שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תינוקות גרמנים לא בוכים
    צייתנות מגיל אפס, טיולי הישרדות ביער בגיל שלוש, משמעת ברזל בגן הילדים ובעיקר קשיחות מנטאלית - בעיניים ישראליות, גידול ילדים בגרמניה הוא עולם אחר. איך זה נראה עבור ישראלים שהיגרו לגרמניה ומה באמת השאיר אותם בהלם

     

     

    ישראלים שגרים בגרמניה מזהים מיד הבדלים עצומים בשיטות גידול הילדים וביחס בין הורים לילדים. בזמן שבארץ ההורות מאופיינת בדאגה אינסופית וחיבוק תמידי בגרמניה זה אחרת לגמרי. אבל איך זה נראה בדיוק?

     

    מחקר שבוצע על ידי פרופ' גד יאיר מהאוניברסיטה העברית ורעות מירום מאוניברסיטת אוסנברוק בגרמניה ופורסם באתר מגמות - כתב עת למדעי החברה, מנסה לנתח את המבט הישראלי על דפוסי גידול ילדים בגרמניה. לצורך כך חוקרים ביצעו ראיונות עם ישראלים שגרים בגרמניה ותצפיות על הורים וילדים מקומיים, והמחקר מספק הצצה אל תרבות חינוך שונה לחלוטין מזו שבישראל.

     

     ( )

    "ילדים גרמנים לא בוכים, כלבים גרמנים לא נובחים", אמר אחד המרואיינים. על פי החוקרים, "המשמעת והדפוסים היוצרים אותה מעוררים בישראלים אי נוחות. השקט של תינוקות גרמנים וצייתנותם לסמכות הוריהם - אותו שקט ואותה צייתנות שהם מציינים בדברם על כלבים גרמנים ועל שוטרים או קצינים נאצים - מציירים אותם כבלתי אנושיים. הם מזכירים למשתתפי המחקר עבר טראומתי מימי השואה".

     

    כך למשל מעיד ישראלי: "הרבה פעמים למשל תינוקות בוכים ברכבת ואימא שלהם מתעלמת מהם. זה החינוך שלהם. כאילו היא אומרת לו 'שום דבר לא יצא מהבכי הזה, חלאס'. הם גדלים והם באמת לא אנשים בכיינים, יש להם רגשות, אני לא אומר שאין, אבל הם לא מביעים אותם לעיתים קרובות מדי. זה כאילו חולשה או שזה נתפס כלא יפה, זה לא נעים להם שמישהו מביע רגשות באופן קיצוני".

     

    ישראלי אחר אומר: "בארץ הכול מאוד אמוציונלי ואפילו היסטרי לפרקים. פה השליטה העצמית מאוד חשובה, ואני רואה שמלמדים ילדים קטנים איך לחכות בתור, איך לחכות שאנשים ייצאו מן הרכבת ורק אחר כך אפשר לעלות. שליטה עצמית ואיפוק הם תכונות שנתפסות כמובנות מאליהן ברפרטואר של בן תרבות".

     

    בוכה? לא קרה כלום (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בוכה? לא קרה כלום(צילום: shutterstock)

    לדברי עורכי המחקר, "אמירות כמו אלו חזרו ועלו בראיונות ובשאלונים. הדברים חושפים את הטראומה התרבותית הישראלית, המטרידה את מנוחתם של משתתפי המחקר". החוקרים מסבירים כי בעקבות עדויות שונות הם ניסו להבין כיצד מנוהל טבעם של תינוקות, כך שבגרמניה הם "לא בוכים". בשלל אירועים שבהם צפו עורכי המחקר היה ברור: בכי אינו משהו שמפנים אליו תשומת לב.

     

    כפי שסיפרה אם ישראלית, היחס האופייני הזה מרגיז אותה: "כשתינוק מתחיל לבכות הדבר הראשון שבדרך כלל אומרים לו: 'זה בסדר, לא קרה כלום'. אותי זה שיגע. גם במשפחה של בעלי, ההורים שלו ככה. וזה נורא הרגיז אותי בהתחלה".

     

     ( )

    כדי לצלול באמת להבדלים, צריך להתעכב על מה שקורה כבר בגן הילדים. על פי המחקר, בגן ילדים גרמני יש שִגרה וסדר, ומרגע שהילדים נכנסים אליו אסור לאפשר לחולשותיהם הבכייניות לפרוע אותם, כי הורים רגשנים מפתחים כאוס מסוכן. לפיכך, יש גננות המעקמות את אפן כאשר הורים מתמהמהים בטקס הפרידה, והן אף נוזפות בהורה המבקש להישאר עם הבן או הבת כדי להקל עליהם את הקושי שבמעבר מן הבית למסגרת.

     

    זאת ועוד, הן אינן מסכימות שהורים יוציאו ילד מן הגן לחופש מאולתר בלא סיבה. ההיגיון קובע שהפרת השגרה של הילד עלולה להפריע לשגרת הגן עם שובו. לפיכך, גם ביקור של יום אצל סבתא עלול לזכות לנזיפה מן הגננת, כיוון ששבירת שגרה מעין זו עלולה להחזיר ילד עם רגשות רוטטים מגעגועים ומבכי, ואלו, כאמור, הפוכים לאידאל הסדר והשכלתנות".

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    להבדיל מישראל - שבה ההורים מעורבים מאוד במתרחש בגן הילדים - בגרמניה גם ההורים מצייתים לגננת, הנתפסת כסמכות חינוכית עליונה. גננות אינן תופסות את ההורים כחלק מן המשוואה החינוכית, ודעתם נשמעת בגרמניה הרבה פחות מבישראל.

     

    כפי שסיפרה אם ישראלית: "להורים אין את הטלפון של הגננת, במקרה נדיר היא תיתן, ואין דבר כזה להתקשר אליה, או לדבר אם לא נקבעה מראש פגישה. כמובן שאם זה משהו דחוף אז אפשר להחליף כמה מילים. ההורים נכנסים לפתח חדר הגן, אבל לרוב לא ממש לפנים הגן.

     

     ( )

    כך תיארה גננת ישראלית העובדת בגן יהודי בברלין: "מדהים לגלות שהגננות הגרמניות לא צועקות, להבדיל ממני ומהגננת האוסטרלית. הגרמניות מאוד מאופקות, והילדים מחקים אותן. המסרים מועברים דווקא דרך 'הסדר השקט'. הבעה רגשית זה דבר נדיר בגן גרמני. יש מחוות שקטות ועדינות של חיבה, אבל כל העת נשמר הדיסטנס בין הגננת לילד, למשל המטפלת תלטף את הראש אבל תמעט לחבק .יש בכך היגיון תרבותי, לא שרירות לב".

     

    שומרים על דיסטנס (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    שומרים על דיסטנס(צילום: shutterstock)

    לדברי החוקרים, "משמעת וסדר הם כלֵי האימון של הנפש, ובדיוק כמו הילדים - גם על הורים להפנימם. אם הורים מאחרים להגיע עם ילדם לגן והפעילות החלה, הם ייאלצו להמתין בחוץ גם בסופת שלגים ובקור מקפיא. אם האיחור גדול, עליהם לשוב הביתה כי אין לאחר ואסור לבלבל ילדים באמצע פעילות הריכוז או בשעת ארוחת הבוקר.

     

    "הורים ישראלים דיווחו כי גם אם ביקרו עם ילדם אצל רופא או הכביש נחסם לתנועה, לא נותרה בידיהם כל בררה. הגננות לא הכניסו את הילדים לגן ושלחו אותם לביתם".

     

     ( )

    ברחבי גרמניה פזורים מאות גני יער שנועדו "לחשל" ילדים להתמודד עם קשיי הטבע. מדובר במסגרות לילדים מגיל שלוש, המתקיימות ביער פתוח בכל מזג אוויר. בגרמניה נהוג להרגיל ילדים לשלג ולגשם, ובעיקר מאמנים אותם שלא לתת לחולשות רגשיות או גופניות להשפיע עליהם. ישראלית נוספת העובדת כגננת בגרמניה אמרה כך: "יוצאים עם הילדים החוצה בכל מזג אוויר, לא מוותרים על לצאת. גם בגשם, מלבישים אותם בגדים מיוחדים ויוצאים".

     

    בטבע בכל מצב (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    בטבע בכל מצב(צילום: shutterstock)

    ישראלית שהגיעה עם בתה, בת השלוש, שמעה על גן יער, התלהבה ורשמה את הילדה. להפתעתה התברר לה שגן יער פירושו ממש זה: "בבוקר בא אוטו, לוקח את הילדים ליער, ובערב מחזיר אותם מהיער, וכל היום הם ביער. וזהו. ביער. הם מוציאים את הילדים לטבע ולטיולים כל סוף שבוע באופן מאוד ממוסד כזה. זה מה שעושים. בכל מזג אוויר, בלי לעפעף".

     

    יתרה מזאת, מרגע שילדים מתחילים ללכת על רגליהם, הוריהם מלמדים אותם לרכוב על אופניים אל גן הילדים - ולמעשה לכל מקום - באופן בוגר ועצמאי. הילדים צריכים לשלוט בחולשותיהם ובמאווייהם הרגעיים בדיוק כמו מבוגרים. עדויות המרואיינים בעניין זה עקביות: "נפלת מהאופניים וכואב לך? אימא תסתכל מרחוק ולא תנקוט פעולה - עד שתקום בצורה בוגרת ותמשיך. החלקת מהנדנדה וקיבלת מכה? תשרדי, לבדך".

     

     ( )

    החוקרים מסבירים כי "עדות ועוד עדות מלמדות כי התגברות על חולשות האדם - זו תכלית החינוך. בשל אותה גישה 'טבעית' גננות גם אינן מתערבות בסכסוכים בין ילדים בגן. 'שישרדו באופן טבעי', כמו אומרת התורה החינוכית הגרמנית".

     

    אם ישראלית סיפרה, למשל, כי היו הורים שהתלוננו על מה שנראה כהזנחה חינוכית מנקודת ראות ישראלית: "גם ההורים וגם המחנכים פחות מעירים לילדים ונותנים להם להסתדר לבד והרבה פעמים יש מכות. כשהבן שלנו היה בגן התלוננו על זה, שהצוות יושב על ספסל ולא מספיק מעורב. אז הם אמרו שזו האידיאולוגיה שלהם - לא להתערב בין הילדים. שככה זה, ילדים צריכים ללמוד להסתדר לבד אחד עם השני. וזה היה מאוד שונה ממה שאנחנו הכרנו".

     

    זאת ועוד, בגנים יש נוהג להוציא ילדים בני 3-5 ל"טירונות", כפי שהישראלים מכנים זאת בבדיחות דעת: שבוע או שבועיים של טיול טבע בלי ההורים כדי ללמדם לשרוד ביער - פרקטיקה חינוכית הנמשכת, עשרות רבות של שנים.

     

    עוד בערוץ הורים:

    העצות הכי טובות שנתנו לבנות שלנו

    כך תדעו אם הילד שלכם עובר חרם ותעזרו לו

    "להיות אימא זה קשה"

     

    לדברי החוקרים, "נפשם העצורה של הורים גרמנים מתחשלת באמצעות ההפרדה המאורגנת מילדיהם, והקשיחות הרגשית של הילדים מתעצבת באמצעות אימון שליטתם בשרירי הבכי והלב. הורים צריכים להכיל את הרגשות ואת הפחדים של עצמם, ילדים צריכים להתגבר על חרדת נטישה ועל קשיי גמילה. אלו ואלו מורגלים על־ידי מערכת החינוך לשליטה ברגשות ולהתגברות על חולשות".

     

    דוגמה לאיפוק הגרמני למול הרגשנות ההורית של בני המזרח התיכון סיפק קרדיולוג ילדים ישראלי, שעבד במרכז להשתלות לב בברלין. לדבריו, "אני רגיל שברפואת ילדים הקשר עם ההורים והילד הוא נושא מאוד חשוב. פה יש איזה ריחוק. כשילד גרמני נכנס לצנתור, ההורים עומדים בפתח הדלת מרחוק, ולא ראיתי אף פעם ילד בוכה. בפעם שכן ראיתי ילד בוכה, ההורים הרימו אצבע מרחוק והילד נשכב וחיכה שירדימו אותו. מסר של 'תפוס את עצמך בידיים'. כשמגיעים חולים מאזור הים התיכון, בדרך כלל הילדים על האימא, מחבקים אותה חזק ולא רוצים לרדת לה מהידיים, קצת בוכים".

     

     ( )

    דוגמה נוספת למבט הישראלי המופתע בגן הילדים בגרמניה בת ימינו נתנה אם ישראלית, שהעבירה זה מקרוב את ילדתה מגן ילדים בישראל לגן בגרמניה. לדבריה, לאחר חודש של התנסות היא כמו רואה את היטלר מבצבץ מבין הצעצועים בגן: בסדר, במשמעת, בצייתנות של גיל שנה. וכך היא אמרה: "המשמעת זה משהו שמחדירים מגיל אפס. לעשות הכול לפי הכללים, על עיוור, מבלי לחקור, לשאול או להתווכח. בדיוק להפך מהחינוך הישראלי, שמעודד את הילדים לחשיבה עצמאית, לחקירה וביקורת תמידית. הם כל כך ממושמעים, כמו רובוטים. הכול חייב להיות לפי הכללים".

     

    אוכלים בלי לדבר ובלי לזוז (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אוכלים בלי לדבר ובלי לזוז(צילום: shutterstock)

    לדבריה, "אני יושבת עם הבת שלי כבר חודש בהסתגלות בגן. היא בת שנה ואני נדהמת לראות את ההבדלים. ילדים בני שנה יושבים חצי שעה לארוחת בוקר בלי לזוז, בלי לצעוק, בלי לדבר. ברגע שהבת שלי מזיזה צלחת אומרים לה: 'לא! זה אסור!'. ברגע שהיא משחקת עם ילד אחר וצועקת בהתלהבות אומרים לה: 'אנחנו לא צועקים'. הילדים בגן לא צועקים, לא זזים, לא חוטפים".

     

     ( )

    לדברי הישראלים, למשמעת ולסדר יש מחיר ברור: "הם לא יוצאים מהקופסה". משתתפי המחקר שרטטו חץ סיבתי: בשל העדר בכי ובשל עודף צייתנות אין בגרמניה יצירתיות. דוגמה לנרטיב זה נתנה מדענית ישראלית, המועסקת במכון מחקר מוביל, כשתיארה את ההבדלים בין דפוסי גידול הילדים בגן גרמני לעומת גן ילדים ישראלי: "מה שחסר כאן לכולם זו גמישות. אין גמישות, אין חשיבה יצירתית, זה משהו שאנחנו רואים לאורך כל הדרך. הילדים כאן גדלים ללא חשיבה יצירתית. אין גם עידוד לזה, או לא רק שלא מעודדים, אלא גם בולמים".

     

    משתתפי המחקר מוסיפים הסבר להשלכות של דפוסי גידול הילדים בגרמניה על הגבלת היצירתיות בטווח הארוך. להבנתם, מה שמוטבע בילדים בגיל צעיר - לא לבכות, לציית, לפעול רק לפי כללים, לא לחרוג מן הקו הישר - מגביל בסופו של תהליך החִברות את היצירתיות שלהם. לא מעט מרואיינים תיארו בוגרים גרמנים כצייתנים מוקפדים.

     

    הדחקת הבכי בילדות מכריתה בגרמנים את היצירתיות, אך לדבריהם גם את החמלה, את היכולת להבין את דרך הלב או לחשוב מתוך רגש. כפי שאמרה אדריכלית ישראלית, גרמנים מפצלים בין זכויות לבין חמלה, והם מתקשים להפגין מורך לב או להזדהות עם האחר.

     

    ישראלי אחר התקשה להסביר במילים את מה שרואות עיניו: "אהבת אם בגרמניה נבדלת מזו הישראלית. אני ממש כל הזמן משווה איך אימהות בארץ עם הילדים שלהן לעומת גרמניות עם הילדים שלהן, בחיים לא אוכל להגיד שהן לא אוהבות את הילדים כמו שהאימהות בארץ, אבל הן אוהבות שונה, זו התחושה שלי כל הזמן. זה הכי קל להגיד קר או משהו, אני לא יודע לתאר את זה. אבל זה שם כל הזמן".

     

    לדברי פרופ' יאיר, "מקרים מעניינים במיוחד הם כאלו שבהם אחד מבני הזוג ישראלי והשני גרמני. במקרים כאלו, כמעט ואין סיכוי לשמור על מנטאליות ישראלית בבית שבו אחד מבני הזוג הוא גרמני ובעיקר נוכח הסביבה החינוכית שבה גדל הילד.

     

    "ההורה הישראלי כל הזמן אומר לעצמו שזה זמני, ושנחזור כשהילד יעלה לכיתה א'. זו תחושה מאוד לא נוחה עבור ישראלי לגדל ילד במנטאליות גרמנית. מצד שני, הסיכוי שלו לשמור על הישראליות הוא קטן מאוד. מרבית הסיכויים שהבית המעורב יתיישר לצד הגרמני".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים