שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השיירה שתיזכר לעד
    חוזרים 70 שנה אחורה לטבח בו נרצחו 78 רופאים, אחיות ומתנדבים שיצאו להביא אספקה לבית החולים הדסה הר הצופים בתקופה של ימי טרום הקמת המדינה. "ההלם, הכאב והזוועה שחוו חברות הארגון באפריל 1948, מהדהדים עד היום", אומרת אלן הרשקין, נשיאת ארגון נשות הדסה. צפו

    בשיתוף נשות הדסה

     

    צילום: אלי מנדלבאום

    צילום: אלי מנדלבאום

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "עמידתם של אנשי הדסה תחת אש בהר הצופים ובכל החזיתות ייזכרו לעד בתולדות עמנו". דוד בן גוריון.

     

    השנה מציינת ישראל 70 שנות להיווסדה וזו הזדמנות לחזור לאירועים שעיצבו את ימי הקמת מדינת ישראל הצעירה. אחד האירועים המשמעותים והקשים של ימי טרום הקמת המדינה, היה טבח שיירת הדסה, בו נרצחו 78 בני אדם ביניהם גם ד"ר חיים יסקי - מנכ"ל הדסה. גם היום - 70 שנה מאותו אירוע קשה, מקום קבורתם של 22 מהנרצחים בטבח עדיין לא ברור.

     

    בשבוע שעבר - ימים ספורים לאחר הצעדה שהתקיימה לציון 70 שנה לטבח, חזרנו לאנדרטה ושוחחנו עם שלושה: יעקב זנדמן, בנו של דוב זנדמן ז"ל ושוקי לבנון, בנו של צבי לבנון ז"ל שנהרגו בטבח, ועם ברברה גולדשטיין, סגנית מנכ"ל ארגון נשות הדסה בישראל. ארגון נשות הדסה אחראי במידה רבה לכך שמערכת הבריאות בישראל בימי הקמת המדינה הייתה מערכת עובדת ומתפקדת. צפו בווידיאו שבתחילת הכתבה.

     

    "חודש לפני אובדן השיירה, קיבלתי מכתב מאבא שלי ובו הוא כותב שהמצב בדרכים קצת רע", מספר יעקב זנדמן. "ואז יום אחד אומרים לי: 'יעקב, רוצים לדבר איתך'. הייתי בן קצת פחות מ-11. יצאתי מבית הילדים. הלכתי לדשא ושם ראיתי שמחכים לי שלמה הרפז - נהג אגד שהכיר את אבא והמטפלת שלי. 'אבא נפצע באחת מהדרכים שהוא נסע', הוא אמר. שאלתי אותו: 'אבל הוא חי?', 'לא. הוא לא חי. הוא נפטר מפצעיו', ענה לי. אותו רגע חשך בעדי עולמי. אני זוכר את אותו הרגע. לא יכלתי לדבר. בכיתי בלי סוף. עד שאמא שלי הגיעה מירושלים ואמרה לי: 'אל תבכה ילדי היקר. אבא שלך נפל למען המולדת' ".

     

    המטרה: להמשיך את פעילות בית החולים

    במהלך מלחמת העצמאות היה בית החולים הדסה הר הצופים, שהוקם שנים ספורות קודם לכן על ידי ארגון נשות הדסה, מובלעת בלב אוכלוסייה ערבית. כביש הגישה היחידי אליו עבר בשכונות ערביות. לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 הייתה התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים מטרה להתקפות הערבים.

     

    אמבולנס בהדסה הר הצופים (ארכיון נשות הדסה)
    אמבולנס בהדסה הר הצופים בשנת 1940(ארכיון נשות הדסה)

     

    בעקבות לחץ אמריקני הבטיח הצבא הבריטי לאבטח את השיירות בדרכן לאוניברסיטה העברית ואל בית חולים הדסה, מתוך הכרה בחשיבותם ונחיצותם של המוסדות הללו.

     

    אך הצבא הבריטי לא עמד בהבטחתו, כשבינתיים מנהיג הכוחות הערביים בירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, איים לפוצץ את בית החולים. למרות שלא מימש את איומו, החלו הערבים לתקוף את השיירות המובילות לבית החולים בכדורים חודרי שריון והטמנת מוקשים בדרך. באפריל 1948, לאחר לחץ נוסף, תפס הצבא הבריטי בית ערבי שהיה משלט עיקרי בשכונת שיח' ג'ראח והשיירות עברו בלי תקלות.

     

    ההבטחה שלא קויימה

    בראשיתו של אותו חודש - אפריל 1948 - החריף מצבו של בית החולים המבודד ועלה הצורך להעביר אליו אספקה וכוח אדם באמצעות שיירה גדולה שתגיע אל הר הצופים. למרות שהשיירה קיבלה הבטחה מהמפקד הבריטי שהדרך בטוחה, סיירים של ארגון "ההגנה" המליצו לדחות את צאתה בגלל המתח שהיה בעקבות פרשת דיר יאסין שהייתה ארבעה ימים לפני המועד המתוכנן לשיירה. אך הצורך הדחוף באספקה והבטחת המפקד הבריטי הכריעו את הכף והוחלט להמשיך בתוכניות ולשלוח את השיירה.

     

    ביום ד' ניסן התש"ח 13 באפריל 1948 בשעה 9:00 בבוקר יצאה ממבני המרכז הרפואי ברחוב הסולל (כיום החבצלת) שיירה המונה רופאים, אחיות, סטודנטים לרפואה, חולים, מרצים ואנשי הגנה.

     

    כ-45 דקות מאוחר יותר בעיקול הכביש בשכונת שייח ג'ראח עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על ידי כנופיות ערביות. חמישה כלי רכב הצליחו להימלט, אך משוריין החילוץ, אמבולנס ושני אוטובוסים נלכדו וספגו מטח כבד של אש מקלעים, על אף שהניפו דגל לבן. הירי גרם לדליפת בנזין מכלי הרכב ואלו הוצתו כאשר הנוסעים עדיין בפנים. ניסיונות החילוץ של הפלמ"ח לא צלחו ורק כעבור 7 שעות חולצה שארית השיירה.

     

    האמבולנס השרוף (צילום: ארכיון נשות הדסה)
    האמבולנס השרוף(צילום: ארכיון נשות הדסה)

     

    בשיירה נהרגו כאמור 78 יהודים בהם אחיות, רופאים, מתנדבים, אנשי ההגנה, נהגים ועוד שהתנדבו למשימה למרות שידעו על הסכנה.

     

    "ההלם, הכאב והזוועה שחוו חברות ארגון נשות ההדסה לאור החדשות הטראגיות אודות המארב לשיירת הדסה בירושלים באפריל 1948, מהדהדים עד היום", אומרת אלן הרשקין, נשיאת ארגון נשות הדסה. "כמו ההתקפות על המתקנים הרפואיים שלנו שקדמו לה ולאלו שבאו בעקבותיה, פעלנו לכבד את זכר הנופלים בדרך היחידה שהכרנו - על ידי העמקת המחויבות שלנו והרחבת העבודה מצילת החיים. כמו כן, שמרנו על הערכים בהם האמנו ובהם אנו מאמינות עד היום: ריפוי כל מי שזקוק לעזרתנו וחיפוש אחר התשובות לאתגרים הרפואיים המטרידים ביותר של האנושות".

     

    אלן הרשקין נשיאת ארגון נשות הדסה (צילום: נשות הדסה)
    אלן הרשקין נשיאת ארגון נשות הדסה(צילום: נשות הדסה)

      

    "המחיר היקר הזה ששילמנו, נתן לנו את הכוח לבנות את כל מה שקורה פה וזה מאוד מרגש, זה נותן לדור הבא הכוח להמשיך", מוסיף זנדמן. "זה אחד האסונות - אם לא האסון הכבד ביותר שהיה במלחמת השחרור. 78 איש נטבחו, נשרפו חיים".

     

    "אנחנו כיהודים מתפללים ואומרים: 'שתחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים'. אבל לא רק הקדוש ברוך הוא שהביא אותנו לציון, אנחנו כארגון נשים היינו שותפות עם השמיים כדי לבנות ולהבנות", מסכמת ברברה גולדשטיין.

     

    בשיתוף נשות הדסה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים