שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לבד במהלך שנת הסרטן שלי". המסע להחלמה של יסמין
    באמצע החיים יסמין כהן גילתה שהיא חולה בסרטן השד. היא חיה עם ילדיה אצל ההורים, הייתה בסוף מערכת יחסים עם בן זוגה ומתוך המשבר החליטה לבחור בחיים. טור אישי

     

    צפו ביסמין מספרת את סיפורה:

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    במאי 2013, בעודי חיה אצל הוריי אחרי גירושים, גיליתי גוש קטן ואלים בשד. מהר מאוד נודע לי שהוא סרטני. הדבר הראשון שהשתלט עליי אחרי החרדה ברגע הגילוי הוא תחושת הלבד. ישבתי במשרדו של הרופא עם עיניים פעורות שהפכו לאדומות ורטובות מיד אחר כך וזה היה רק שלי.

     

    בגלל שלא עלה בדעתי לקבל בשורה שקוראים לה "סרטן" הגעתי אליו לבד. הקצבתי לזה בראש שלי רבע שעה בלבד. הפצצה שהתפוצצה לי בפנים נספגה כולה בגופי הקטן ולא היה מי שיחלוק איתי את הריקושטים.

     

    כשהגעתי הביתה וסיפרתי לאמי בחדר האמבטיה, רחוק ככל הניתן מהילדים, היא לא הפסיקה לדבר על חוסר המזל בחיים שלה. שלה ולא שלי. לאחר דקה או שתיים חזרה להיות איתי ושוב חזרה לדבר עליה. ככה במשך זמן רב, ימים שלמים, עד שעיכלה.

     

    עם כל זה התחילה התפוררות מואצת של מערכת היחסים שלי עם החבר שלי. מערכת שהחזיקה מעמד שנתיים לא פשוטות מסיבות אחרות, כבר לא עמדה בהתמודדות כזאת.

     

    יסמין כהן (צילום: ירון בן חורין)
    התמודדתי עם המחלה לבד. יסמין כהן(צילום: ירון בן חורין)

     

    לבד בשנת הסרטן שלי

    לאורך כל שנת הסרטן שלי הייתה לי תחושה שאני לבד. לא משנה מי היה כאן ומה אמרו לי, גם חולות אחרות. החיה התנחלה בתוך הגוף שלי, תמהיל האתגרים בחיי היה רק שלי, ומשם הייתה נקודת המוצא שלי.

     

    כשראיתי עד כמה קשה לאמי שטיפלה בי ושילדיי זקוקים לי עוד יותר מהרגיל, אז קרה לי משהו. בלי ברירה הייתי צריכה להדביק הכל יחד, להיות אופטימית, לצאת מעורי ומאזור הנוחות שלי.

     

    קמתי בכל בוקר ועשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. הסעתי את הילדים לבית הספר בימים מאוד קשים, לאחר שהרמתי את עצמי בקושי מהמיטה. ביצעתי את המשימה וחזרתי לישון.

     

    שיתפתי את כל התהליך ברשתות החברתיות. הפידבקים ויצירת האינטראקציה עם העולם בחוץ עשו לי טוב. הם שמרו עליי כשישבתי במחלקה האונקולוגית מחוברת לחומרים כימיים ונתנו לי את התחושה שאני עטופה ומקשיבים לי, גם אם בפנים ידעתי שההתמודדות היא שלי לבד. ידעתי שאת הכוח והרצון לעבור את התקופה הזאת במינימום נזקים אני אספק לעצמי.

     

    האחריות להחלים הייתה עליי

    אז גם התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בו העזתי והצטלמתי ללא פאה או כיסוי ראש, למרות שהבית בו גדלתי דוגל באי חשיפה.

     

    מצאתי את הדרך שלי להתמודד עם אתגרים גדולים ולהישאר נאמנה לעצמי. את ההבנה שרק אני יודעת באמת מה טוב לי ושהאחריות להחלים היא עליי. אם בבקשת עזרה מגורמים מקצועיים או חברים ומשפחה או במציאת כלים פנימיים שיעזרו לי להרגיש טוב ולצמוח מתוך המשבר.

     

    היו לי ימים קשים מאוד, הייתי קרחת לחלוטין, יותר קרחת מזה אין. התנפחתי מסטרואידים, היו לי בחילות, ותופעות שרק מי שעבר את התהליך הזה יכול לחוות. דרך החתחתים הפכה להיות הטירונות של חיי.

     

    זאת שיצאתי ממנה בריאה כל כך. אדייק ואגיד המסע של חיי. קוראים לזה בפסיכולוגית "צמיחה פוסט טראומטית". שיהיה. קראו לזה "הארה", קראו לזה מציאת טעם לחיים, מה שתרצו. העניין הוא שהפכתי להיות אישה מאושרת למרות שמי שמכיר אותי יודע שחיי רחוקים מלהיות קלים.

     

    היום אני נמצאת בעיצומו של קמפיין מימון המונים לספר "יומן צמיחה – מסע דרך כתיבה" ובו אני מציעה לנשים אחרות תרגילי כתיבה וצביעת מנדלות עם מילים חיוביות מתוך הניסיון שלי.

     

    בנוסף, לאחרונה השתתפתי בצילומים של סדרת רשת חדשה של כמוני, ראשונה מסוגה על נשים חולות בסרטן שד ומחלימות, בה אני מספרת את סיפור ההתמודדות שלי בתקווה שכל מי שתראה את הסרטון שלי תדע שגם בתוך הלבד שהיא אולי מרגישה, יש מקום ממנו אפשר לצאת ולצמוח.

     

     

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים