כך תדעו אם הילד שלכם עובר חרם ותעזרו לו

תופעת החרמות היא אחת התופעות הפוגעניות והמאיימות ביותר. היא חוצה מגזרים, עדות, מיקום גיאוגרפי, השכלה ומצב סוציואקונומי ונראה אותה יותר בחברות סגורות ובחברות תחרותיות. התופעה שכיחה בקרב ילדים בגילאי בית ספר יסודי ובני נוער צעירים והיא בשיאה בכתות ג' עד ו' ונפוצה קצת יותר בקרב בנות.

זה גיל שבו הילדים בונים את הזהות החברתית שלהם באמצעות הקשרים עם בני גילם. הם עסוקים במיוחד במיקומם בשדה החברתי ותחושת הערך שלהם, קשורה קשר אמיץ למעמד החברתי שלהם בקבוצה. המושג " להיות מקובל" הוא לא מושג של מה בכך. הילדים עסוקים בדירוגם בסולם המקובלות והצורך שלהם להיות במעגל הקרוב מוליד תחרות והיררכיה.

נידוי חברתי הוא כלי ילדותי הישרדותי, המגן עליהם מלהיות בתחתית הסולם החברתי. לשם כך יימצא מישהו, שעיר לעזאזל שיאייש את תחתית הסולם. לפעמים הבחירה של השעיר לעזאזל קשורה לקשיים החברתיים שלו ולפעמים אין קשר כלל, לא לתכונותיו ולא למעשיו אלא לפחדיו של המנהיג. זו יכולה להיות הילדה שהכי מאיימת על מעמדה של מלכת הכתה, הילד הביריון, הילד השקט, השונה וכו'.

רוצים להיות מקובלים(צילום: shutterstock)

תפקיד ההורים

הורים שילדם חווה דחייה ולעג חווים כאב המלווה בתחושה רבה של חוסר אונים כי ההשפעה שלהם על השדה החברתי קטנה ביותר עד אפסית, ועדיין ההורים הם הדמויות הכי קרובות ומשמעותיות בחייו של הילד והם יכולים לחזק את כושר ההתמודדות וההתאוששות ממשבר כזה.

ככל שהילד חווה חוויות של קשר עמוק ובטוח עם ההורה, הוא יפתח חוסן נפשי שיאפשר לו יכולת התמודדות יותר מאוזנת עם מצבי כישלון ודחיה בהמשך חייו. ילד שמקומו במשפחה מבוסס והוא מרגיש אהוב וגם מועיל, ישתלב טוב יותר גם בשדה החברתי מחוץ לבית. ההורים הם לא תחליף לחברים, אבל הם כן יכולים לחזק ולעודד אותו וילד אהוב בבית ומעודד, יתמודד טוב יותר אם חוסר אהבה בחוץ.

מה קורה כשהילד חווה בריונות ברשת? עד כמה ההורים צריכים להתערב? צפו:

סימנים מחשידים

יש ילדים הנוטים להסתיר ממבוגרים את היותם מוחרמים, מה שעושה את העניין להרבה יותר קשה לגילוי. ולכן כהורים עלינו לשים לב לסימנים מחשידים, כמו למשל, הילד פחות מוזמן למפגשים חברתיים, לא רוצה ללכת לבית הספר, מורגשת ירידה בלימודים, שינוי בתיאבון, במצב הרוח, הילד מסתגר, אנו מזהים שינוי בהרגלים וכו'.

ברגע הגילוי, אנחנו בכאב קשה מנשוא המלווה בכעס גדול. חשוב מאוד להתנהל בתבונה כי השדה הזה רגיש להתערבויות מצד המבוגרים, שעלולה להחריף את החרם. ההורים ינסו לפעול במלוא המרץ בעוד הילד לא תמיד ירצה לדבר, לשתף ויתנגד להתערבות הוריו מה שמגביר את התסכול וחוסר האונים.

לצערנו, לא תמיד נצליח להפסיק את החרם או למצוא פתרון, יש בידינו ההורים את האפשרות לתת לילד שלנו סיוע משמעותי ביותר עבורו, גם אם לא הצלחנו לשנות את מעמדו החברתי וגם אם הילד שלנו לא ממש אתנו משתף פעולה ונראה שהוא תקוע.

לא תמיד הילד ירצה לשתף ולספר מה עובר עליו(צילום: shutterstock)

צריך להיות מציאותיים, ילד מוחרם, לא יהפוך מחר לילד המקובל אך עדיין ילד כזה יכול להצליח מאוד בחיים ולחיות חיים טובים ומאושרים. אם הוא למד להתמודד נכון עם רגשות קשים, והתמקדו בבית בחזקות שלו ונטעו בו את האמונה שיש בו יכולות, הוא יפתח חוסן שישרת אותו בחייו. דווקא ילדים פוגעניים, שלא התמודדו נכון בילדותם עם הרגשות הפגיעים שלהם, יתקשו יותר להגשים את עצמם לכדי הצלחה.

קראו עוד:

העצות הכי טובות שנתנו לבנות שלנו

טיפול בילדים באמצעות אומנויות לחימה

התגובה הנכונה כשהילד מחליט לפרוש מהחוג

עוד טוב לדעת שככל שהילדים גדלים ומתבגרים, הם מתחילים להעריך איכות ולא רק כריזמה. אם טיפחתם בילדכם איכות, יש בסיס טוב שהוא ימצא את מקומו גם בשדה החברתי. המנהיגים השליליים שלא יעדכנו את עצמם, יהיו הרבה פחות אטרקטיביים בהמשך.

1. הקשבה

לאפשר לילד לשתף, לתת לו אוזן קשבת, הכלה, חיבוק תומך ונחמה. חשוב להדגיש, נחמה זה לא רחמים והקשבה או מתן עצות כל הזמן בנושא. גם אם הוא לא משתף, קחו אוויר ותהיו זמינים להקשבה כשזה יקרה.

2. ללמוד עם הילד את המבנה החברתי בכיתה

לשאול אותו מה הוא היה רוצה שיקרה ולהזמין אותו להעלות רעיונות מעשיים, אפילו קטנים ואולי למצוא חבר אחד נחמד. במצבים התחלתיים ולא קיצוניים זהו צעד יעיל המחבר את הילד לכוחות שלו.

3. ליידע את צוות בית ספר

חשוב לעדכן את המחנך, יועץ, מנהל וכל מורה אהוב על הילד או משמעותי עבורו. להתייעץ ולגבש כיווני פעולה להפסקת החרם ובמקביל לוודא שנעשות פעולות לחיזוק והעצמת הילד בבית הספר. מורה שהנושא בנפשו, ויבהיר לכתה באופן בלתי מתפשר, שלא יהיה חרם בכתה שלו ובמקביל יפעיל כלים חינוכיים ליצירת קרבה ואקלים חיובי, יכול למנוע חרם ולעזור לכתה ללמוד ולהתפתח במקום להתעסק בחרם.

4. לבלות יותר עם יחד

להגביר את הנוכחות שלכם בבית או להיפגש עם אנשים אוהבים. כמה שיותר חוויות נעימות ובטוחות עם אנשים (משפחה מורחבת, חברי משפחה וכו'). גם אם הוא מבקש להיות לבד בחדר, לאפשר לו אבל להיות בקרבה, בלי לנדנד ולהלחיץ.

ליצור חוויות נעימות(צילום: shutterstock)

5. להיות חיוביים ויציבים

לשדר מסר שזו תקופה זמנית ואל הילד להתייחס כבעל כוחות להתמודד. לנסוך בו תקווה ואופטימיות שיהיו עוד הזדמנויות לשינוי ושנעבור את זה.

6. אימון אישי

במקרה הצורך, ללמד אותו מיומנויות חברתיות ותקשורתיות באמצעות מאמן או מנטור מבוגר שהוא מכיר וסומך עליו, קבוצות לפיתוח כישורים חברתיים וכדומה.

7. עידוד

כל מה שמעלה את הערך העצמי שלו, למשל אם הוא מנגן, מצייר, יודע לבנות, טוב בחשבון, חזק בטריוויה או אוהב לאפות. למצוא את היכולות והחזקות שלו ולטפח אותן.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

8. בקשת עזרה

אפשר לשקול פניה להורים שאנחנו סומכים עליהם, בבקשת עזרה, בלי האשמה.

9. מעבר כיתה

במקרים שהדינמיקה הכיתתית קשה ושלילית, אפשר לבחון עם בית ספר העברה לכיתה בעלת אקלים חברתי טוב יותר.

10. טיפול

בכל שלב, יש להעריך את המצוקה של הילד ובמידת הצורך לשקול ליווי של טיפול אישי.

על השדה החברתי אין לנו שליטה אך על עידוד והעצמת הילד יש לנו שליטה. חשוב להתמקד בחיזוקו גם במקום שלא הצלחנו לעשות שינוי בסביבה. להתמקד ביש ולזכור שהרע זמני.

לכל חרם יש מארגן חרם - המנהיג, היוזם והשולט ולכל חרם יש קבוצה. חרם זה לא מעשה של אדם אחד. כדי שיוזמת המנהיג תצא לפועל, חייבת להיות קבוצה שמאפשרת אותו.

הורה צריך לשים את הגבול על השולחן ולומר שהקו האדום שלו הוא שילדו לעולם לא יהיה שותף לחרם, במקביל יעזור לו לפתח חשיבה מוסרית וערכית של אכפתיות לזולת. האחריות לחרם היא בידינו ההורים. שימו את זה במקום גבוה בחשיבותו והיו ערניים לפעילות החברתית של ילדכם.

איריס אורבך היא מדריכת הורים במכון אדלר ומדריכה משפחות בקליניקה