שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרופ' ראובן פוירשטיין, האיש שיכול היה לרפא צרעת
    "היום לפני ארבע שנים הלך לעולמו חתן פרס ישראל ואחד המורים הגדולים שהצמיח העם היהודי, פרופ' ראובן פוירשטיין - 'סבא ראובן', בשבילי. חייו היו חתירה בלתי-נלאית למצוא בכל אדם ובכל מצב את נקודת האור המאפשרת השתנות וצמיחה - ממש כמו שצופה מהכהן הגדול שבא לרפא את הצרעת"
    ילד עם ליקוי שכלי חמור נכנס למשרד. בכל המסמכים הוא מתואר כבעל פיגור קשה וחסר-תקנה. איש לא מאמין שיצליח אי פעם לדבר, וודאי שלא לקרוא. אך במשרד שאליו הוא נכנס יושב פרופסור פוירשטיין. בתוך דקות אחדות הוא מצליח לתקשר עם הילד, מוצא בו נקודות של חוזק ותבונה שאותן אפשר למנף, ומתחיל לבנות תוכנית טיפול ארוכת טווח שבסופה יגיע למקומות שאיש מבני משפחתו ומטפליו לא חלם עליהם: לבית הספר, לעבודה ולעיתים גם לאוניברסיטה.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אלה היו חייו של פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, "סבא ראובן" בשבילי (מאז שנישאתי לנכדתו), חתן פרס ישראל לחינוך ואחד המורים הגדולים שהצמיח העם היהודי בדורות האחרונים, שהלך לעולמו היום לפני ארבע שנים. חיים של חתירה בלתי-נלאית למצוא בכל אדם ובכל מצב את נקודת האור המאפשרת השתנות וצמיחה.

     

    כשאין עוד מה לעשות

    ובפרשת השבוע, תזריע-מצורע, מגיעים אל הכהן בני אדם עם נגעים שונים ומשונים. נגעים בבית, נגעים בבגדים, וגם בגוף עצמו. באופן כללי, ככל שהצרעת גדולה יותר, ובעיקר ככל שהיא מתפשטת ושולחת גרורות - יודע הכהן שהאדם טמא: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן".

     

    אך לכלל הזה ישנו יוצא מן הכלל אחד: כאשר הצרעת פורחת בעור האדם כולו, "מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו", מצווה התורה: "וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא". דווקא כאשר הנגע מכסה את כל הגוף, הכהן מכריז עליו כטהור.

     

    מדוע? אם נתבונן מקרוב נגלה שהתיאור שנתנו לעיל לדין זה איננו מדויק, או לפחות אינו שלם. הנגע שעליו מדברת התורה לא מכסה את כל גופו של האדם, אלא רק את החלק שנראה לעיני הכהן: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן".

     

    כלומר באדם עצמו נותרו וחלקים שאינם נגועים, אלא שהכהן איננו מסוגל לראות אותם. ברגע שבו הכהן לא יכול עוד לראות שום חלק בריא, שום נקודה טובה בגופו של האדם, שוב אין ביכולתו לעשות דבר מלבד לשחרר אותו לביתו.

     

    כשהחולי הופך לנורמה

    כאשר הכהן איננו רואה את הבשר הבריא, הרי שהנגע כבר אינו "נגע" בעיניו. הוא חש שזה המצב "הנורמלי" של האדם שעומד לפניו, הדומה יותר לנכות מאשר למחלה. הכהן כבר לא רואה את ההפרעה, את הפער בין הגוף הבריא לנגע שפשה בו, וממילא הוא כבר לא יכול לטפל בנגע ולרפא אותו.

     

    פרופר' ראובן פוירשטיין (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    פרופר' ראובן פוירשטיין(צילום: מוטי קמחי)

     

    חז"ל מספרים שכאשר הגיעו בני ישראל לארץ כנען, נוצרו נגעים בקירות בתיהם כדי לעודד אותם לסתור את הכתלים ולגלות את האוצרות שהטמינו בתוכם הכנענים. תפקיד הנגע הוא לאותת לנו על קיומו של פוטנציאל חבוי שאיננו מסוגלים לראות במבט ראשון; לעודד אותנו לשבור ולקלף את הציפוי החיצוני מתוך אמונה שבתוכו מסתתר אוצר.

     

    החשיבות במציאת הנקודות הטובות, הבריאות, באדם או בחברה שאותם אנחנו מבקשים לרפא ולחזק, איננה רק בשל הרצון להוסיף אהבה וקרבה או תחושת ביטחון. אם לא נראה את החלקים הטובים והבריאים באדם שעומד מולנו, לא נוכל באמת לראות את החולי כ"נגע", כהפרעה שמבטאת פער בין הפנים לחוץ, וממילא לא נדע כיצד לגשת למלאכת הריפוי והתיקון.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים