שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חידה פרסית. בישראל לא תמיד קוראים נכון את איראן
    הרפובליקה האיסלאמית היא מדינת מפתח במזה"ת ואף שאין לזלזל בחומרת האיום הנשקף למדינות האזור ממנה, העיסוק באיראן הפך לאובססיבי ורווי בורות מצד חלק ממנהיגי המדינה וכלי התקשורת שמסקרים אותה

     

     

    בין הפחדות למשאלות לב: קרוב לארבעה עשורים חלפו מאז התחוללה המהפכה האיסלאמית באיראן, אך הרפובליקה האיסלאמית עדיין נחשבת בעיני רבים לתופעה בלתי מוסברת. מאבקי הכוח הפנימיים, המתח בין אידיאולוגיה איסלאמית מהפכנית לבין מדיניות מעשית והפער שבין שלטון חכמי הדת לבין ציבור תוסס ודינמי יוצרים לעתים את הרושם כי איראן היא מדינה מלאת סתירות שלא ניתן ליישב ביניהן.

     

    עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ

     

    איראן היא מדינת מפתח במזרח התיכון, שמרכזיותה ומידת השפעתה גברו בשנים האחרונות אף יותר. ביסוס השפעתה האזורית, תמיכתה בארגוני טרור והתחמשותה הגרעינית הפכו את האיום האיראני לסוגיה המעסיקה לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה ואת הקהילה הבינלאומית, החוששות בעיקר מן השילוב בין משטר רדיקלי וחתרני ליכולות בלתי קונבנציונליות מתקדמות.

     

    שר החוץ האיראני זריף ומפקד משמרות המהפכה ג'עפרי (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    שר החוץ האיראני זריף ומפקד משמרות המהפכה ג'עפרי(צילום: רויטרס)
    אף כי אין לזלזל בחומרת האיום הנשקף למדינות המזרח התיכון, ובמיוחד לישראל מצד איראן, הרי שהעיסוק ברפובליקה האיסלאמית הפך לאובססיבי ורווי בורות. הדיון הציבורי בישראל בהקשר זה סובל מראיה פשטנית לא רק בשל העיסוק האובססיבי באיום האיראני מצד חלק ממנהיגי המדינה, אלא גם בשל הסיקור הבעייתי באמצעי התקשורת. סיקור הנושא האיראני נמסר בחלק מהמקרים בידי כתבים ופרשנים לענייני ערבים הניזונים בעיקר מן התקשורת הערבית, ובמקרים אחרים בידי כתבי החוץ הניזונים בעיקר מן התקשורת המערבית. מספר הכתבים והפרשנים דוברי הפרסית שואף לאפס והתוצאה במקרים רבים היא סיקור מוטה ולעתים מסולף לחלוטין.

     

    הכותרות מזהירות: "איראן פורסת את כוחותיה באזור"

    מעת לעת מתפרסמות באמצעי התקשורת כותרות ענק המזהירות מפני איראן הפורסת את כוחותיה באזור, ואף סמוך לגבולה של ישראל, על מנת לממש את כוונותיה להשתלט על המזרח התיכון, לכונן מחדש את האימפריה הפרסית ולהשמיד את ישראל. הגישה האלרמיסטית אינה ייחודית רק לפרשנים המזוהים עם הימין. גם פרשנים המאמצים בדרך כלל גישה ביקורתית כלפי הממשלה, נוטים מדי פעם להעצים את האיום האיראני. הם אינם מבחינים תמיד בין החזון האידיאולוגי המהפכני לבין מדיניותה הפועל של איראן הנגזרת במידה רבה מראייה פרגמטית של אינטרסים לאומיים חיוניים.

     

    כך, למשל, התריע לאחרונה הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, כי איראן משתמשת במיליציות השיעיות בעיראק על מנת להשלים את פאזל "הסהר השיעי" המאיים המתפרס מטהרן עד ביירות. פרשנויות מסוג זה מתייחסות לארגונים השליחים הפועלים בחסות איראנית, כדוגמת המיליציות השיעיות בעיראק, ככלי שרת הכפוף באופן מוחלט לרצונותיה של איראן ולקידום האינטרסים שלה. הן מתעלמות מהזיקות המקומיות של שליחים אלה ומהקשיים הגוברים בפניהם ניצבת איראן במאמציה לבסס את השפעתה האזורית, כגון: המגבלות על חופש הפעולה האיראני בסוריה מצד ישראל, רוסיה וטורקיה, הסתייגות הנשיא הסורי בשאר אסד מבקשות איראן לבסס דריסת רגל צבאית קבועה ולהעמיק את מעורבותה הכלכלית בארצו או התנגדותו של ראש ממשלת עיראק להתערבותה הבוטה של טהרן בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ארצו לנוכח מאמציו לבנות מחדש את המדינה העיראקית בתום המערכה נגד "המדינה האיסלאמית" (דאעש).

     

    מתנגד לרפורמות במשטר. המנהיג העליון חמינאי (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    מתנגד לרפורמות במשטר. המנהיג העליון חמינאי(צילום: רויטרס)

    חלק מהפרשנויות מהדהדות הצהרות יומרניות וחסרות בסיס ממשי מצד פוליטיקאים איראנים, שנועדו בעיקר לצרכי תעמולה. כך, למשל, אימץ נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, פרופ' אפרים ענבר, במאמר שפרסם ב"ישראל היום" ב-1 באוקטובר, ללא כל סייג את עמדתו של חבר פרלמנט איראני, שהצהיר לפני שנים ספורות כי איראן "כבר שולטת בארבע בירות ערביות: בגדד, ביירות, דמשק וצנעא".

     

    ראוי להיזהר מהערכת חסר של ההשפעה האיראנית

    ניתוח מגבלות כוחה של איראן, חולשותיה וכישלונותיה במזרח התיכון מוצדק וחשוב לא פחות מניתוח כוחה והישגיה, משום שהתעלמות מחולשותיה עלולה לפגוע ביכולת לזהות הזדמנויות הנובעות ממגבלות כוחה על מנת לבלום את השפעתה. אלא שדווקא לנוכח חשיבותה של העלאת תזה חלופית לזו הרווחת בישראל, ראוי להיזהר גם מהערכת חסר של ההשפעה האיראנית המבוססת בחלקה על קביעות לא מדויקות.

     

    לאחרונה פרסם ד"ר אורי גולדברג מספר מאמרים באתר ynet בהם טען, בין היתר, כי כל כוונתם של האיראנים היא לשרוד במציאות מורכבת ומאיימת מבחינתם. צודק גולדברג כי לא ניתן לראות בנוכחות האיראנית בסוריה ובלבנון "ניסיון להשתלטות שיעית על העולם" או מאמץ "להשמדת ישראל", כי הרעיון של ייצוא המהפכה אפיין את הלהט האידיאולוגי בראשית ימי הרפובליקה האיסלאמית וכי הדיבורים על "שיעיזציה" של סוריה מופרזים עד מאוד. אלא שגולדברג הולך צעד אחד רחוק מדי בהציגו את המעורבות האיראנית בסוריה ובאזור אך ורק כביטוי ל"מלחמת הישרדות" מצד איראן.

     

    טענתו של גולדברג כי "משמרות המהפכה משקיעים את רוב מאמציהם בביצור מפעליהם הכלכליים בסוריה" אינה נכונה עובדתית. המאמץ שאיראן משקיעה להרחיב את השפעתה הכלכלית בסוריה הוא חדש יחסית ונובע מרצון לפצות על ההשקעות הכלכליות הכבדות, שהמערכה הצבאית בסוריה גבתה מטהרן. עיקר המאמץ מצד משמרות המהפכה עדיין מופנה גם בימים אלה להמשך הלחימה לצד כוחות המשטר הסורי והמיליציות השיעיות הפועלות בחסות משמרות המהפכה, לביסוס דריסת רגל צבאית ולהעברת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חיזבאללה. תמוהה למדי גם טענתו כי משמרות המהפכה אינם פועלים על בסיס אסטרטגיה.

     

    מוביל שינויים בחברה האיראנית, אולם חופש הפעולה שלו מוגבל מאוד. הנשיא רוחאני (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    מוביל שינויים בחברה האיראנית, אולם חופש הפעולה שלו מוגבל מאוד. הנשיא רוחאני(צילום: רויטרס)

    בכירים איראנים, ובכללם מפקדים במשמרות המהפכה, אינם מסתירים את היעדים האסטרטגיים לפיהם פועלת איראן במרחב הערבי. הם מדגישים כל העת את תפיסתם כי סוריה היא העורף האסטרטגי של איראן, בעיקר מול ישראל, וכי לאיראן יש אינטרס חיוני לשמר ולייצב את המשטר הסורי, להגביר את מנופי הלחץ על ישראל, לדחוק את ארצות הברית הנתפשת על ידי איראן כאיום מרכזי על ביטחונה הלאומי ולהעמיק את השפעתה הפוליטית, הכלכלית והדתית באזור. איראן אכן אינה חותרת, לפחות בשלב זה, לעימות ישיר עם ישראל. היא מעדיפה להמשיך באסטרטגיה של "הליכה על הסף" ומרבית פעילותה בסוריה מתבצעת כיום באמצעות שליחים, ובראשם חיזבאללה ומיליציות שיעיות זרות. אך בשעה שגולדברג מדגיש במאמר אחר שלו את נאום שר החוץ האיראני, מוחמד זריף, בכנס הביטחוני במינכן בדבר הצורך להימנע משימוש בכוח ומהתערבות בענייני פנים של מדינות אחרות, ממשיך "כוח קודס" של משמרות המהפכה בפיקודו של קאסם סולימאני להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות, להעביר אמצעי לחימה מתקדמים לידי שלוחיה של איראן בלבנון ובתימן ולהגביר את הסיוע לחמאס.

     

    תפיסה מגננתית או התקפית?

    ניתן להתווכח אם התפיסה העומדת מאחורי מדיניות איראן היא מגננתית ונועדה לצמצם את האיומים על ביטחונה או התקפית ונועדה לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית וככוח מוביל בעולם המוסלמי. לא ניתן, עם זאת, להתעלם מן העובדה שלשם השגת יעדיה האסטרטגיים נוקטת איראן במדיניות חוץ אגרסיבית ואינה מהססת להשתמש גם בכוח כלפי מי שנתפסים כאויביה.

     

    גולדברג אינו היחיד המנסה לאתגר את התפיסה הרווחת ביחס לאיראן. פרופ' אורי בר-יוסף התייחס במאמר שפרסם ב"הארץ" (21 בינואר) לחתימת נשיא איראן חסן רוחאני בעת מושב של ארגון מדינות האיסלאם באיסטנבול על מסמך שיש בו משום הכרה איראנית בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967. בר-יוסף התייחס לחתימה זו, בדומה לפרשן עקיבא אלדר שעשה זאת קודם לכן באתר החדשות "אל מוניטור", כאל "שינוי מהפכני בעמדה האיראנית, שעד כה נמנעה מתמיכה ביוזמת השלום הערבית".

     

    אתר נשק איראני שהופצץ בסוריה (צילום: ImageSat International (ISI)) (צילום: ImageSat International (ISI))
    אתר נשק איראני שהופצץ בסוריה(צילום: ImageSat International (ISI))

    עמדותיו של רוחאני כלפי ישראל אכן שונות במידה מסוימת מאלה של המנהיג העליון עלי חמינאי, משום שלתפיסתו איראן אינה צריכה להיות "קדושה יותר מהאפיפיור", או במקרה זה מהפלסטינים בעמדתה כלפי ישראל. עם זאת, היה ראוי לכל הפחות שבר-יוסף יזכיר כי בעקבות הכינוס באיסטנבול פרסם דובר משרד החוץ האיראני הבהרה שבה הדגיש כי חתימת איראן על הודעת הוועידה אין פירושה בשום פנים הכרה איראנית בישראל.

     

    למרות הכול: איראן לא ביצעה שינוי מהפכני כלפי ישראל

    נכון לעקוב אחר השינויים במדיניות איראן כלפי ישראל ואף לבחון דרכים, גם אם עקיפות, למצוא אפיקי הידברות עם טהרן, כשם שהציע בר-יוסף במאמר נוסף שפרסם באחרונה ב"הארץ" (18 בפברואר). אך לא ניתן לדבר על "שינוי מהפכני" בעמדת איראן כלפי ישראל כל עוד המנהיג האיראני שב ומדגיש בכל הזדמנות את מחויבות ארצו להמשך המאבק נגד "המשטר הציוני" עד ל"הסרת ישראל מעל המפה" וכינון פלסטין "מהנהר ועד הים".

     

    גם סיקור המצב הפנימי באיראן מתאפיין לעתים בראייה פשטנית. הרפובליקה האיסלאמית עוברת בשנים האחרונות תהליכי שינוי חברתיים ופוליטיים משמעותיים. הצמרת האיראנית ניצבת בפני חילוקי דעות חריפים ביחס לדרכה של הרפובליקה האיסלאמית, במיוחד בין המנהיג חמינאי לבין הנשיא רוחאני. רוחאני מכיר בצורך לקדם רפורמות - ולו הדרגתיות - החיוניות בראייתו לשיפור המצב הכלכלי ולצמצום הפער ההולך וגדל בין מוסדות השלטון לבין הציבור, ובעיקר הדור הצעיר. המנהיג העליון, לעומת זאת, מתמיד בהתנגדותו לכל שינוי הנתפש בעיניו כאיום על יציבות המשטר.

     

    מחפשים השפעה באזור. מיליציות איראניות בסוריה ()
    מחפשים השפעה באזור. מיליציות איראניות בסוריה

    גם בעניין זה צודק ד"ר אורי גולדברג כשהוא מצביע על חתירתו של רוחאני לשינוי. במאמר שפרסם לאחרונה באתר זה (15 בינואר) טען גולדברג בצדק שרוחאני חותר לייצר מדינה "עם אליטה אידיאולוגית השולטת שלטון סמכותני, אך קשובה לאזרחים ומעניקה להם מידה לא מבוטלת של שליטה בחייהם". אלא שההכרה במורכבות המאפיינת את הצמרת האיראנית אינה יכולה להסתיר את המציאות שלפיה חופש הפעולה של הנשיא נותר מוגבל על ידי מוקדי הכוח הפוליטיים המרכזיים, ובראשם המנהיג העליון ומשמרות המהפכה.

     

    ראש בראש: רוחאני נגד חמינאי

    רוחאני אכן מנסה בשבועות האחרונים לנצל את גל המחאה שפקד בסוף דצמבר את איראן על מנת לקדם את תפיסתו הגורסת כי יש צורך ברפורמות מבניות בכלכלה ובהרחבה מסוימת של חירויות הפרט. אלא שחופש הפעולה שלו מוגבל עד מאוד. לאחרונה נאלץ הנשיא להכניס שינויים משמעותיים בהצעת התקציב לנוכח התנגדות הפרלמנט להצעותיו לממש רפורמות כלכליות מרחיקות לכת על מנת להבריא את הכלכלה. גם בתחום חירויות הפרט ניכרות היטב המגבלות על חופש פעולתו של הנשיא כשמשמרות המהפכה מחריפים את מדיניות הדיכוי כלפי מי שנחשד על ידם בשיתוף פעולה עם המערב, ובהם כמה פעילים סביבתיים שנעצרו בחודש שעבר באשמת ריגול חמור.

     

    אם יירש רוחאני בבוא היום את חמינאי בתפקיד המנהיג העליון, לא מן הנמנע כי יעלה בידו לממש את יעדיו. מוקדם, עם זאת, להעריך את סיכוייו לנצח במאבק הירושה העתידי, במיוחד לנוכח התנגדות צפויה למינויו מצד גורמים בממסד הדתי ובמשמרות המהפכה, שיעדיפו, ככל הנראה, מועמדים שמרנים אחרים על פניו, כדוגמת ראש הרשות השופטת סאדק לאריג'אני או איש הדת איבראהים ראיסי, שהתמודד מול רוחאני בבחירות האחרונות לנשיאות.


    מדי מחאה באיראן עולות טענות שהמשטר בטהרן בדרך לקרוס. מפגינה בבירה בדצמבר 2017 ()
    מדי מחאה באיראן עולות טענות שהמשטר בטהרן בדרך לקרוס. מפגינה בבירה בדצמבר 2017

     

    פרשנויות המבוססות על משאלות לב אינן ייחודיות, אף הן, לצד אחד במפה הפוליטית. על רקע גל המחאה באיראן, שבו והתפרסמו הערכות מצד כמה פרשנים שטענו כי המשטר האיראני נמצא על סף קריסה. הערכות אלה, הנשמעות כמעט מראשית ימי המהפכה האיסלאמית, מתפרסמות מעת לעת כשבאיראן פורצת המחאה מעל לפני השטח. חלק מהפרשנים, כדוגמת פרופ' מרדכי קידר, אף מעלים הצעות שונות שיש בהן לקדם את קריסת המשטר. קידר, המטיף זה שנים לעידוד מגמות בדלניות בקרב המיעוטים האתניים-לשוניים באיראן, ממשיך להתעלם מכך שבשונה מרוב מדינות ערב, איראן אינה מדינת לאום "מלאכותית" חדשה, שגבולותיה נוצרו על ידי קולוניאליזם מערבי, וכי רבים מבני המיעוטים האתניים החיים בה רואים עצמם בראש וראשונה כאיראנים גם אם מעלים לעתים דרישות להסרת האפליות הנהוגות כלפיהם.

     

    איראן היא מדינה מורכבת ורבת סתירות. אך דווקא משום כך היא מחייבת ניתוח מפוכח ואחראי המבוסס על קביעות מבוססות ולא על דוגמטיות מחשבתית המכפיפה עובדות ופרשנויות לתפיסות עולם פוליטיות או אידיאולוגיות. ניתוח כזה אינו יכול להתבסס על גישה אלרמיסטית המתעלמת מחולשותיה של איראן, אך גם לא על משאלות לב ביחס לכוונותיה או לעוצמותיה.

     

    ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מאוניברסיטת תלאביב, המכון למחקרי ביטחון לאומי והפורום לחשיבה אזורית 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים