24 שנה למותו הטראגי של ניקולאי קודריצקי
השבוע בפינה ההיסטורית של ספי פסטרנק מתוכנית הספורט של ynet: על הפרידה מאחד הכדורגלנים הזרים האהובים שנחתו בישראל
ניקולאי קודריצקי היה אחד הזרים הגדולים והאהובים שהגיעו לכדורגל הישראלי. בשתי עונות וחצי בהן שיחק בבני־יהודה הוא הפך ליקיר האוהדים בשכונת התקווה, אבל היה מוערך גם בקרב אוהדי הקבוצות היריבות. ב־16 במרץ ימלאו 24 שנים לתאונה בה קיפח את חייו.
החיבור של קודריצקי עם ישראל החל באמצע חודש נובמבר 1991, אז הגיע השחקן בעל העבר בסגל נבחרת בריה"מ מקבוצת דנייפרו־פטרובסק האוקראינית, בשורותיה זכה באליפות ובגביע המקומיים.
אגדה. קודריצקי(צילום: אריאל בשור)
כבר בבכורה שלו במסגרת גביע הטוטו החל לפרוע את השטרות, עם שער ראשון שהיה רק סימן לבאות. שבוע לאחר מכן, במשחק הליגה הראשון שלו, רשם בישול בכורה. בשני המקרים היה זה מול מכבי נתניה.
הקשר־חלוץ האוקראיני, שהיה דמות מרכזית במושבת השחקנים הזרים שהגיעו לישראל מארצות חבר העמים לשעבר, שלט היטב בעברית. "הוא היה ישראלי אמיתי", אמרו בשכונת התקווה, "אכל חריף כאילו נולד פה". כינוי החיבה שלו היה "ניקו".
קודריצקי היה אחד השחקנים העקביים והיציבים, תמיד חד, בכושר וכמעט תמיד אחד המצטיינים על המגרש. בשבת שקדמה לאסון, כבש מי שבשלב ההוא כבר הפך לקפטן בני־יהודה צמד תוך חמש דקות בניצחון החוץ 1:3 על צפרירים חולון. בכך העלה את מאזנו מפתיחת העונה ל־20 שערי ליגה מתוך 29 (!) בסך־הכל שכבשו הזהובים עד למחזור ה־27. המאזן הזה הקנה לאליל השכונה את המקום השני בטבלת מלך השערים, אחרי אלון מזרחי, "האווירון" ממכבי חיפה.
בסך־הכל רשם "הצאר ניקולאי" 50 כיבושים בליגה ב־85 הופעות שהתפרסו, כאמור, על־פני שתי עונות וחצי. את הקבוצה הוליך בין היתר לזכייה בגביע הטוטו ולסגנות אלופת המדינה ב-1992 וכן למקום השלישי ב־1993.
אחד הזרים הגדולים שנחתו בישראל. ציור הקיר בשכונת התקווה
ב־15 במרץ 1994, יום שלישי בשבוע, נערך בחיפה משחק ידידות בין נבחרות ישראל ואוקראינה, לאחריו התקיימה מסיבה בה נכחו רבים משחקני "המושבה הרוסית'' בארץ, בהם "ניקו".
בתום הערב, הפציר בו חברו ואדים טישנקו מהפועל חיפה ללון אצלו ולא לחזור ישר לת"א. אך קודריצקי לא שמע בעצתו ויצא בשעה שלוש לפנות בוקר ברכבו לכיוון המרכז. סמוך לשעה ארבע, כשהגיע למרחק של כקילומטר מצומת הכניסה הצפונית לרעננה בציר כביש 4 הישן מחיפה לת"א, כשמהירות רכבו עמדה על 160 קמ"ש, איבד הכדורגלן שליטה בעקומת הכביש. המכונית התהפכה והוא נהרג במקום.
מותו היכה בהלם את האוהדים בשכונה ואת הרחוב הספורטיבי במדינה כולה. ביום שישי, טרם הטסת גופתו לקייב, הוצב ארונו במגרש הקבוצה. קודם לכן נישא ברחובות שכונת־התקוה, כשהמאות שהלכו אחריו גורמים לפקק למשך שעות ארוכות.
למחרת, לפני ההתמודדות בליגה מול מכבי נתניה ערכה הנהלת המועדון טקס מרגש ביותר, במהלכו אחזו חבריו לקבוצה בחולצה מספר 9, שנותרה מיותמת. ברקע נוגן שירו העצוב של זוהר ארגוב "ים של דמעות," כשרבים מ־5,000 האוהדים מצטרפים בשירה. האוהדים השרופים לא הפסיקו לשיר: "ניקולאי, ניקולאי, ניקולאי", בכל פעם שקבוצתו הבקיעה שער - והיו ארבעה כאלה. בן 31 היה במותו. הוא הותיר אחריו אשה וילדה בת שלוש.
לפנייה לכתב/ת 
ניקולאי קודריצקי
צילום: אלי אלגרט
מומלצים
