שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "שנאתי את יום המשפחה בגן של הבת שלי"

    אחרי שוורד רוזס דמאיו התגרשה היה לה קשה להגיע למסיבת יום המשפחה בגן ולראות את כל ההורים יושבים ביחד. "הילדה שלי היא היחידה בגן שנקרעת בין שני בתים. לעזאזל, למה כל השירים לציון היום הזה חייבים להיות על אבא, אימא ומשפחה אחת גדולה ומאושרת?"

    "כולנו ביחד משפחה ענקית, משפחה היא ברכה היא שמחה. כולנו ביחד משפחה ענקית, משפחה אהבה מבטיחה", הדהד בקולי קולות השיר בכניסה לגן הילדים. כל שורה בשיר החלישה את גופי וגרמה ללחצן הרגשת הכישלון והרחמים לזעוק שוב ושוב. "לא להתחיל לבכות", אמרתי לעצמי בניסיון לחנוק את הדמעות.

     

    היא הילדה היחידה בגן שמגיעה לאירוע יום המשפחה או ליום הולדתה רק עם אימא או רק עם אבא. היא היחידה שנקרעת בין שני בתים וממש לא חיה במשפחה אחת גדולה ומאוחדת עם אבא ואימא ואחים נוספים. לעזאזל, למה השירים האלו חייבים להיות על אבא ואימא ומשפחה אחת גדולה ומאושרת? למה אין שירים שמספרים על משפחה מסוג אחר, חד הורית, משפחה של שני אבות, משפחה של שתי אמהות, משפחה שההורים גרושים. כמונו.

     

    קראו עוד:

    "למה בני בן ה-5 צריך לגדול בלי אימא?"

    שרי אלפי "סגרה את הבאסטה" - ואולי לא

    השיר שמסעיר את ההורים הגרושים

     

    הבטתי בתמונה האידילית - בלונים צבעוניים, תמונות משותפות של אבא, אימא והילדים שקישטו בגאווה את הקיר, שולחן אוכל מקושט וזוגות הורים מחובקים ומחוייכים אוחזים בילדים וחוגגים יחדיו את יום המשפחה. עיניי נדדו אל בתי בת ה-4 שעמדה קפואה במקום, כאילו קראה את מחשבותיי. "בואי אהובה שלי, עוד מעט אבא גם יגיע ונחגוג יחד," ניסיתי להמתיק את הגלולה המרה.

     

    "אימא, למה לא יכול להיות לי בית רגיל, למה אבא ואימא של כל הילדים בגן שלי גרים ביחד ורק את ואבא לא?" הביטה במבט זועף. שנאתי את היום הזה. אני מניחה שאם היו הורים גרושים נוספים בגן הדברים היו נראים אחרת, אך כשאתה ההורה הגרוש היחידי בגן, הרגשת הבדידות והכישלון ליצירת משפחה ענקית מלאת אהבה מתעצמת עוד יותר במיוחד לצד שאר המשפחות שמציירות מציאות אחרת, מציאות "נורמלית" של אבא, אימא וילדים.

     

    למה כל השירים צריכים להיות על אימא ואבא? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    למה כל השירים צריכים להיות על אימא ואבא?(צילום: shutterstock)

    הגרוש שלי ואני מצאנו פינה נחמדה לצד המשפחות המרוצות וניסינו להשתלב בתמונה האידילית. הרגשתי כמו כתם שחור שזה עתה הותז על תמונת ואן גוך מושלמת. "בואו ילדים, תברכו את האחים וההורים שלכם. לסיום, אני מבקשת שתחלקו איתנו מה אתם עושים לכבוד יום המשפחה בבית", הכריזה הגננת, ואני רק רציתי לקחת את בתי ולברוח משם.

     

    שוב היא הביטה בי בעיניה הכחולות במבט עמוק וחודר כשעצב נסוך על פניה. אין ברירה, נשמתי עמוק, תפקידי לשפוך את הצבע הורוד על הכתם השחור. "נכון שאבא ואימא לא חיים יחד אבל יש לך שני הורים שאוהבים אותך מאוד. אנחנו נחגוג שני ימי משפחה", חייכתי באילוץ כשהדמעות מאיימות לפרוץ.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    "ביום המשפחה אני אעשה ארוחת ערב עם אבא שלי ובסוף השבוע אני אהיה עם אימא ונעשה פיקניק בים," היא אמרה בגבורה. שקט שרר ומילותיה הדהדו בחדר. "גם אבא שלך יבוא לפיקניק בים?" שאל אחד הילדים. הגננת מיהרה לשבור את המבוכה של בתי שעמדה מחוסרת מילים ואני רק רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו הרגע.

     

    עברו השנים. בינתיים התחלף הגן בבית ספר יסודי ואני נשמתי לרווחה שעם יום המשפחה לא אתמודד יותר בחיי., אך ההרגשה שאני הוא הכתם השחור כבר נצרבה בלבי. רק לאחר עשור שלם, לאחר מסע חיים בלתי מתפשר, מצאתי את הזוגיות הנכונה לי, ולבתי הגדולה נוספו שתי אחיות.

     

    כיום, ביום המשפחה, אני יכולה לצהול ולשיר, כולנו ביחד משפחה ענקית עם אהבה ושמחה, אך משהו בפנים, לא מאפשר לי. עדיין. אני נזכרת באותו מבט עצוב של ילדתי הקטנה שכל שנה היה מתעצם דווקא ביום שאמור להיות הכי שמח והכי מקרב.

     

    ורד רוזס-דמאיו, מחברת הספר "סופות יולי", עובדת בהי-טק כאנליסטית פיננסית בכירה, נשואה בשנית ואם לשלוש בנות

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רמי מור
    חוגגים שני ימי משפחה
    צילום: רמי מור
    צילום: עטיפת הספר
    מתוך כריכת הספר
    צילום: עטיפת הספר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים