שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הגשמת חלום: לטפס על הקילימנג'רו

    הצלם יריב כץ שכבר הספיק לבקר עם בתו במקומות רבים ומרתקים בעולם נסע הפעם לבדו לכבוש עוד פסגה ברשימה - הר הקילימנג'רו. על השאלה אם היה קשה הוא לא יכול לענות אבל את החוויות עצמן הוא מתאר כאן לפניכם בסרטון מדהים, תמונות מרהיבות ומילים שמנסות לתאר הכל

     

    הצצה אל הטיפוס על הקלימנג'רו    (צילום יריב כץ ודניאל קרן)

    הצצה אל הטיפוס על הקלימנג'רו    (צילום יריב כץ ודניאל קרן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אחת עשרה וחצי בלילה, לימו מדריך הטיפוס הטנזני מנער את האוהל וצועק באנגלית "כולם לקום, יוצאים לדרך בשעה שתים עשרה אפס אפס בדיוק", אני יוצא משק השינה לאוהל הקר, כל השרירים תפוסים, רוצה לחזור לשכב אבל תופעת הלוואי העיקרית של הכדורים נגד מחלת גבהים שכולנו לוקחים – שלפוחית שתן שלוחצת, תוקפת אותי ואני חייב לצאת מהאוהל דחוף.

    הגשים חלום: יריב כץ על הפסגה (צילום: דניאל קרן) (צילום: דניאל קרן)
    הגשים חלום: יריב כץ על הפסגה(צילום: דניאל קרן)

    הנוף מפסגת הקלימנג'רו (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הנוף מפסגת הקלימנג'רו(צילום: יריב כץ)

    פותח את רוכסן האוהל ומשב רוח קפוא מכה בפנים. הירח חצי מלא זורח ומאיר את פסגת הקילימנג'רו משמאלי, שנראית קרובה מתמיד. 1,200 מטר מעלי. זה לא חלום - אני באמת בגובה 4,800 מטר, בדרך לפסגה.

     

    הכול התחיל לפני כחצי שנה כשגיסי סיפר לי על חבר שמתכוון לחגוג יום הולדת 50 בטיפוס על הקילימנג'רו, מיד בקשתי שיצרף אותי לחגיגה. כבר כמה שנים שאני מנצל את משבר גיל הארבעים והחמישים להרפתקאות שונות. בינתיים המשבר לא חולף ואני נהנה מכל רגע. עד הרגע הזה על ההר בדרך לפסגה שעוד נחזור אליו.

     

    ההר של כולם

    אז מה יש לו לקילימנג'רו שכ-35 אלף מטיילים מטפסים עליו כל שנה והפופולריות שלו רק בעלייה? כיצד הפכה פסגת ההר בגובה של כמעט שישה קילומטרים לנ.צ. חובה לדורות של מטיילים בני 7 עד 86 (שיאני הגיל הרשמיים בטיפוס על ההר) גברים ונשים שרובם המוחלט אינם מטפסי הרים מקצועיים אלא תיירים רגילים כמוני?

    מבט על הקלימנג'רו מהעיר מושי (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    מבט על הקלימנג'רו מהעיר מושי(צילום: יריב כץ)
     

    התשובה לדעתי, היא שקודם כל כי לא צריך להיות מטפס מקצועי כדי לטפס על הקילימנג'רו. כמעט כל אחד יכול להצטרף לקבוצה כשבעזרת מדריכים מקצועיים אפשר לטפס לפסגת ההר הבודד (לא חלק משרשרת הרים) הגבוה בעולם.

     

    ההר הגבוה באפריקה ואייקון מפורסם לא פחות מהמון בלאן באירופה או האוורסט באסיה. ארגון הקבוצות נעשה בצורה מסודרת על ידי חברות טיולים בארץ או בטנזניה. אי אפשר לטפס לבד, לכן גם מרווח הטעות והכישלון - קטן. כ-85 אחוז מהמטיילים שמטפסים על ההר מצליחים להגיע לפסגה, בין ארבעה לשבעה אנשים מתים כל שנה במהלך הטיפוס.

     

    את הקבוצה שלנו ארגן מטפס ההרים הידוע דניאל קרן. רשימות כיבוש פסגות ההרים ומרוצי איש הברזל במדבריות ובקוטב הצפוני שברזומה שלו ארוכות מהכתבה הזו. האיש טיפס פעמיים על האוורסט, "למה פעמיים?", אני שואל אותו בערב הראשון על ההר, אחרי ארוחת הערב באוהל חדר האוכל, ללא תוכניות מיוחדות להמשך הערב מלבד בקבוק וויסקי ושיחות על בודהיזם. "פעם מהשביל הזה ופעם מהשני", עונה דניאל לשאלתי. "טיפוס הרים הוא אומנות הסבל", הוא מסכם ומוזג מהוויסקי עוד כוסית.

     

    איך מתארגנים למסע כזה?

    ההכנות לטיפוס שקיבלנו מדניאל היו בעיקר אימוני ריצה. "בכל אימון רוצו במשך שעה, שעה וחצי בקצב איטי", הורה לנו. החשש מלעשות פאדיחות על ההר העלו את רמת המוטיבציה שלי והצלחתי שבועיים לפני הטיפוס לגמוע 17 קילומטרים רצופים בתוצאה שתישאר חסויה.

     

    החלק השני בהכנות היה התארגנות על ציוד וביגוד מקצועי. "Cotton kills" - "כותנה הורגת", אומרים מטפסי הרים ומתכוונים לכך שעדיף ללבוש בגדים מבדים תרמיים מנדפים שחס וחלילה אינם עשויים כותנה.

    הרבה ציוד חשוב למשימה הקשה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הרבה ציוד חשוב למשימה הקשה(צילום: יריב כץ)
     

    ההליכה עם תרמיל גב גורמת להזעה גם בטמפרטורות נמוכות וכדי לא לקפוא חייבים להשתמש בבגדים - תחתונים ועליונים נושמים שמבודדים היטב אך גם מתייבשים מהר. חשיבות רבה גם לנעליים שיהיו נוחות, מחממות, אטומות למים ומנדפות זיעה.

    פריט חשוב נוסף שמומלץ להשקיע בו הוא שק שינה מותאם לטמפרטורות נמוכות, שמשמש בלילה גם כמכונת ייבוש כביסה לבגדים שנרטבו. פשוט ישנים איתם בתוך שק השינה ומשתדלים להסתובב מדי פעם.

     

    להצלחת הטיפוס והגעה לפסגה גם אלמנט פסיכולוגי חשוב וכדי לשמור על אופטימיות ולהרחיק פחדים וחששות מוצדקים הקפדתי לא לצפות בשום סרטון ביוטיוב ולא לקרוא על טיפולי חירום במחלת הגבהים. הכחשה שעבורי עבדה מצוין ומצב הרוח על ההר היה אופטימי גם למראה מטפס יפני מעולף למחצה שנתמך על ידי שני פורטרים (מדריכים) שגררו אותו למטה ממחנה בראפו בגובה 4,800 מטרים.

     

    היום הראשון: יוצאים לדרך

    יש שבעה מסלולי טיפוס מוסדרים לפסגת הקילימנג'רו ודניאל בחר את מסלול מאצ'מה הנחשב לבעל סיכוי טוב יותר להצלחה מכיוון שהטיפוס הדרגתי וממושך יותר ולכן מאפשר התאקלמות טובה לגובה.

    אחד הפורטרים ביום הראשון (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    אחד הפורטרים ביום הראשון(צילום: יריב כץ)
     

    תחילת המסלול בחניון שער מאצ'מה. אחרי שנרשמנו בספר המטפסים התיישבנו בניחותא על הספסלים במרפסת העץ, צופים במחול השדים הקדחתני מסביבנו. לא פחות מ34 פורטרים, טבחים ומדריכים עמלו בשקילת כל הציוד האישי שלנו, אריזתו בשקי יוטה גדולים, העמסה על הראש ותחילת תנועה על השביל בכיוון כללי למעלה.

    אישה יחידה: הפורטרית היפה יונס (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    אישה יחידה: הפורטרית היפה יונס(צילום: יריב כץ)
     

    אחרי שדניאל והמדריכים סידרו את רישיונות הטיפוס שלנו, יצאנו לדרך בחולצות קצרות, תרמילי גב קטנים בהם שלושה ליטר מים לכל אחד, קופסת ארוחת צהריים מהמלון, זוג מקלות הליכה וחליפת גשם.

     

    השביל ביער היה רחב ונוח, מדרגות מסותתות, מעקות עץ, ממש שוויצריה. רק הפורטרים שעקפו אותנו נושאים את ציודנו על ראשם הזכירו לי שאנחנו באפריקה. בחלוף השעות, לאט לאט הנוף משתנה - יער הגשם הופך לחורש, האדמה הופכת לסלעית יותר, העלייה תלולה יותר ובלתי נגמרת. שבע שעות ו-11 קילומטרים הליכה והגענו למחנה מאצ'מה, 1,200 מטרים מעל שער מצ'אמה ממנו יצאנו, 3,000 מטרים מתחת לפסגה.

     

    שם בגובה 2,900 מטר כבר קריר, החמצן דליל ואני מאוד שמח שהשקעתי בשק שינה טוב. בשעה שש וחצי אנחנו מוזמנים לארוחת הערב הראשונה בשטח, באוהל חדר האוכל סביב לשולחן עם כסאות אלומיניום שהביאו הפורטרים. בתפריט מרק מלפפונים בטעם אבקה, עוף מטוגן ואורז.

     

    היום השני והשלישי: מתחילים להסתגל

    היום השני מעט קצר יותר מהראשון כשש שעות הליכה וחמישה קילומטרים בסך הכל למחנה "שירה" בגובה 3,800 מטר. החורש מתחלף ברמה מדברית עם צמחייה דלילה ובעיקר קקטוסים ענקיים. מזג האוויר רוב הזמן מעונן חלקית שזה אומר קר כשמעונן וחם עד שורף מהשמש כשזו מציצה בין העננים.

    יוצאים לדרך ממחנה "שירה" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    יוצאים לדרך ממחנה "שירה"(צילום: יריב כץ)

    בגובה הזה אני גם מתחיל להבין את חשיבות זוג מקלות ההליכה שהבאנו איתנו שנראו לי בהתחלה מגוחכים. בעזרת המקלות אפשר לחלק את עומס ההליכה על כל הגוף ולשמור על דופק נמוך. בשל המחסור בחמצן כל מאמץ גופני גורם לדופק מואץ ותחושה של אוטוטו התקף לב. ואם לדרג מקומות שלא כדאי לקבל בהם התקף לב - הקילימנג'רו ימוקם גבוה ברשימה.

     

    במחנה "שירה" אנחנו מעט יותר מאוששים ובזמן שנרשמים בספר הנוכחות במשרד הפיקוח בתחילת המחנה, מציצים גם לפרטיהם האישיים של חברי משלחות אחרות שרשומים בספר. אמריקנים גרמנים הולנדים, איטלקים. גברים ונשים, חלקם בני כ-70. הלוואי וגם אני אטפס על הרים בגיל 70. אחרים צעירים כמו קריסטופר לוצרו משיקאגו שמסתובב בעולם, פוגש אנשים ומצייר עליהם. כאן על ההר הוא לא מתעצל ומצייר ליצן מפחיד על פני אחד הפורטרים, וכולם מנצלים אותו לסלפי מהמם.

     

    ומה היום בארוחת הערב? מרק ירקות בטעם מרק מלפפונים וספגטי בולונז.

    היום השני ממחנה "מצ'מה" למחנה "שירה" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    היום השני ממחנה "מצ'מה" למחנה "שירה"(צילום: יריב כץ)
      

    היום השלישי חשוב מאוד להסתגלות לגובה. ממחנה "שירה" עולים למגדל הלאבה בגובה 4,800 מטרים בערפל כבד ויורדים למחנה "ברנקו" בגובה 4,000 מטרים, כעשרה קילומטרים בכשבע שעות הליכה. מבחינת צמחייה - עוברים מסוואנה מדברית למדבר אלפיני צחיח. חלק מהחברה סובלים מכאבי ראש ודימום מהאף. אני מרגיש טוב.

    צילום לילה במחנה "ברנקו" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    צילום לילה במחנה "ברנקו"(צילום: יריב כץ)
     

    בארוחת הערב - צ'יפס ומשהו שנראה כמו עוף ננסי.

     

    מתקרבים לפסגה

    יום רביעי הוא יום קצר למנוחה והתאקלמות. חמישה קילומטרים של הליכה איטית בארבע שעות, טיפוס מצוק הנקרא קיר קראנגה וירידה למחנה "קראנגה" בגובה 4,000 מטרים. בעלי החיים היחידים שאנו פוגשים הם עורבים שחורים ענקיים. בלילה קר מאוד ובבוקר הכל מסביב קפוא, כולל השלוליות ונטיפי קרח על הסלעים.

    רגעים של אושר: היום הרביעי (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    רגעים של אושר: היום הרביעי(צילום: יריב כץ)
     

    יום רביעי במעלה "קראנגה" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    יום רביעי במעלה "קראנגה"(צילום: יריב כץ)
     

    ביום חמישי בבוקר מסלול קצר של חמישה קילומטרים ,ארבע שעות הליכה למחנה "בראפו" בגובה 4,800 מטרים באזור סלעי מצוקי. אין באזור מים זורמים והפורטרים נושאים על גבם או על ראשם גם את מיכלי המים שמילאו בערוץ נחל ליד מחנה קראנגה. אחרי ארוחת צהרים קלה אנחנו הולכים לישון לקראת ההעפלה לפסגה הלילה. זו פעם ראשונה שאני נרדם מהר וישן טוב עד שבאחת עשרה וחצי בלילה מנער לימו את האוהל ומעיר את כולם.

    טיפוס על קיר "קראנגה" ביום החמישי (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    טיפוס על קיר "קראנגה" ביום החמישי(צילום: יריב כץ)

    מחנה "קראנגה" (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    מחנה "קראנגה"(צילום: יריב כץ)
     

    אני מתלבש בזריזות לפי ההוראות שקיבלנו מראש - שני זוגות גרביים תרמיות, גטקס מנדף, מכנסי סערה, גופיה תרמית, פליז, מעיל חם, זוג כפפות דקות ומעליהן זוג כפפות עבות, חם צוואר וכובע גרב. מתקין פנס ראש ויוצא מהאוהל לקור המקפיא בחוץ. הפורטרים אוספים וממלאים לכולם את המימיות במים מסוננים. נראה לי שהם קצת מרחמים עלינו.

     

    ארוחת ערב קלה של חביתה ונקניקיות. תה חם ויוצאים לדרך.

     

    הסיום המרגש והמקפיא

    מעבר למאהל ניתן לראות את הפנסים של הקבוצות שכבר יצאו בטור ארוך, כולם בדרך למעלה, לפסגה המוארת באור ירח ממש מעלינו. אנו מצטרפים אליהם בהליכה איטית במדרון התלול מאוד.

     

    נראה לי שלפנינו צועדת מקהלה. הם שרים ביחד איזו אופרה באיטלקית והמחזה הסוריאליסטי מלווה אותנו כשעה עד שהתעייפו והשתתקו. אנחנו עוקפים אותם ואני מבקש מכולם לכבות את הפנסים.

    יום 7: החברים עם האלונקה לקראת הפינוי למטה (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    יום 7: החברים עם האלונקה לקראת הפינוי למטה(צילום: יריב כץ)
     

    אחרי כמה רגעים מתרגלים לאור הירח וממשיכים לטפס לאורו, חולפים על פני קרחונים ענקיים המסמלים את המעבר לאזור האקלימי החמישי - רמה ארקטית. אצבעותיי קופאות מקור וגם המים במימיות. אני חש בחילה קלה וחולשה כללית ויודע שאלו סימנים מקדימים למחלת גבהים, אבל לא עוצר, עוד צעד ועוד אחד. מקפיד לא להציץ לשעון לראות כמה זמן עבר.

     

    דניאל מבקש מערן עם שעון מד הגובה לא לדווח את הגובה שלנו כדי שלא נתייאש. בסיום כל שעה יש חמש דקות מנוחה. לאחר שש שעות הסתיימה לפתע העלייה ולצד השביל נמצא שלט עץ המציין שהגענו ל"סטלה פוינט" בגובה 5,756 אנחנו נמצאים על שפת מכתש - לוע הר הגעש שהוא הקילימנג'רו.

     

    אני מנסה להוציא את המצלמה והאצבעות הקפואות לא מתפקדות ובקושי מצליח לצלם כמה תמונות. ממשיכים לצעוד על שפת המכתש המושלג עוד 750 מטרים ל"אוהורו פיק" - הפסגה, אליה מגיעים כבר בזריחה וההתפעמות מהיופי הנדיר מתערבבת עם ההתרגשות מההגעה לפסגה.

    סטלה פוינט על פסגת ההר (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    סטלה פוינט על פסגת ההר(צילום: יריב כץ)

    לירן הגיע לפסגה ובשיא הקור הוריד חולצה מרוב אושר (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    לירן הגיע לפסגה ובשיא הקור הוריד חולצה מרוב אושר(צילום: יריב כץ)

    הפסגה: ההגעה לסטלה פיק בחושך (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
    הפסגה: ההגעה לסטלה פיק בחושך(צילום: יריב כץ)
     

     

    שלט עץ מסמן את הנקודה הגבוהה ביותר וכולם מצטלמים לידו לפי התור. חלק מוציאים דגלים לצילום חגיגי. אני עדיין מנסה להפשיר את האצבעות. חמש דקות מספיקות לנו בפסגה וכבר חוזרים לסטלה פיק.

     

    כל מה שעלינו צריך לרדת בחזרה למטה. אחרי שעתיים וחצי מגיעים למחנה "בראפו" ומתקבלים במחיאות כפיים על ידי הפורטרים. שעתיים מנוחה וממשיכים לרדת למחנה "מואקו" בגובה 3,000 מטרים ללילה האחרון על ההר. שם מתקיים טקס הריקוד המסורתי של הפורטרים בסיום כל טיפוס.

     

    בערב בארוחת הפרידה מהמדריכים הטנזניים, הם מבקשים מאיתנו שכשנחזור לארץ נספר לכולם על החוויות המדהימות בטיפוס על הקילימנג'רו, ורק בקשה קטנה להם – "אל תספרו כמה היה לכם קשה", ביקשו שנשמור על הסוד. אני חושב שעמדתי בכבוד בבקשתם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יריב כץ
    לכבוש את פסגת הקילימנג'רו ולהגשים חלום
    צילום: יריב כץ
    צילום: יריב כץ
    חוויות מהמקום ומהאנשים של פעם בחיים
    צילום: יריב כץ
    מומלצים