איש הצללים והסיפור ממבצע העלייה הענק | פרידה מאורי לוברני
השליט ברח מאתיופיה, ברחובות השתוללה מלחמת אזרחים והמתווך דרש 30 מיליון דולר - אחרת תיעצר העלאת היהודים. הדיפלומט והיועץ הביטחוני אורי לוברני שנפטר השבוע מילא תפקיד חשאי ומכריע במבצע שלמה ב-1991. רון בן ישי נזכר בו ומתאר את החוויות מהמסע - מתוך ספרו שייצא לאור בקרוב ב"ידיעות ספרים"
בשיחת רקע בקריה בחורף 1991 סיפר לי אחד האלופים, חבר בפורום מטכ"ל, שראש אגף המבצעים, האלוף מאיר דגן, נסע לאתיופיה להכין מבצע חשאי. בתודעתי צף ועלה מיד מבצע אנטבה. "את מי הולכים להציל הפעם?" שאלתי. אבל האלוף, שקצת נבהל ממה שכבר אמר, רק הוסיף: "מצבם של יהודי אתיופיה חמור. זה כל מה שאני יכול לומר לך".
כשדגן חזר מאתיופיה נפגשנו בנסיבות חברתיות, אבל הוא מילא פיו מים בכל מה שנוגע לשליחותו האפריקנית. ראש הממשלה יצחק שמיר הטיל אישית באותה תקופה איפול חמור, שהצנזור הצבאי אכף כמעט בהיסטריה, על עניין העלאת יהודי אתיופיה ולא יכולתי לפרסם אפילו אות אחת בעניין זה. אומנם עמד לרשותי באותה תקופה ערוץ-עיתונאי-עוקף-צנזורה באמצעות שבועון "טיים" האמריקני שהייתי כתבו, אולם החלטתי אחרי התלבטות לא לעשות בו שימוש. לא רק מפני שלא רציתי לעבור על החוק, אלא גם מפני שמצפוני (כן, גם לרבים מקרב העיתונאים יש מצפון) לא הרשה לי להעמיד בסכנה את גורלם של היהודים האתיופים שנמלטו באותם ימים מארגוני המורדים הטיגרינים והאתיופים, ה"דרג" וה"איחדג", שרדפו אותם.
ידעתי שפעמיים בעבר נקטעו מבצעים להעלאת יהודי אתיופיה בגלל פרסומים והדלפות לתקשורת. שליט סודן ג'עפר נומיירי (שקיבל עשרות מיליונים כדי שיעלים עין ממעבר היהודים בארצו) ושליט אתיופיה מנגיסטו לא רצו לקלקל את קשריהם עם מדינות ערב והמדינות האפריקניות המוסלמיות, ועצרו את העלייה בתגובה לפרסומים. מאות מיהודי אתיופיה שילמו בחייהם מפני שמשה דיין סיפר בראיון לעיתון שוויצרי, בעיצומו של "מבצע אחים", על הסיוע שישראל מעניקה בחשאי לאתיופיה, תמורת אישור ליהודים לעלות לישראל. הדלפה אחרת קטעה את "מבצע משה". לא רציתי להיות השלישי שמוכר את יהודי אתיופיה תמורת כותרת ושבחים מהמערכת בניו-יורק. כך הייתי שותף במודע לקשר השתיקה סביב "מבצע שלמה" שהלך וקרם עור וגידים, דיפלומטיים ותכנוניים, באותם הימים.
מי שמילא את התפקיד המרכזי והמכריע במבצע שהציל את רוב יהודי אתיופיה היה אורי לוברני - דיפלומט שכמותו היו אך מעטים בשירות החוץ הישראלי ובמערב בכלל. הוא היה המומחה מספר אחת בישראל להתנהלות מדינית במזרח התיכון ובעל הבחנה חודרת ויכולת לזהות תפניות. הוא שימש כשגריר ישראל באתיופיה בשנות ה-60 ושגריר בטהראן של השאה בשנות ה-70. הוא האיש ששיגר לוושינגטון אזהרה שהשאה ומשטרו עומדים ליפול בהפיכה עממית, חברתית-דתית, בהנהגתו של האייתולה חומייני. אבל האמריקנים, כרגיל, ידעו טוב יותר מה קורה משגריר ישראל, ומה צריך לעשות באיראן, עד שבאה המציאות והוכיחה להם עד כמה מדוייקת הייתה הערכת המצב של לוברני. ב-1991, כששמיר גייס אותו לחלץ את יהודי אתיופיה שנשארו מאחור, היה לוברני בכלל אחראי לפן האזרחי של הקשר בין מדינת ישראל לבין לבנון והלבנונים.
מנגיסטו דרש 180 מיליון דולר
כאמור, בחורף 1991 עמד משטרו של מנגיסטו בפני קריסה סופית שלא בישרה טובות לכ-17 אלף יהודים שהיו עדיין באתיופיה. בירושלים וגם בארגונים יהודים-אמריקנים חששו שנפילת המשטר המדכא תוליך לכאוס ולהשתוללות בלתי מרוסנת של חמושים מכל המחנות. ליהודים שישבו במחנה מעבר באדיס אבבה או שנשארו עדיין בכפרים באזור גונדר נשקפה סכנת הכחדה - פשוטו כמשמעו. לכן שמיר שיגר בדחיפות את לוברני לעשות עסקה נוספת עם מנגיסטו שעיקריה: ישראל תעניק לו סיוע צבאי נוסף ויהודי ארה"ב ישלשלו לידיו סכום כסף ענק שירפד לו את ימיו בגלות אחרי שיודח, וגם לצאצאיו אחריו.
לוברני נסע, נפגש עם מנגיסטו והחל להתמקח. שמיר הורה לו מפורשות שלא להתחייב בפני העריץ לספק לו 'נשק יורה'. הממשל בוושינגטון התנגד לכך; גם מנכ"ל משרד החוץ ואיש המוסד לשעבר, ראובן מרחב וגם לוברני עצמו היו נגד אספקת ציוד קטלני שרק יגדיל את מרחץ הדמים בארצו של העריץ, אחרי לכתו. הם דרשו שישראל תספק למנגיסטו כל ציוד צבאי אחר - אך לא מה שהורג. אשר לכסף: מנגיסטו דרש 180 מיליון דולר. לוברני הציע לו 25 מיליון ומנגיסטו רמז שיש על מה לדבר.
שיחק מזלו של לוברני כשמנגיסטו הפקיד את המשך המו"מ בידיו של קסה כבדה, בן טיפוחיו של לוברני כשהיה שגריר באתיופיה. מנגיסטו התבקש להאיץ את יציאת יהודי אתיופיה והסכים, אך עדיין בקצב של 2,000 לחודש. אלא שלוברני סייר במחנות המעבר באדיס אבבה, ראה את מצוקת החוסים בהם וידע שהמורדים עלולים לפרוץ כל יום לבירה. לוברני הבין שנחוצה כאן פעולה מיידית ובהיקף נרחב שתחלץ לארץ כמעט את כל יהודי אתיופיה בתוך ימים ספורים. הוא שכנע את ראש הממשלה שמיר, שביקש לקרוא למבצע "מבצע שלמה". זה היה במרץ-אפריל 1991.
מאז התגלגלו הדברים במהירות. לוברני סיכם עם קסה כבדה שמנגיסטו יקבל לכיסו 30 מיליון דולר. באמצע מאי צלצל קסה ללובראני ומודיע לו שמשטרו של מנגיסטו קרס סופית. המורדים נמצאים בפרברי אדיס והדיקטטור ברח עם בכירי שריו ומצא מקלט בזימבבוואה. "הוא (מנגיסטו) השאיר אותי כאן עם הסגן שלו. מה לומר לו?", שואל כבדה את לוברני.
לוברני החל את המו"מ מחדש. סגנו של מנגיסטו דרש מכתב מנשיא ארה"ב המבקש ממנו לאשר את המבצע. זה היה נחוץ לו כדי לתרץ למדינות המוסלמיות החברות בארגון לאחדות אפריקה את הסכמתו למבצע ישראלי על אדמת ארצו. בנוסף הוא דרש את 30 מיליון הדולר שהובטחו למנגיסטו. לוברני מסדיר את שני העניינים. הסנטור הרפובליקני ממינסוטה, רודי בושביץ', הביא אישית לאדיס אבבה את המכתב מהנשיא ג'ורג' בוש. הארגונים היהודים הסכימו לשלם לסגנו של מנגיסטו את הסכום שדרש.
נחיתה גבולית
המבצע יצא לדרך ביום שישי 24 במאי 1991. יומיים לפני כן נודע לי שמשהו יתבצע בימים הקרובים בהקשר האתיופי, מבצע מוטס של חיל האוויר. מיד התחלתי להפגיז בצלצולי טלפון את משרדו של דובר צה"ל, ידידי, תא"ל נחמן שי. ביקשתי שיאפשר לי לעלות על אחד המטוסים הטסים לאדיס אבבה, בעדיפות למטוסי הכוח שאמור לאבטח את המבצע.
נחמן נעתר וכך מצאתי את עצמי ביום שישי אחר הצהריים על סיפונו של בואינג 747 של אל-על שהמריא מהחלק הצבאי של נתב"ג. הכל התנהל בחשאיות מחשש להדלפות. מלבד צוות הטייסים שהטיסו את הג'מבו היו שם עוד כשישה דיילות ודיילים וצוות רפואי, שהיה אמור ללוות את העולים ולטפל בהם בדרכם ארצה. מושבי המטוס צופפו עד אפס מקום וכוסו בניילונים. כארבע וחצי שעות נמשכה הטיסה. השעה הייתה קרוב לחצות כשראינו מתחתינו את אורות מסלול הנחיתה והתחלנו לחוג סביבו.
עמדתי בתא הטייסים. העיר הייתה מוארת למחצה באורות צהבהבים וצרורות הנותבים מחילופי האש בין המורדים וחיילי הממשלה נראו היטב, בין השאר - סמוך למסלול שדה התעופה שבו עמדנו לנחות. השדה של אדיס, בגובה של יותר מ-2,000 מטר, היה אז קטן בהרבה מכפי שהוא היום. הוא לא תוכנן מראש לנחיתת מטוסי בואינג 747 והעצירה בחריקת בלמים - ממש על קצה המסלול - הותירה אותי, גם את הטייסים, בלי נשימה. זה היה גבולי. על פי ההחלטה שהתקבלה במטה חיל האוויר, המטוס הסתובב ונע לעבר רחבת העלאת הנוסעים אך לא דומם מנועים. כל המטוסים היו מתודלקים בכמות שתאפשר להם לחזור ארצה ללא תדלוק אחרי שהייה קצרה על הקרקע.
כשנפתחה דלת הג'מבו ראיתי גוש לבן גדול נע באיטיות ובדממה מוחלטת לעברנו. סביבו חגו דמויות כהות, שהחזיקו מקלונים בצבע ירוק-צהבהב זרחני. מישהו דיבר במגפון. הגוש נעצר, אחר כך המשיך בדרכו. מאחוריו, ליד שורה של אוטובוסים שמנועיהם פעלו, ראיתי גוש לבן נוסף שהחל לנוע בעקבות הראשון. מתכונן לרדת, שמעתי את אחד מרופאי המטוס אומר לעמית למקצוע: "זה לא עסק, גם אנחנו מוכרחים איזו לידה. במטוסים האחרים היו כבר שתי לידות". השעה הייתה מעט אחרי חצות בליל שישי. "מבצע שלמה" היה כבר כבן 12 שעות.
מדבקות ממוספרות על המצח
באור שבקע מפתחי הג'מבו אפשר היה להבחין בצעירים בריאי-גוף, במעילים צבעוניים קצרים, שהוליכו את גושי האדם בלבן בתוך טבעות חבל גדולות. היה משהו מדבק ברכות ובחיבה ששפעו צעירים אלה. אפשר היה לטעות ולחשוב שאלה מדריכי צופים היוצאים לא"ש לילה עם השכבה הצעירה. מאות העולים, נשים, ילדים, גברים וזקנים, נענו להם בצייתנות כנועה. איש לא פצה פה, תינוק לא בכה.
טכנאים אתיופיים, תחת עינם הפקוחה של טייסי אל-על, הצמידו את כבשי מדרגות אל גוף המטוס הענק. ברקע, בשולי רחבת המטענים של שדה התעופה הבינלאומי של אדיס אבבה, עמדו שני מטוסי "הרקולס" ולידם אוהל ארוך, שממנו בקעו דיבורים בעברית. על המסלול השלים "בואינג 707" נטול סימני זיהוי את ריצת הנחיתה שלו, והחל בדרכו לעבר הרחבה. אנשי הסוכנות היהודית, נעזרים בישראלים ילידי אתיופיה, בדקו את המדבקות הממוספרות שעל מצחי העולים ואת כרטיסי העלייה למטוס, לפני שהניחו לזרם האנושי להמשיך במעלה הכבש.
הבטתי בהם מטפסים אל בטן המטוס, נושאים צרורות בד קטנים ומצומקים. לא היו ביניהם מזי-רעב וגם המצב הבריאותי של רובם נראה מניח את הדעת. אולם משהו באופן שבו נשאו את מצוקתם, מן אצילות מרודה, שיש בה גם גאווה וגם קבלת הדין, הביא אותי לא אחת במהלך אותו לילה אל סף דמעות. לא רק אותי.
כשהתפנה סיפר לי אמנון שקסה כבדה התקשר ללוברני ודרש מייד את 30 מיליון הדולר. אם לא יקבל - הוא מאיים להפסיק את ההמראות והנחיתות. לוברני טיפל בעניין בדרכו. הוא התקשר לאחד ממכריו, שר האוצר לשעבר של אתיופיה, והתחייב בפניו שהכסף יועבר תוך שעות. "תן לי חשבון", אמר לוברני לשר האוצר האתיופי לשעבר, "הכסף נמצא בבנק - מילה שלי שהכסף ייכנס עד מחר". שר האוצר לשעבר סמך על לוברני, התחייב בפני סגנו של מנגיסטו והאיום הוסר.
מסביב הייתה מהומת אלוהים. מטוסי ג'מבו של "אל על" ו"הרקולסים" של חיל האוויר נחתו והמריאו ללא הפסקה. לרחבת הבטון הגיעה שיירת אוטובוסים ואנשי היחידות המיוחדות הובילו חבורות חבורות של יהודים בשקט ובסדר מופתי אל המטוסים. ניצלתי את ההזדמנות ועליתי על אחד האוטובוסים שנסעו בשיירה חזרה לשגרירות ישראל בעיר, להביא לשדה התעופה קבוצת יהודים נוספת.
קשה לתאר את מה שנגלה לעיני כשנכנסתי בשערי מתחם השגרירות: אלפי עולים ישבו שם בצפיפות שלא תתואר על מטלטליהם. הם הובאו שעות אחדות קודם לכן ממקומות שונים בעיר ששימשו להם כמגורים ארעיים. לפני דלת הבניין השתרך תור ארוך של עולים שטרם סיימו את המיון והרישום. השקט הכמעט לא טבעי ששרר בכל היה מוזר. בין העולים עטופי הבגדים הלבנים הסתובבו לוחמי "שלדג" וסיירת מטכ"ל שאיבטחו את השגרירות ואת הדרך לשדה התעופה. מרחוק זיהיתי את צלליתו הארוכה של בני גנץ, מפקד "שלדג". רציתי לגשת אליו ולומר לו שלום אבל לא יכולתי לעשות צעד מבלי לדרוך על אנשים. פילסתי לי דרך בשביל המרוצף ונכנסתי. בפנים ראיתי את אנשי משרד החוץ והסוכנות היהודית רכונים על שולחנות, עושים כמיטב יכולתם למיין את העולים לפי משפחות ולדאוג שלא יסתננו זרים למטוסים.
"כל מי שעובד עם העדה הזאת מבין שזה זהב טהור. לולא היו כה נאיביים ועדינים – המבצע הזה לא היה יכול לצאת אל הפועל", אמר מיכה פלדמן, האחראי מטעם הסוכנות באדיס אבבה. עשר שנים הוא עוסק בהעלאת יהודי אתיופיה ומחר אולי יישאר ללא עבודה. אבל כעת הוא מתרוצץ בסנדלים בין העולים, שואג פקודות באמהרית ובעברית, ומסנן כמו נער נלהב: "אני מבין קוגניטיבית שזה מאורע גדול, אבל בינתיים איני מסוגל לעכל זאת".
על המסלולים בשדה התעופה, ואחר כך בשגרירות ישראל באדיס אבבה, ראיתי עשרות אנשים אדומי עיניים וצרודים, עושים כמיטב יכולתם. קצינים, דיפלומטים, אנשי סוכנות ואנשי הארגון למען יהודי אתיופיה שיתפו פעולה אלה עם אלה בהרמוניה ובתיאום נדירים אצלנו. הישראלי, אמן האלתור, חובב המאמץ ההרואי החד-פעמי, נגלה במיטבו בלילה הארוך של "מבצע שלמה".
34 מטוסים ברכבת אווירית
כשהאיר הבוקר נותרו רק כ-1,500 יהודים בחצר השגרירות באדיס אבבה. בשעה 8:00 לערך עשתה שיירת האוטובוסים האחרונה את הדרך בת שמונת הקילומטרים לשדה התעופה. עליתי עם קבוצת העולים האחרונה ל"הרקולס" שהיה צבוע בצבעי הסוואה של חיל האוויר, האחרון שהמריא מאדיס במסגרת "מבצע שלמה".
14,310 יהודים חולצו בתוך פחות מ-48 שעות באמצעות רכבת אווירית שמנתה 34 מטוסים אזרחיים וצבאיים. מבצע צבאי מדהים שבו לא חולקו מדליות וציונים לשבח כי לא היה צורך בהם. לא היו פשלות שצריך היה לחפות עליהן במעשי גבורה. התכנון היה ריאלי, הניהול היה משובח והשילוב בין הדיפלומטיה, המעשה הצבאי והניהול ההומניטרי היה הרמוני ונטול אגו.
מבצע שלמה הבהיר שגם זו אופציה כשרוצים ומעמידים בראש את האנשים הנכונים. ואשר לי - אני שמחתי לסגור מעגל כשראיתי את הלוחמים מביאים על אלונקה מישהו מכוסה בשמיכה ומעלים אותו למטוס שהמריא לפנינו. "זה כנראה קסה כבדה", לחש לי הרל"ש. "כנראה שאנחנו ממלטים אותו". הרגשתי סיפוק לא מבוטל. בניגוד לפעם הקודמת שהייתי באדיס אבבה ויצאתי אותה בידיים ריקות. הפעם אני מביא מכאן סיפור לא רע.
העולים התיישבו על מזרני גומאוויר, עטופים ביריעת פלסטיק, שהייתה פרושה על רצפת המתכת. המטוס היה מלא עד אפס מקום. המקום שנותר היה על הכבש האחורי הנפתח של ההרקולס. התיישבתי שם עם המכונאים המוטסים, הרופא והחובשים והתפללתי שהצירים ההידראוליים יחזיקו מעמד.
כשהמטוס המריא, אסף גובה ופנה צפונה, ישבו היהודים האתיופים רוב הזמן חסרי הבעה וללא תנועה. מעטים מהם, בעיקר הילדים, ניסו מפעם לפעם להציץ החוצה. הרופא, איש מילואים, דילג ביניהם וחילק תפוזים ושקיות מים. רק כאשר נחתנו, אחרי כחמש וחצי שעות טיסה, התעוררו העולים לחיים. חיוך התפשט על פני רבים מהם, גם על פניי, כאשר מבעד לחלונות העגולים של ההרקולס המנמיך נשקפו מסלולי נמל התעופה בן גוריון.
הסיפור יופיע בספרו האוטוביוגרפי של חתן פרס ישראל ופרשן ynet רון בן ישי, שייצא בקרוב לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
