שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לקרוא או לשרוף? הספרות האנטישמית עדיין על המדפים
    כתבים שמהללים את היטלר, ספרי הכחשת שואה, חידוש ל"פרוטוקולים של זקני ציון" שמאשים את היהודים בפיגועי ה-11 בספטמבר, ו"מיין קאמפף" שיצא שוב בגרמניה והפך לרב מכר: דוח חדש מבקר חנויות מובילות שמוכרות ספרים אנטישמיים, ומעלה את השאלה הגדולה לגבי הספרים שעומדים עלינו לכלותנו - האם להשאיר אותם על המדף בשם חופש הביטוי או לצנזר?

    בין בליל הארמית שאף אחד לא מבין לילד הקטן ששוב מתבייש לשאול מה נשתנה, יש קטע בהגדה שרבים מתפתים לפתח סביבו שיחה בליל הסדר. זה מגיע קצת אחרי האיזכור לסיבה שבגללה אנחנו אוכלים מרור, כשקוראים את הציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". באמת יפה. ההגדה מסבירה שכולנו עבדים, שהיציאה ממצרים היא רק אלגוריה, ושואלת למה אנחנו משועבדים, איפה החירות שלנו ומאילו כבלים כדאי לנסות להשתחרר.

     

    כריכת "הפרוטוקולים של זקני ציון"

      

    מתוך
    מצטיינים בערנות לייצוגים אנטישמיים, כפי שלימדה אותנו ההגדה. מתוך "נסיך מצרים"

    הצד הפחות יפה של המסורת הזו מצמיח דורות על דורות של אנשים שפשוטו כמשמעו, תופסים עצמם כאילו יצאו ממצרים: פליטים, נרדפים, שההיסטוריה המדממת של עמם קרובה אליהם, מחכה ממש שם מאחורי הפינה. די בקלות מושלמת התודעה הזו על ידי חלקים אחרים בהגדה, ששואפת להנחיל את סיפור העבדות והיציאה ממצרים לילדים, לילדיהם, ולהזכיר לכולם, בין השאר, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". את העניין הזה הפנמנו, ואנחנו מצטיינים בגילוי ערנות כלפיו, בחיפוש אחר סימני אנטישמיות, עד המקרים הרבים שבהם נמצאות הוכחות למה שבעצם כלל אינו שם. אולם לפעמים השנאה אכן מתגלה במערומיה, ומשזה קורה, מה למעשה נדרש מאיתנו? להוציאה מחוץ לתחום, לצנזר ולהתכחש? או דווקא להכיר בביטויים שלה, לנסות להבין מה המקור שלהם ואיך הם משתלבים בסיפורו של עם שבמידה רבה צמח מתוך תלאות הזרות שלו?

     

    מרוויחים מהכחשת השואה

    לפני כשבועיים פורסם דוח של הארגון הבריטי האנטי-גזעני Hope Not Hate, שחשף כי חנויות ספרים מובילות בהן אמזון, וו-ה סמית, ווטרסטונס ופוילס, מחזיקות במבחר רחב של ספרים שבמרכזם אידיאולוגיה אנטישמית, שנאה ואלימות השואבות מקורותיהן מחוגי ימין קיצוני. בין הספרים שצוינו שם הוזכר רומן הטרור "יומני טרנר" שיצא ב-1978 ונכתב על ידי וויליאם פירס, ממעצבי אידאולוגיית העליונות הלבנה בארה"ב במאה הקודמת. הספר, שמתאר בין השאר פיגוע קטלני, הוביל את טימותי מקווי לפוצץ ב-1995 את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ולשים קץ לחייהם של 168 בני אדם. הוא גם זה שהיווה השראה לשלושת הפיגועים הגזעניים של הניאו-נאצי הבריטי דייויד קופלנד ב-1999.

     

    כמה מהספרים שהוזכרו בדוח של Hope Not Hate

    כמה מהספרים שהוזכרו בדוח של Hope Not Hate

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בעקבות הדוח, חברי פרלמנט בריטים מצדיה השונים של הקשת הפוליטית, סופרים ומנהיגי דת, דרשו מהחנויות להוריד את הכותרים ממדפיהן. "החנויות האלה הרוויחו את ערכן הרב על ידי כותבים וקוראים", אמר בתגובה לפרסום הסופר הבריטי המוערך ג'ון מקגרגור. "לכן כל כך חשוב שהן לא ישאילו את המהימנות שלהן לספרים המזעזעים והקיצוניים האלה".

     

    ג'ו מולאל, מראשי המחקר ב-Hope Not Hate ביאר כי אין בכוונת הדוח לטעון שאסור להביא לאור ספרים מסוימים, אלא שאין שום סיבה שחנויות מובילות יקדמו את אותם תכנים וירוויחו מהם. "העובדה שספרים מחרידים כמו זה שהוביל לפיגועיו של דייויד קופלנד מוצעים למכירה באתרים של חנויות גדולות היא סיבה לדאגה", אמר חבר הפרלמנט ג'ון קרודאס. "הם לא אמורים להרוויח מהספרים הללו, או לספק להם במה וכבוד".

     

    טימותי מקווי (צילום: Pool, Gettyimages IL)
    טימותי מקווי. "יומני טרנר" היוו השראה לפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995(צילום: Pool, Gettyimages IL)

    בין הספרים הנוספים שמזכיר הדוח ישנם מדריכים להכנת פצצות, אסופות כתבים אנטישמיים שמהללות את היטלר וספרי הכחשת שואה, בהם למשל ספרו של ריצ'רד הארווד, "האם שישה מיליון באמת מתו? האמת סוף סוף". על פי Hope Not Hate, בעקבות פרסום הדוח, ספרים רבים הורדו מהאתרים של החנויות, בהם למשל זה של הארווד. עם זאת, מתגובות החנויות שהופיעו בכתבה ש"הגרדיאן" פרסם בנושא, עולה כי אלה לא הביעו התרגשות גדולה, נימקו את העניין בעיקרון חופש הביטוי, או הסבירו שרוב הכותרים שצוינו בדוח הם חלק מרשומות שמופיעות באתר בלבד וכי אין עותקים פיזיים שלהם על המדפים. 

     

    האמירות הללו לא סיפקו את מקגרגור, שבדבריו ל"גרדיאן" טען כי להופעת הספר באתר יש אותה המשמעות כמו הופעתו על המדף. קולות נוספים הצטרפו אליו. ראש חבר הנאמנים של יהדות בריטניה, ג'ונת'ן ארקוש, הסביר כי "חבר הנאמנים הציף סוגיות דומות שנגעו לחנויות כמו אמזון בעבר, והתאכזבנו לגלות שוב שהספרים מלאי השנאה המחרידה האלה מוצעים למכירה באתרים של גופים מכובדים. כולי תקווה שהחנויות לא מנסות להרוויח מהספרים המזעזעים האלה ולכן עליהן בדחיפות לשנות את המדיניות שלהן ולתקן את המעוות".

     

    ארקוש התייחס בדבריו לפרשה שהתרחשה לפני כשנה. אז ל"יד ושם" הגיעו תלונות על ספרי תעמולה נאצית והכחשת שואה שנמכרים באמזון. מנהל הספריות של "יד ושם", ד"ר רוברט רוזט, פנה במכתב בהול למנכ"ל אמזון ג'ף בזוס, בו הזכיר כי העניין הובא לתשומת לבה של החנות האינטרנטית כבר לפני כמה שנים ולא נעשה מאז דבר. עתה נראה כי גם פנייה זו לא הובילה לשינויים כלשהם במדיניות החנות.

     

    ללמד את האדם, לא לספר סיפורים

    סערה ציבורית גדולה דומה קמה באזורנו ב-1995 עם הוצאת חלקים מספרו המכונן של היטלר "מיין קאמפף", בעברית. היה זה אז ניצול השואה דן ירון שהפך את תרגום היצירה לפרויקט חייו. הוא הביא את תרגומו לאנשי האקדמיה עודד היילברונר ומשה צימרמן במטרה להוציאו, והם בחרו את הקטעים הרלוונטיים לקהל הקוראים הישראלי, ערכו, הוסיפו הערות ורקע היסטורי, והביאו אותו לאור בהוצאת אקדמון, במהדורה בת 500 עותקים שיועדה בעיקר לשימוש במסגרות אקדמיות.

     

    פרופסור משה צימרמן (צילום: שאול גולן)
    "הוויכוח בכנסת לא היה של אנשים מלומדים שעשו השוואה, אלא כאלה שידעו שיש טופוס שעליו אפשר לבנות תורה ודעת קהל". פרופסור משה צימרמן(צילום: שאול גולן)

    היו כמובן עותקים שמצאו את דרכם גם לחנויות הספרים – מה שעורר את זעם הציבור. פרופסור צימרמן, מומחה להיסטוריה של גרמניה באוניברסיטה העברית, מסביר את ההתלהמות ההיא בקלות. "קודם כל כמובן ישנה הוורסיה הרגשית שמעורר המעשה הזה – לקחת את הספר ולתרגם אותו", הוא מפרק את הסוגיה. "הוצאנו אז את הספר כחלק מעניין מובנה של מחקר. אתה עוסק בנאציונל-סוציאליזם בראי היסטורי וזו אחת הדרכים להציג אותו וללמוד עליו. אף אחד לא היה נרעש לעומת תרגום 'יסודות המאה ה-19' של צ'מברליין (במרכזו סקירה היסטורית של תולדות אירופה על בסיס גזעני – ג"ש). יש רגישות בנושא של היטלר. זה מסביר את ההתקפה עלינו. ברגע שאנשים יודעים שיש דבר כזה 'מיין קאמפף', הפוליטיקאים הבורים ביותר משתמשים בזה בתור מקפצה. הוויכוח בכנסת לא היה של אנשים מלומדים שעשו השוואה, אלא כאלה שידעו שיש טופוס שעליו אפשר לבנות תורה ודעת קהל. ברגע שהביאו את זה לוועדה ואנשים היו צריכים להתמודד עם שאלות מסודרות, לאף אחד לא היה כוח להתעמק בזה וזה נקבר. לא היה מישהו שהיה מוכן להתמודד עם העניין באופן שיטתי – דבר שקורה כמובן גם היום לא מעט".

     

    מלבד תפיסתו לגבי המרכיבים הלא כנים שהיו מעורבים בתגובות הזועמות להוצאת התרגום, ככלל, צימרמן מאמין כי אין להטיל צנזורה על ספרים. "היום אני עוד יותר משוכנע שאין בזה טעם אלא רק סכנה", הוא אומר. "אם אתה מתעלם ממשהו במקום להתמודד איתו, אתה דווקא חושף אותו בצורה מסוכנת. בעבר היה ניסיון בגרמניה לשים ספר כזה ב'ארון הרעל', כמו בבית מרקחת - ארון שאסור לגעת בו. היום הרעיון הזה הוא חסר שחר. הכל פרוץ. אפשר להגיע לכל טקסט באופן מקוון, אז עדיף שאדם יקרא בצורה ביקורתית מאשר שייחשף לחומר ללא עריכה מדעית. הביקורת לימדה אותנו לא לספר סיפורים, אלא ללמד את האדם. הוצאה של כתבים כאלה במקום צנזור שלהם היא אחת הדרכים לעשות זאת".

     

    יוסטון סטיוארט צ'מברליין (Bundesarchiv)
    "אף אחד לא היה נרעש לעומת תרגום 'יסודות המאה ה-19'". יוסטון סטיוארט צ'מברליין(Bundesarchiv)

    דברים דומים השמיע המשורר, המתרגם והעורך דורי מנור בינואר האחרון, כשנודע כי בית ההוצאה הצרפתי היוקרתי גלימאר תכנן להוציא מחדש את כתביו האנטישמיים של הסופר לואי פרדינן סלין ("מסע אל קצה הלילה"), לאחר שהדפסתם הופסקה ב-1945. אף כי לא הייתה לו דעה חד משמעית בעניין, בפוסט שפרסם בפייסבוק מנור התוודה על "הבחילה הקשה" שתקפה אותו למקרא "הזוועה הסלינית", אך באותו הזמן הזכיר: "צנזורה זה דבר מגונה בכל מצב, ולציבור יש זכות להכיר גם זוועות. הטקסטים הנאלחים האלה נמצאים ברשת בלאו הכי, ועדיף שיהיו ממוסגרים בספר רשמי ובמהדורה מדעית-ביקורתית, ולא פרוצים לכל רוח".

     

    בפוסט ההוא הביא מנור תרגום לכמה חלקים מכתביו של סלין, שכללו, כמובן, לא מעט אמירות אלימות ("לבזוז, לחמוס, להשחית, לכער, לזהם, להקיז דם מכל מה שנקרה על דרכו... זה כשרונו של היהודי, זה טעם-קיומו העתיק"), מופעים משעשעים של השלכה ("כל ספרות הוא מוהל... במעשי להטים שקרניים, ברעל, בפלגיאטים, בלחשים ובנוכלויות מאֶלף ואחד סוגים") ואפילו נבואה ("היהודי מחזיק בכל הממשלות, כל מכונות ההשטחה נמצאות ברשותו, כל הכבלים בידיו, כל הזרמים, ובעתיד גם כל הרובוטים. ואני, לְמה אני כבר יכול לצפות...? כמובן, רק לראות איך משליכים את הספר שלי לאשפה").

     

    "לבזוז, לחמוס, להשחית, לכער, לזהם, להקיז דם מכל מה שנקרה על דרכו זה כשרונו של היהודי". לואי פרדינן סלין (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    "לבזוז, לחמוס, להשחית, לכער, לזהם, להקיז דם מכל מה שנקרה על דרכו זה כשרונו של היהודי". לואי פרדינן סלין(צילום: gettyimages)

    הדוגמאות הקשות הללו מותירות סימן שאלה גדול מעל הרצון להדפיס את כתביו של סלין מחדש, ואכן המהלך נמנע לבסוף לאחר התנגדות גדולה של דמויות שונות בחברה הצרפתית, בהן היסטוריונים, ראשי קהילות יהודיות וסופרים רבים. בין הקולות הבולטים בצד המתנגד היה ניצול השואה וצייד הנאצים סרז' קלרספלד, עורך דין במקצועו, שאיים כי יפתח בהליכים משפטיים נגד ההוצאה. קלרספלד כינה את סלין "הצרפתי האנטישמי ביותר בימיו" וטען כי ספריו "השפיעו על דור שלם של משתפי פעולה ששלחו יהודים צרפתים למותם". לדבריו, הצגת מהדורה מחודשת של כתיבתו "הבזויה" של סלין תהיה "בלתי נסבלת" ושום כמות של הערות שוליים לא תוכל לשנות את זה.

     

    צימרמן כמובן מחזיק בדעה הפוכה לזו של קלרספלד. "אם רוצים לחנך נגד גזענות, נגד מגמות אנטי דמוקרטיות – זו אחת הדרכים", הוא מדגיש את חשיבותן של היצירות בדרך להבנת האקלים שבו נכתבו. "אי אפשר להתעלם מטקסט ולדמיין שלא היה. אדם משכיל לא יכול לבחור להעלים דברים מהזיכרון שלו".

     

    אם ממשיכים את הקו הזה - אולי היצירה האנטישמית משמעותית גם בתור עדות לתקופה שחשוב לזכור? אולי דווקא מניעת פרסום של כתבים אנטישמיים היא צעד בדרך להכחשת השואה? אחרי הכל, מסורת יציאת מצרים והגדת פסח מביאות את סיפורו של עם שהופנו כלפיו לא מעט גילויי שנאה, תוך שהן מתעכבות לא מעט גם על אותם גילויים.

     

    אוהבים את מה שאסור

    מלבד הסיבות העקרוניות, היסטוריות וחינוכיות להוצאה מחודשת של הטקסטים הנפיצים הללו, הכמיהה להפרת טאבו משחקת תפקיד לא קטן בשוק הספרים האסורים. "מיין קאמפף" יצא בגרמניה מחדש ב-2016 - 90 שנה לאחר שהיצירה פורסמה לראשונה, רגע לאחר פקיעת זכויות היוצרים עליה. לאחר שבעה עשורים שבהם הספר היה פרסונה נון גרטה במדינה, הדפסה מחודשת שלו הפכה אותו במהירות לרב מכר. "זה כמו מים גנובים – זו הסיבה העיקרית שבגללה קפצו על זה", מסביר צימרמן. "אני לא מבין איך ספר ששוקל שישה קילו נקרא על ידי כולם והופך להיות המתנה האולטימטיבית לחג. אנשים קנו כי קודם זה היה אסור".

     

    היטלר להיט לא רק בגרמניה. בהמשך לדבריו של צימרמן, נדמה שיצירתו של הפיהרר זוכה לפופולריות במיוחד במדינות שאוסרות על פי חוק הדפסה והפצה של תכנים נאציים. לפני כשנתיים, אזרח ישראלי שהגיע לכנס למאבק בגזענות בקוסובו נדהם לגלות ברחוב הראשי בעיר הבירה דוכן המוכר עשרות ספרי תעמולה נאצית, בהם "מיין קאמפף" (הגירסה הלא-מוערת). כשפנה בעניין למוכר, זה הסביר לו שמדובר בספרים נמכרים במיוחד. לאחר תלונה שהגיש למשרד לבטחון פנים, הוא נענה בתשובה מנשיא המדינה, שאמר בין השאר כי מדובר במעשה שנוגד את החוקה וכי "אנו מוטרדים מהניסיונות של בודדים להחדיר לקוסובו אידאולוגיות רדיקליות ומאיימות".

     

    דוכן הספרים האנטישמיים ברחוב הראשי בפרישטינה ()
    דוכן הספרים האנטישמיים ברחוב הראשי בפרישטינה

     

    "מיין קאמפף" פופולרי דווקא במדינות שאוסרות הפצה של חומרים נאציים בחוק (צילום: getty images) (צילום: getty images)
    "מיין קאמפף" פופולרי דווקא במדינות שאוסרות הפצה של חומרים נאציים בחוק(צילום: getty images)

    אחד הספרים הפופולריים והעתיקים שממשיכים להימכר במדינות רבות בעולם הוא "הפרוטוקולים של זקני ציון", שיהיה בן 115 השנה. במקרה הזה, של ספר המורכב מ-24 פרקים הפורטים את מזימתם של היהודים להשתלט על העולם, נדמה שהצנזורה מיותרת פשוט מעצם הבדיוניות המובהקת של היצירה, שנכתבה ברוסיה של סוף המאה ה-19. עם זאת, ישנם מקומות שבהם עוד מנצלים את הספר לתעמולה. כתבה על "הפרוטוקולים" ב"ניו יורק טיימס" מלמדת שמהדורה שיצאה ב-2005 הוסיפה הקדמה שמותחת את העלילה לימינו אנו ומבארת כי היהודים הם אלה שעומדים מאחורי פיגועי ה-11 בספטמבר.

     

    הדוגמה הזו היא אולי המקום שבו צימרמן מותח את הגבול, כשלדבריו תמיד צריך לשים לב מי הקהל שנחשף לתכנים הנפיצים. "'לפני עיוור לא תשים מכשול' – אתה לא רוצה ללמד ילדים לבנות פצצה. כמו שלא תשאיר ילד קטן ליד השקע החשמלי עם סיכה, אתה לא רוצה לתת לאנשים שאין להם עין ביקורתית טקסט שיש בו הנחיות מסוכנות. חשוב לשמור על החופש, לזכור שהצנזורה יותר מזיקה ממועילה, אבל גם לדעת שיש נקודה ששיווי המשקל עובר ממקום אחד לאחר".

     

    המקום שבו מותחים את הגבול חמקמק. התחושה לרוב היא שאנחנו רגישים יותר מדי לייצוגים אנטישמיים.

    "אני חושב שאנחנו לא רגישים די הצורך. אנחנו משתמשים במושג כדי לדחות על הסף כל סוג של ביקורת. אם היינו כנים, גם הממשלה שלנו, היינו נזהרים

     מליצור איזשהו מגע עם המפלגות הימניות הרדיקליות הפופוליסטיות באירופה למשל. כשטראמפ עומד ואומר דבר אנטישמי-פופוליסטי אתה מניח לו. הקשר בין אנטישמיות לגזענות פתאום נמחק. מצד שני, יש תגובה פאבלובית למושג הזה - היא נועדה לכבוש את הצד השני. אני מכיר את זה טוב מהשיח עם הגרמנים. גרמני לא יגיד משהו כי הוא יודע שמי שמולו רגיש לעניין, אבל הרגישות הזו היא בסך הכל בעירבון מוגבל. תמיד יש שיקולים של המקומות בהם היא פועלת. עצם העובדה שאנחנו מקבלים גזענות כשהיא לא נוגעת ביהודים בדרך כלל זה חוסר רגישות משווע".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים