שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט - "הריבוע": מי שלא בא - מרובע
    הוא מטריד, מצחיק ומאתגר, ויש בו לא מעט סצנות מוצלחות, חלקן אפילו מבריקות, אבל חשוב מכך – למי שיתמודד בגבורה עם רגעי המבוכה החברתית עליהם הוא מבוסס, "הריבוע" יספק את אחת החוויות המשמעותיות ומעוררות המחשבה של הקולנוע בשנה האחרונה

     

    ארבעה ריבועים נמצאים ב"הריבוע" (The Square) – סרטו השאפתני של הבמאי השבדי המחונן רובן אוסטלונד. היחסים ביניהם מרמזים על פיתוח הרעיונות בעבודותיו הקודמות – בעיקר שני סרטיו האחרונים והמוצלחים Play (2011) ו"כוח עליון" (2014). הצופים שיתחברו לעמדת ההתבוננות ההומניסטית-אירונית, לחוש ההומור המבוסס על רגעי מבוכה חברתית, להתרחשויות שאינן מוסברות באופן חד משמעי - צפויים לאחת החוויות המשמעותיות ומעוררות המחשבה של הקולנוע בשנה האחרונה. חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון (שבראשו עמד פדרו אלמודובר) נתן לסרט את פרס דקל הזהב. הסרט גם גרף שישה פרסים חשובים (בכללם סרט, בימוי ותסריט) בטקס פרסי הקולנוע האירופי האחרון. כעת הוא אחד המועמדים הסופיים לאוסקר לסרט הזר.

     

    "הריבוע" - טריילר

    "הריבוע" - טריילר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "הריבוע" מתרחש בעולם האומנות העכשווי בשבדיה. הגיבור הוא כריסטיאן (השחקן הדני קלאוס בנג) המשמש כאוצר ב"אקס-רויאל מיוזיאום" בסטוקהולם. בתחילת הסרט הוא מתיישב באחד מאולמות התצוגה לריאיון עם כתבת טלוויזיה אמריקאית בשם אן (אליזבת מוס). היא מקריאה לו קטע מטקסט שמצאה באתר המוזיאון ומבקשת שיסביר אותו. זהו ציטוט ארוך, מפותל ועמוס בז'רגון הבלתי חדיר שמאפיין לא מעט טקסטים על אומנות. הניסיון המבולבל שלו להסביר את הכתוב חושף ריקנות - שלו, אך גם את היומרה חסרת הכיסוי של עולם האומנות לומר דבר מה בעל ערך או לטעון לערכו של המרחב המוזיאוני. מאחורי כריסטיאן, באופן שקשה לפספס, יש אלמנט מהתערוכה: שלט ניאון בהיר שעליו המילים "YOU HAVE NOTHING".

     

    ב"כוח עליון", אב המשפחה נטש את משפחתו ברגע של פחדנות אינסטינקטיבית ולאחר מכן הלך והתערער בעודו אכול רגשות אשם ובושה. גם כריסטיאן יעבור תהליך דומה של פירוק אך הפעם לא בחיקה האינטימי של התא המשפחתי. אלו ההקשרים הרחבים שבהם מוצב דימוי הריבוע שהופכים את הסרט לפורטרט פסיכולוגי המעיין בתפקיד האומנות, ובדינמיקות החברתיות בשבדיה (ובהכללה - אירופה) העכשווית.

     

    ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:

    "חדר בריחה": 81 דקות מיותרות

    "הפנתר השחור": צעד ענק לקולנוע השחור

    "צורת המים": אגדה מהפנטת למבוגרים בלבד

    "הנשיקה האחרונה של הקיסר": עיוות היסטורי בחסות האהבה

     

    הריבוע הראשון הוא צורת מיצג אומנותי חדש שהוקם ברחבת הכניסה למוזיאון - מתחם מסומן על המרצפות שכל אחת מצלעותיו באורך של כשלושה מטרים. זהו מיצג של אומנית ארגנטינאית פיקטיבית בשם לולה אריאס (מסתבר שיש אומנית הנושאת שם זה והיא לא התלהבה מכך שאוסטלונד גנב לה את השם). כריסטיאן מגדיר את המיצג בפני עיתונאים כמה שהתיאורטיקן ניקולה בוריו הגדיר "אסתטיקת יחסים" (Relational Aesthetics) , כלומר, אומנות שמניעה אינטראקציה עם הצופים (שהופכים למשתתפים) ובין הצופים עצמם. במקרה זה הכוונה שהריבוע יתפקד כמרחב אוטופי שכל מי שיעמוד בו יוכל לבקש עזרה – כספית, רגשית או פרקטית – ולקבל אותה. האומנות, לכאורה, יורדת אל העם ומשרתת צורך חברתי ואנושי ברור.

     

    הריבוע השני הוא של הרחבה הגדולה שבה ממוקם המיצג. בצידה השני, כך ניתן להבין במהלך הסרט, נמצא הארמון המלכותי. כלומר, במרחב שבין המוזיאון המלכותי והסמל לשבדיה המסורתית נמצא המיצג שמעלה את השאלה לגבי הערבות ההדדית שקיימת בשבדיה של ההווה. אך מעצם קיום המיצג במרחב הציבורי "אסתטיקת היחסים" מהדהדת לא רק כשאלה חברתית-פוליטית תיאורטית אלא גם כמהלך עלילתי אישי בחייו של הגיבור.

     

    בתחילת הסרט כריסטיאן מעורב באירוע המתרחש במרחב הציבורי. אישה אחוזת בהלה רצה לעברו ומבקשת הגנה מגבר שלטענתה רודף אחריה ומנסה להרוג אותה. הסיטואציה המבלבלת מתגלה כהסחת דעת שאפשרה לכייס את הארנק והטלפון של כריסטיאן. כמו ב-Play, גם כאן גניבת טלפון היא אירוע המניע שרשרת של פעולות המאפשרות לבחון את אופן ההתנהגות של "האנשים הטובים בעיני עצמם" במצב של חרדה ובלבול. כמו ב-Play גם כאן עלייתן של תחושות אלו תיקשר לדמויות שאינן של "שבדים קלאסיים".

     

     


    הפעולות אותן נוקט כריסטיאן כדי להשיב לעצמו את הטלפון מונעות מתחושת זעם ואגרסיביות פריווילגית. מעשיו מובילים לכמה אינטרקציות לא נעימות בחלל של בנייני מגורים - הבניין בשכונת המהגרים בו נמצא הגנב, ושל הבניין המפואר בו גר כריסטיאן. צורת הריבוע חוזרת בחלל שסביבו מטפסות המדרגות, הד צורני המצביע על כך שלפנינו זירה בה נבחן האידיאל של מיצג האומנות בתנאי שדה.

     

    הריבוע האחרון הוא הפריים הקולנועי – ובאופן ספציפי זה הנוצר בקולנוע של אוסטלונד. לא מעט מבקרים משווים את עבודותיו לאלו של האוסטרי חמור הסבר מיכאל האנקה. ואכן יש בסרט אנליזה ביקורתית המזכירה את עבודותיו של האנקה, ובאופן ספציפי (בהקשר של סרט זה) את אלמנט ההתכחשות ורגשות האשם ב"מחבואים" (2005). אך האנקה, במאי גדול ככל שיהיה, לא ניחן בחוש הומור מפותח. אוסטלונד, לעומת זאת, יוצר פרספקטיבה סאטירית מתוך סיטואציות של אי נוחות. הכתישה הביקורתית של האדם האירופי נוסח האנקה מאוזנת בפרובוקציות תיעודיות למחצה וברות השוואה לאלו של סאשה ברון כהן, למעשי "ההתנקשות החברתית" של לארי דיוויד, או לבחינה האירונית של גבולות האומנות בעבודות המוקדמות של בראין דה פלמה.

     

    סגנון העבודה של אוסטלונד, והדבר בוודאי נכון לסרט הנוכחי, ניזון מהטשטוש בין מציאות ובדיה. מיצג הריבוע מבוסס על מיצג אמיתי שהבימאי והמפיק שלו הכניסו

     למוזיאונים בשבדיה ונורבגיה וביחס אליו נבחנו תגובות הצופים. כמו כן, כפי שהיה גם בשני הסרטים הקודמים, לא מעט סצנות מבוססות על אירועים אמיתיים. בין אם מדובר באנקדוטות שקרו לאוסטלונד או לחבריו, ובין אם אלו רגעים שהועלו ליוטיוב והיוו מקור השראה לסצנות ספציפיות. סגנון העבודה התובעני של אוסטלונד מתיש את שחקניו בעשרות רבות של טייקים, אבל, אם לשפוט לפי התוצאות ובעיקר המשחק של בנג ומוס, התוצאות מצדיקות את המאמץ.

     

    "הריבוע" מטריד, מצחיק, מאתגר וכלל לא קצר (שעתיים וחצי). יש בו לא מעט סצנות מוצלחות, חלקן אפילו מבריקות, אבל חשוב מכך - זוהי חוויה מקורית ומעוררת מחשבה של קולנוע עכשווי.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים