרט - "3 סיפורי ערבה": קצר אבל לא תמיד קולע
הקרנת מקבץ הסרטים הקצרים "שלושה סיפורי ערבה" בימים אלה בקולנוע "לב" היא יוזמה מבורכת שנותנת מקום לסרט הקצר בקולנוע הישראלי. גם אם הם לא שווים באיכותם ("קילומטר 147" מצטיין לטובה) וסובלים מניחוח סטודנטיאלי, הם עדיין ראויים לצפייה
הקרנתם המסחרית של סרטים קצרים אינה דבר מקובל אצלנו, עובדה הנובעת מהמקום השולי המיוחס להם בתעשייה - ובה בעת מעודדת אותו. היוזמה, על כן, לקבץ שלושה סרטים קצרים שהופקו במסגרת פסטיבל הסרטים בערבה, ולהקרין אותם ברשת בתי הקולנוע "לב" - הינה בהחלט מבורכת. אורכם הכולל, אגב, הוא כ-45 דקות בלבד, ומחיר הכרטיס בהתאם.
"שלושה סיפורי ערבה", כשמם, הם שלושה סרטים קצרים (אחד מהם קצרצר ממש) המתרחשים על רקע נופי הבראשית המפעימים של חבל הארץ הזה. הראשון, "בדרך חזרה" של משה רוזנטל, מתאר את תוצאותיו הדרמטיות של טיול רומנטי בערבה שעורכים גבר נשוי (ליאור אשכנזי) ומאהבו (שחר נץ); השני, "קילומטר 147" של בועז פרנקל, הוא קומדיה שעניינה סבך בירוקרטי סביב פינוי גופת גמל שמוטלת בנקודת הציון שבכותרת; והשלישי, "חמורים בארץ הקודש" של דוד וולך, עוקב בדממה אחר משאית המובילה דולפינים מבעד לעיני משפחת חמורים.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
כל אחד מהסרטים נובע מהאתר הגיאוגרפי בו הוא מתרחש, ומעניק לו פרשנות משלו. "בדרך חזרה" מעצב את הערבה כאתר של מאבק קיומי בין האדם והטבע; "קילומטר 147" משתמש בנוף המערבוני כרקע לחיזיון אבסורד; ואילו "חמורים" מעניק לנוף הזה צביון הזייתי כמעט. בסרטו זה, הקצר-ממש (5 דקות), משכיל וולך, ש"חופשת קיץ" שלו מ-2007 היה ונותר אחת היצירות המפתיעות והעוצמתיות בתולדות הקולנוע הישראלי, לעצב נקודת מבט אקזיסטנציאליסטית שמתכתבת עם זו המובאת בסרט המופת של רובר ברסון, "בלתאזר" (1966), שגיבורו הוא חמור עגום מבע וקשה יום.
ובכל זאת, סרטו של בועז פרנקל הוא הבולט בשלושה. זכר התאונה הטראגית שהתרחשה בשבוע שעבר בדרום, בנסיבות זהות לאלה המתוארות בסרט (תאונה בין מכונית וגמל), מקשה, אם היה זה אפשרי מלכתחילה, להתייחס אל נקודת המוצא בהומור. אבל הוויכוח בין מושבניק מקומי (רותם קינן) וחבר מועצה סמוכה (מנשה נוי) בנוגע לאחריות על פינוי הגווייה, נהפך בהדרגה לסאטירה נוסח אפרים קישון שעניינה מנטליות ההתחמקות הישראלית כל כך. בעיקר מעיד הסרט על יכולתו של פרנקל, בוגר ביה"ס סם שפיגל בירושלים, לנהל את הסיטואציה הדרמטית-קומית באופן מיומן, ועד תום.
ועם זאת, לא בטוח שסרטיהם של רוזנטל ופרנקל הם בעלי איכות שמעבר לזו הסטודנטיאלית. נכון הוא, ששני הסרטים מעמידים במרכזם גברים המתקשים להתמודד עם משבר, דרמטי או קומי, אבל החוויה שהם מעניקים נותרת, אחרי הכול, מוגבלת מבחינה רגשית ואסתטית. מבחינה זו, נדמה שסרטו של רוזנטל מנסה לייצר דינמיקה מורכבת בין האדם והנוף, והסצינה שבה אשכנזי נושא את אהובו על גבו, שניהם בלילה, לבדם, באמצע הישימון, כשסופת חול הולכת ומתרגשת סביבם – היא, ללא ספק, בעלת איכויות ויזואליות וסמבוליות.
כדאי לראות את "שלושה סיפורי ערבה", לא רק משום ששלושת הסרטים, אחרי הכול, ראויים, אלא כדי לעודד ולהתרשם מהדרמה הקולנועית הקצרה – זו שצריך יוזמה ברוכה של מפיקים (אייל וטינקר שיראי) כדי שתיעשה, ותהפוך לחלק בלתי נפרד, לגיטימי, מהשיח על הקולנוע הישראלי.
