שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    תילחמו על הזיכרון - אבל לא באושוויץ

    ההתמודדות מול מי שמסרבים לזכור את השואה לא נמצאת בביקורי בני נוער בפולין ובמחנות ההשמדה. בואו ננסה מעכשיו משהו אחר

     

    גטו ורשה, פולין (צילום: AP) (צילום: AP)
    גטו ורשה, פולין(צילום: AP)

    בשבועות האחרונים מתחולל עימות חזיתי ומתוקשר היטב בין ישראל לפולין. זאת בעצם מלחמה על הזיכרון. הטונים צורמים, הרגשות עזים, הנימוסים הדיפלומטיים נשכחו וההאשמות קשות. נראה שאנחנו נאבקים על משהו שנמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי של ישראל, ונוגע בחייו של כל מי שחי כאן. כאילו לא מדובר על דברים שהתרחשו לפני יותר מ-70 שנה ובמרחק אלפי קילומטרים מכאן. התחושה היא של מאבק קיומי, עניין של חיים ומוות, חשוב ומסוכן לפחות כמו האיום האיראני.

     

    האם זכרון השואה הוא הדבר החשוב ביותר לישראל? יכול להיות שכן. מדינת ישראל קשורה בטבורה ובכל נימי נפשה לשואת יהודי אירופה. וכשאני אומר "בטבורה", אני מתכוון לזה. ישראל נולדה שלוש שנים קצרות אחרי שהאש כבתה במשרפות ההן, וזה לא היה מקרה. מדינת היהודים הפכה מחלום למציאות ברגע נדיר וחולף של פרגון עולמי לעם היהודי. דעת הקהל הבינלאומית רצתה לכפר במשהו על הג'נוסייד הגדול והשיטתי ביותר בהיסטוריה. אלמלא השואה, ייתכן שמדינת ישראל לא הייתה קמה.

     

    בחודש יוני 1947, בדמדומי המנדט הבריטי, הגיעה לארץ ישראל ועדת אונסקו"פ של האו"ם, שתפקידה היה לחקור את המצב בארץ ולהמליץ על עתידה: האם תקום בה מדינה דו-לאומית, או שתי מדינות - אחת יהודית ואחת ערבית? ואולי קונפדרציה? או סיפוח לממלכת ירדן כמחוז אוטונומי? סדר היום של הוועדה כלל סיורים אינטנסיביים בארץ ובארצות הערביות שסביבה, ופגישות עם נציגים רבים של היישוב היהודי והפלסטיני.

     


    בנימין נתניהו, מטאוש מורבייצקי (צילום: אמיל סמלן, רויטרס) (צילום: אמיל סמלן, רויטרס)
    בנימין נתניהו, מטאוש מורבייצקי(צילום: אמיל סמלן, רויטרס)
    ללוח הזמנים הצפוף של הוועדה צורפה ברגע האחרון תחנה נוספת: ביקור במחנות העקורים בגרמניה, שבהם ישבו באותו זמן כמאה אלף יהודים, כולם ניצולי שואה. נציגי מדינות ערב באו"ם ניסו בכל כוחם למנוע את הביקור הזה, בנימוק שהוא לא רלוונטי.

      

    שואת יהודי אירופה, כך אמרו, היא בעיה של ארצות אירופה, ועליהן לפתור אותה בינן לבין עצמן. אין שום קשר בין השואה לבין שאלת עתידה של ארץ ישראל. אי אפשר לדרוש מערביי המזרח התיכון בכלל ומערביי פלסטין בפרט לשלם את מחיר השואה, שלא הם גרמו לה.

     

    הפגנה של ניצולי שואה נגד מדיניותה של פולין (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    הפגנה של ניצולי שואה נגד מדיניותה של פולין(צילום: מוטי קמחי)

    אבל זה לא עזר להם. ברחבי אירופה שהו באותו זמן כמיליון פליטים יהודים ששרדו את השואה. הם היו אנשים נואשים ורדופי סיוטים שאיבדו את משפחותיהם, את בתיהם ואת כל רכושם. שום ארץ לא ששה לקלוט אותם. הביקור במחנות העקורים התקיים, וחברי ועדת אונסקו"פ נפגשו עם נציגי הפליטים היהודים במחנות. הם שמעו מהם על הזוועות שעברו, ועל רצונם לעלות לארץ ישראל, בכל תנאי ובכל מחיר.

     

    רוב חברי הוועדה השתכנעו שזה הפתרון האפשרי היחיד. הם המליצו על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. בכ"ט בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה הזאת. היישוב היהודי קיבל אותה בשמחה, מדינות ערב וערביי פלסטין דחו אותה בזעם, ומלחמת השחרור פרצה. 

     

    מדינת ישראל ניצחה במחיר כבד את מלחמת העצמאות שלה, ומימשה את המנדט שקיבלה – להיות בית לאומי לכל היהודים שבעולם. היא קלטה אליה כמעט את כל מיליון ניצולי שואת אירופה. הצטרפו אליהם כמיליון יהודים מארצות האיסלאם, שברחו או גורשו מבתיהם בעקבות פרץ השנאה ששטף את ארצות ערב אחרי הקמת המדינה.

     

    אושוויץ. אין צורך לבקר כדי לזכור (צילום: AP) (צילום: AP)
    אושוויץ. אין צורך לבקר כדי לזכור(צילום: AP)

    אבל זכרון השואה לא הלך לשום מקום. משפט אייכמן הציף מחדש את זוועות הנאצים, והחזיר את השואה למרכז התודעה הלאומית שלנו. בעקבות משפט אייכמן התברר גם היקף שיתוף הפעולה של תושבי ארצות אירופה עם מכונת ההשמדה הנאצית: בכל רחבי אירופה הכבושה, חוץ מבולגריה ודנמרק, מיליוני יהודים הוסגרו ונשלחו למחנות המוות על ידי צרפתים והולנדים, ליטאים ופולנים, ואפילו שוויצרים.

     

    כן, שוויצרים. משמר הגבול של ארץ השוקולד והשעונים, ארץ הנייטרליות והצלב האדום, ניסה והצליח למנוע מאלפי יהודים שניסו להימלט על נפשם מגרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה מלהיכנס לשוויץ. אלה שנתפסו בגבול הוסגרו לידי הנאצים, וכמעט כולם נרצחו. בשורה התחתונה, הלקח הגדול של השואה למדינת ישראל הוא פשוט מאוד, וכולנו מבינים אותו היטב: אנחנו חייבים לזכור ולעולם לא לשכוח, ואנחנו חייבים לסמוך רק על עצמנו ועל כוחנו. אירופה ושאר העולם לא ינקפו אצבע כדי להציל אותנו. 

     

    אבל איך זוכרים? ומה עושים עם אלה שמסרבים לזכור, כמו ממשלת פולין הנוכחית, ואולי גם רוב העם הפולני? התשובה שלנו עד עכשיו הייתה המסעות השנתיים של בני נוער למחנות ההשמדה בפולין, ומאבק עיקש במכחישי השואה בכל העולם. אבל כפי שראינו בשבועות האחרונים, זה לא ממש עוזר.

     

    אני מציע שננסה משהו אחר. דבר ראשון, בואו נפסיק כבר את המסעות השנתיים למחנות ההשמדה. מה יש לנו לחפש שם? מה לנו ולפולנים? יהודים וישראלים שרוצים לגור בברלין ובפולין, שיבושם להם. לדעתי, 2,000 שנים של נוכחות יהודית על אדמת אירופה הגיעו אל סופן ההגיוני באושוויץ. אירופה שונאת אותנו 2,000 שנה, גירשה ושחטה אותנו בכל הזדמנות, ובסוף כמעט השמידה אותנו.

     

    התשובה שלנו למכחישי השואה לא צריכה להיות מסע קניות חוויתי לפולין, אלא היאחזות עיקשת בארץ. לא לאושוויץ, כן לירושלים, לגליל ולהר הנגב. אפשר ללמוד את כל מה שצריך לדעת על השואה במוזיאון יד ושם ובקיבוץ לוחמי הגיטאות. בואו נישאר כאן, במדינה היפה הזאת שבנינו, באור ובשמש, על חוף הים התיכון. עזבו כבר את הפולנים. עזבו את העיירות הסגריריות ואת המחנות הנוראים ההם. הגיע הזמן לחזור הביתה. 

     

    office@yovell.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים