שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ביקורת קולנוע - "כוכבים חיים לנצח": לחובבי אנט בנינג, וזהו

    חייה של גלוריה גרהאם, כוכבת הוליוודית שהתחתנה בעבר עם בנה החורג ומנהלת רומן עם בחור שצעיר ממנה בכמה עשורים, עומדים במרכז "כוכבים חיים לנצח". חבל שעם סיפור שמשאיר אבק לכל שערוריות הוליווד - כזה שעל הנייר אמור להיות אידיאלי למועמדויות לפרסים פלוס כוכבת כמו בנינג - הסרט נשאר מוגבל ושטחי

    לסקנדל של הקשר הרומנטי בין וודי אלן וסון-יי פרווין, בתה המאומצת של בת זוגו דאז מיה פארו, היה תקדים פרוע הרבה יותר בתולדות הוליווד. כוכבת הקולנוע גלוריה גראהם, שהגיעה לשיא הקריירה שלה בין המחצית השנייה של שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50, היא שעמדה אז בלב השערורייה, שזוכה עכשיו ל"תהילה" מחודשת.

     

    גרהאם זכתה באוסקר לשחקנית משנה על תפקידה במלודרמה הנוקבת של וינסנט מינלי מ-1952 The Bad and the Beautiful, ובהמשך התבלטה בגילום דמויות "פאם פאטל" בסרטי הפילם נואר של פריץ לאנג "החום הגדול" ו"תשוקה אנושית" (1953/4). הדעיכה של הקריירה הקולנועית שלה החלה במחצית השנייה של שנות ה-50 ונבעה מבחירות מקצועיות לא מוצלחות, מהופעת צבעי הטכניקולור שדחקו הצידה את כוכבת השחור-לבן – וגם משמועות שהופצו על אודותיה.

     

    "כוכבים חיים לנצח" - טריילר

    "כוכבים חיים לנצח" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בין 1948 ל-1952 הייתה גרהאם נשואה לבמאי הנודע ניקולס ריי. הנישואים הסתיימו לאחר שריי מצא אותה משתובבת במיטה עם בנו אנתוני מנישואיו הקודמים. יש לציין כי אנתוני היה בן 13 כשאימו החורגת (בת ה-29) נקטה טיפוח הורי חריג זה. שמונה שנים לאחר הגירושים מריי, גרהאם אף התחתנה עם אנטוני הבן – נישואים שנמשכו 14 שנים (עד לשנת 1974). בשלב זה הקריירה הקולנועית של גראהם הייתה זניחה ומרבית עבודתה נעשתה בתאטרון.

     

    גרהאם (אנט בנינג) היא הדמות המרכזית בסרטו של פול מקגויגן "כוכבים חיים לנצח" (Film Stars Don’t Die in Liverpool). מדובר בעיבוד לספרו האוטוביוגרפי של פיטר טרנר (המגולם על ידי ג'יימי בל), שניהל ב-1979 רומן קצר עם גרהאם. טרנר היה אז בן 26, וגרהאם, נאמנה לדרכה, שמרה על פער גילים בריא של 29 שנים. ההווה העלילתי אינו של תקופת הרומן אלא שנתיים מאוחר יותר, כשהכוכבת לשעבר מצויה בשלבי הדעיכה האחרונים של חייה. מנקודת הזמן שבה הכתובת מצויה על הקיר, יש חזרה בסדרת פלשבקים לעבר הרומנטי של השניים.

     



    בשנת 1981 משחקת גרהאם בליברפול בהפקה של המחזה "ביבר הזכוכית". רקע זה אינו מקרי בהתחשב בהתמחותו של המחבר, טנסי וויליאמס, בנשים בוגרות וגבוליות מבחינה נפשית; בין שזו דמותה של אמנדה וינגפילד במחזה, המדמה שהגבר המחזר אחר בתה בעצם חושק בה, ובין שזו הדמות הנשית הידועה ביותר של וויליאמס - בלאנש דובואה מ"חשמלית ושמה תשוקה" עם העמדת הפנים והאחיזה המתערערת במציאות, היופי הקמל, ושובל השמועות השערורייתי הכולל רומן עם נער.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    50 גוונים של שחרור

    אני, טוניה

    חי בסרט

    12 הלוחמים

     

    כמובן שכשמדובר בדמות כוכבת קולנוע לשעבר והקשר שלה עם גבר צעיר עולה גם האסוציאציה ל"שדרות סאנסט" (1950) של בילי ויילדר, אך בעוד דמותה של כוכבת העבר נורמה דזמונד (גלוריה סוונסון) כללה ממד ערפדי וטירוף המכלה את חייו של התסריטאי הצעיר, גראהם היא דמות שחרף השכבות המלאכותיות שלה מעוגנת במציאות החיים העגומה.

     

    כשהיא קורסת לפני העלייה לבמה, מוזעק למקום טרנר הצעיר, שחי בליברפול יחד עם משפחתו. גרהאם, שכבר הייתה בבית משפחתו של טרנר, מעדיפה את השהייה שם על בית החולים. השהייה הולכת ומתארכת - ומתארכת. מאוד ברור לאן כל זה הולך.

     

    גראהם מנסה לחפש נחמה אחרונה בחיק משפחתו של טרנט. במידה רבה היא נזקקת יותר לחום של המשפחה, בעיקר זה של האם בלה (ג'ולי וולטרס), מאשר של פיטר. הצצה לסצנה עם המשפחה הפרטית של גרהאם – האם ז'אן (ונסה רדגרייב) והאחות ג'וי (פרנסס ברבר) – מבהירה מדוע משם לא תצמח הישועה.

     

    מול הצורך במעטפת משפחתית חמה בישורת האחרונה של החיים, החזרה אל העבר היא לרגע של רומנטיקה אחרונה, המתגלה, באופן צפוי למדי, כבלתי אפשרית בדרכה. טרנר, שחקן מתחיל שטרם קצר הצלחה, וגרהאם, מי שכבר נמצאת הרחק משיא הקריירה שלה, נפגשים כשכנים בבית דירות של שחקנים. הוא אפילו לא שמע עליה, והיא, לעומת זאת, מפעילה עליו את הקסמים הנשיים שבהם היא מתורגלת ושעדיין עובדים היטב חרף הפרשי הגילים.

     

    רגע השיא בתהליך ההתקרבות בין השניים הוא בסצנת ריקוד משותפת לצלילי שיר הדיסקו "בוגי אוגי אוגי", כשבל (כזכור – הוא היה בילי אליוט לפני 17 שנים) מבצע צעדי ריקוד בהשראת ג'ון טרבולטה של "שיגעון המוזיקה", ובנינג מאלתרת יחד איתו. התאורה המאירה את החלל מכיוונים רבים הופכת אותו למיני דיסקוטק – פנטזיה משותפת שבה הגבר הצעיר רוקד עם כוכבת, והאישה הלא צעירה משילה מעליה את השנים.

     

    זהו סרט הסובב סביב שחקנית. סרט אידיאלי למועמדויות לפרסים (למרות שבנינג לא הצליחה להשתלב במרוץ האוסקרים הנוכחי); סרט שמאפשר לגלם דמות "גדולה מהחיים" ולהציג אותה במצב הכפול של תנופה רומנטית ודעיכה כששניהם מתוגברים במנה של דלוזיה עצמית. אבל המשחק אינו מספיק כשהדמויות לא כתובות באופן מספיק מעניין ומורכב, וכאשר ההצגה שלהן, גם של הדמות של גראהם, חוזרת שוב ושוב לרעיונות בסיסיים במקום לפתח את הדמויות.

     

    הסרט נובע מפרספקטיבה מוגבלת ושטחית על הדמות המרכזית כפי שתופס אותה אדם צעיר – ממש כמו זו שהייתה ב"הרומן שלי עם מרילין" (2011) של סיימון קרטיס. זו פרספקטיבה שאינה מלמדת אותנו דבר מהותי על הכוכבת, שעברה דרך ארוכה ומאוד לא פשוטה בחייה עד שהגיעה לרגע בזמן שבו היא פוגשת את הגבר הצעיר שאינו מצליח באמת להבין אותה. למעט לחובבים מושבעים של אנט בנינג, אין סיבה מיוחדת לראות את הסרט.

    פורסם לראשונה 11/02/2018 19:11

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים