שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "למה הילד שלי כל כך תחרותי בספורט?"

    שוברים את הכלים ולא משחקים - הרבה ילדים מתייחסים לספורט תחרותי כדבר הכי חשוב בחייהם ולוקחים ללב כל ניצחון והפסד. מה בכל זאת טוב בהתמסרות הזאת ואיך ההורים יכולים לעזור להם להתמודד עם סערת הרגשות?

    "כל יום כשהוא חוזר הביתה מבית הספר יש דרמות סביב הכדורגל. רועי לא מוסר, דור שם לו רגל, עידו מקנא בו כי הוא יותר טוב ממנו, ובכלל - כל מה שקרה במשחק לא היה הוגן. הוא כמעט לא בוכה וכועס על דברים שהם לא כדורגל".

     

    "יש לו התקפי זעם כשלא מוסרים לו או כשהוא מרגיש שמשהו לא פייר. הוא שובר את הכלים ועוזב הכול. הוא נהיה אדום ומתחיל לבכות. הוא פשוט לא שולט בזה".

     

    "אחרי משחק שהם מפסידים בו, אסור לדבר איתו. הוא עצבני ואנחנו צריכים ללכת על קצות האצבעות".

     

    "מה שמקשה עליו בספורט זה רק הביטחון. הוא שחקן מעולה אבל הוא לא מעז לעשות דברים כי הוא מפחד להיכשל".

    הפחד מכישלון (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הפחד מכישלון(צילום: shutterstock)
     

    אז מה יש בו בעולם הספורט, שמאפשר לילדים לבטא כל כך הרבה רגשות סוערים, ולשים אותו במרכז חייהם החברתיים והרגשיים? מה יש בו בספורט שמאפשר גם לילדים שההבעה הרגשית שלהם מאופקת ומצומצמת "לאבד את הראש", להתרגש, להיות כעוסים או עצובים, ולהביע רגשות כל כך בקלות?

     

    הספורט משלב לרוב אלמנטים של קבוצתיות, הישגיות, תחרותיות ומתיחת הגבולות האישיים, ולכן - מהווה עבור ילדים ובני נוער רבים זירה רגשית חברתית מרכזית בחייהם. יש בתרבות שלנו הרבה לגיטימציה להבעת רגשות חזקים דרך הספורט, וילדים רבים גם רואים את הוריהם מגיבים באופן אינטנסיבי ועוצמתי להפסדים ונצחונות בספורט, ומזדהים באופן מוחצן עם שחקנים או קבוצות.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    עם כל הפתיחות שיש כיום לקבל מגוון רחב של התנהגויות וסוגי אישיות של ילדים, עדיין ילדים רבים (בעיקר בנים) מתביישים להביע רגשות שליליים כמו עצב, עלבון, חוסר ביטחון וכעס, ודרך הספורט הם מוצאים מקום שבו ביטוי הרגשות האלה נחשב יותר מתאים ולגיטימי עבורם.

     

    יצא לי לראות לא פעם הורים של ילדים במשחקי כדורסל או כדורגל של ילדיהם מגלים מעורבות רגשית חזקה מאוד על המגרש - מתרגשים, צועקים, כועסים ולפעמים אפילו מקללים. הילדים שעוסקים בספורט גדלים בתרבות שמקדשת את הספורט ואת ההזדהות עם קבוצות ושחקנים, ורואים שלגיטימי להביע רגשות חזקים סביב הספורט וזה לא נחשב ליוצא דופן או מוגזם.

     

    השקעה בספורט מגיל צעיר:

     

     

    לא רוצים להפסיד

    ילדים רבים מתקשים להתמודד עם העובדה שיש טובים מהם. לילדים אחרים פשוט קשה להפסיד ולהתמודד עם הפגיעה והעלבון שהם חשים כשהם מפסידים. יש ילדים שקשה להם לעבוד בקבוצה ולשתף פעולה עם האחרים למען ההישג הקבוצתי, כי הם רוצים את התהילה וההישגים לעצמם.

     

    ישנם ילדים שמתקשים לקבל את סמכות המאמן, וישנם כאלה שלא מצליחים לשלוט היטב בכעס שלהם, ומתפרצים כשהדברים לא מתנהלים לשביעות רצונם. ילדים אחרים יחושו לחץ וחרדה שישפיעו לרעה על תפקודם בספורט ובחיים בכלל. ישנם גם ילדים שלא מצליחים לאזן בין הספורט והעיסוקים האחרים, ומזניחים את הלימודים, התחביבים והחברים כדי להתמסר לספורט שלהם.

     

    "חייב לנצח" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "חייב לנצח"(צילום: shutterstock)

    היום כבר יודעים שבעיסוק של ילדים ומבוגרים בספורט מעורב הרבה יותר מההיבט הפיזי. היום כבר יודעים שתשומת הלב להתמודדות הרגשית של הילדים עם הספורט בו הם עוסקים, ומתן כלים להתמודדות מנטלית טובה יותר חשובים כדי לאפשר לילדים לעסוק בספורט בלי לפגוע ביחסים החברתיים שלהם, במצבם הרגשי או בדימוי העצמי.

     

    תחום הישגי

    בשיחות שאני מנהלת עם ילדים שעוסקים בספורט והוריהם אני שומעת שלא תמיד העניין הרגשי והחברתי זוכה לתשומת לב מספקת על ידי המאמנים בקבוצות הספורט. לא תמיד קבוצות הספורט מצויידות באנשים בעלי הכשרה מתאימה לטפל בקשיים רגשיים ומצבים חברתיים ואישיים שונים שעולים סביב הספורט.

     

    אפשר להבין זאת, כי הרי הספורט הוא ענף הישגי, מכוון תוצאות, וכזה שבסופו של דבר חותר לניצחונות. אין ספק שכשהילדים מנצחים, הם מאושרים, ולרגע נראה כאילו אין להם כלל התמודדויות. אך אם נביט בתמונה הרחבה יותר, ישנם ילדים רבים, החל מגילאים צעירים, שזקוקים להרבה עזרה ותיווך ברמה הרגשית, כדי לאפשר להם לעסוק בספורט שהם אוהבים בלי לשלם על כך מחירים רגשיים קשים מדי.

     

    קראו עוד:

    תינוקות גרמנים לא בוכים

    טיפול בילדים באמצעות אומנויות לחימה

    הילדים שניצחו את הפחדים שלהם

     

    גם קבוצות או ספורטאים שנעזרים בפונקציה של "אימון מנטלי", עושות זאת לרוב כדי לשפר את הישגי הקבוצה, ולא רואות במצב הרגשי של הילדים שמתאמנים, מטרה בפני עצמה. ככל שההורים יהיו מודעים לחלקים הרגשיים וחשיבותם לרווחה הנפשית של ילדיהם שעוסקים בספורט הישגי, הם יוכלו לדרוש שקבוצות ספורט ילוו בייעוץ פסיכולוגי של אנשים עם הכשרה מתאימה המשלבת בין תחום הספורט לתחום הפסיכולוגי.

     

    מה יכולים לעשות ההורים של הספורטאים הצעירים בבית?

    1. לדבר עם הילדים על עיסוק בספורט לשם ההנאה, וגם לתת דוגמה אישית.

    2. לעזור לילדים להשלים עם העובדה שאינם יכולים להיות הכי טובים בהכלו כל הזמן, ולסייע להם להשקיע בספורט מתוך סקרנות והנאה, ולבחון את התוצאות ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים.

    3. ללמד את הילדים שחשוב גם לנוח מהספורט, להרגע ולעשות דברים נוספים כמו תחביבים וחברים.

    4. למצוא עם הילדים שיטות להירגע כמו הליכה באוויר הפתוח, נשימות או כל דבר אחר שעושה להם טוב.

    5. לתת להם חיזוקים רבים על ההשקעה, ההתמסרות והויתורים שהם עושים.

    6. לא להלחיץ ולבקר, גם כשהילדים אינם במיטבם.

     

    בספורט יש פוטנציאל עצום ללמידה של הילדים על מחוייבות, השקעה, משמעת עצמית, ויתורים, קבוצתיות ופרגון לאחרים. דרך הספורט ילדינו מכירים את עצמם ומתוודעים לחולשות ולכוחות שלהם. הם לומדים מתי לדחוף את עצמם לקצה, ומתי לוותר לעצמם ולנוח. הרווח יכול להיות עצום.

     

    אך חשוב לשים לב כשעולים קשיים, לתמוך וללוות בעזרת איש מקצוע (פסיכולוג ילדים, פסיכולוג ספורט או מטפל בעל הכשרה בספורט טיפולי) או לבד בבית (לפעמים זה מספיק), כדי לוודא שהילדים מוצאים את הדרך להתמודד עם הקשיים ומקבלים את התמיכה לה הם זקוקים.

     

    הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים