שתף קטע נבחר

"אנחנו יודעים שלהורים השכולים החדשים מחכה גיהינום"

איך מרגישים הורים שכולים כשהם שומעים בחדשות על עוד חייל שנהרג? ומה קורה בזמן מלחמה, כשהאזכרות לבנים מתערבבות עם הידיעות על חיילים שנהרגו ועל עוד משפחות שנכנסו למעגל השכול? תיעוד מיוחד ממפגש של 8 הורים שכולים שבניהם נפלו במלחמת לבנון השנייה - שהתקיים בקיץ 2014 - בזמן מלחמת צוק איתן

הבוקר (ג'), בוקר ערב יום הזיכרון, אמר אלי בן שם, יו"ר יד לבנים, כי רק לפני ימים אחדים קיבל ממשרד הביטחון את מספר הנופלים הסופי של חללי מערכות ישראל, וכבר עליו להוסיף שמות של שני חללים נוספים.

 

מה עובר בראשם של הורים שכולים מכל הזמנים בעת הזו, כאשר מודיעים בתקשורת על מותו של חייל? הם כבר יודעים. הם יודעים מה מחכה לאחרים. השמיים הנופלים או הבור הנפער בקרקע, עצירת פרק החיים ותחילה של פרק חיים אחר שונה מהותית.

 

ברגע ההודעה, רבים מרגישים תחושות גופניות כמו כאבי בטן, צמרמורות בגוף, ומעיניהם זולגות דמעות. תחושות אלו הם חשים כלפי החייל שנפל, כלפי הוריו ובני משפחתו, ובסופו של דבר גם כלפי החייל הפרטי שלהם, שנפל חודשים או שנים ארוכות קודם לכן.

 

יונתן הדסי ז
יונתן הדסי ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

חלקם מזדהים באופן עמוק, חשים חמלה, רצון לחבק, ולעיתים אף ליצור קשר, להגיע ללוויה או לנחם בשבעה. בצער רב הם מקבלים למשפחת השכול משפחות חדשות. מגלים הבנה, אמפטיה וחשים כאב רב על מה שהם, ההורים השכולים החדשים, עומדים לחוות.

 

הם, בני המשפחות השכולות הוותיקות, כבר בעלי ניסיון, בכאב, ברגשות העצב ובגעגועים, במחשבות, בתפיסות העולם שאצל חלקם שינו כיוון, או נסדקו, בשינויים שחלו בהתנהלות המשפחתית, ובעיקר יודעים "שזה לא עובר".

 

המפגש ההוא: קיץ 2014

בקיץ 2014, בזמן מלחמת צוק איתן, התקיים המפגש החודשי של שמונה הורים שכולים, תושבי עמק יזרעאל שבניהם נפלו במלחמת לבנון השנייה. מאז נפילת ילדם, גם לאחר שמשרד הביטחון הפסיק לממן מנחה מקצועית לקבוצה, ההורים נהגו להיפגש מדי חודש, לדבר.

 

המפגש הזה התקיים שמונה שנים אחרי הקיץ ההוא, שבו איבדו המשפחות את היקר להן מכל. זה היה קיץ של אזכרות, שהתערבבו עם הקולות החדשים, עם קולות המלחמה והידיעות על אודות חיילים שנפלו, ומשפחות חדשות שנכנסו למעגל השכול.

 

במרבית המקרים שבהם משפחה מקבלת הודעה על מות יקירה, בני משפחה מתכנסים בביתם, עסוקים ביגונם ומתרכזים באובדן הטרי. בזמן מלחמה, הודעות על נפילות חיילים נשמעות כמעט מדי יום, לעיתים מתקבלות הודעות על מספר חללים באותו יום ואפילו באותו הקרב.

 

צור זרחי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
צור זרחי ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

בתוך הסיטואציה הכל-כך לא שגרתית הזו, שבה נוצרת בעצם משפחת שכולים גדולה מאוד, אחת דואגת לשנייה מבלי להכירה, חוששת לאחרות.

 

הצורך של ההורים להמשיך ולהיפגש ולהיתמך הוא שמחזיק את היחד הזה במשך השנים. בעגה המקצועית מכנים סוג זה של קבוצות "קבוצה לעזרה עצמית". ההורים הם קיבוצניקים ומושבניקים בשכבת גיל דומה, המתגוררים בעמק יזרעאל, ושכלו בנים, מיחידות קרביות, במועדים סמוכים ובנסיבות דומות. נסיבות של מלחמה.

 

למרות שההתאבלות היא כל כך פרטית ושונה מאחד לשני, הקבוצה מעניקה כוח, דווקא בשל הדמיון במאפייניה הדמוגרפיים. נוצרת שפה שרק הם מבינים, נוצרות חברויות, הומור פנימי, בדיחות שחורות, מכירים שמות של "מודיעי הבשורה המרה", ומי הגיע להודיע על נפילת הבן של מי, כמה שעות או ימים קודם.

 

מבצע צוק איתן גרם להורים השכולים למצוא עצמם במקומות שונים, לרוב בקצוות הרצף, מעניין רב בכל פרט במבצע ועד להתנהגות נמנעת. יש כאלה שהעיסוק האינטנסיבי בהאזנה או בצפייה וליקוט פיסות מידע מהתקשורת מאפשרים להם תחושת שליטה והישרדות במצב המיוחד הזה וישנם שבוחרים להדחיק, ולהימנע מהמידע המכאיב.

 

הבחירה בעשייה והתעסקות בדברים מעשיים, משרתת גם היא את תחושת השליטה והביטחון, ומשמשת אמצעי יעיל במצבי מצוקה וסטרס, כמו גם היכולת לבצע הפוגות של "התנתקות" מהסערה.

 

טל זרחי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
טל זרחי ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

על הקבוצה

  • מינה ונחום מנהלל, הוריו של צור זרחי, קצין מילואים בשריון ושל טל אחותו הבוגרת שנפטרה באופן לא צפוי שנים אחדות לפניו, לאחר שירותה הצבאי כקצינה בצה"ל.

 

  • לאה ויוסי ממעוז חיים, הוריו של יותם גלבוע, פרמדיק במגלן.

 

  • מיר ויוסי מקבוץ מרחביה, הוריו של יונתן, לוחם במגלן.

 

  • ניצה ושמוליק מאשדות יעקב איחוד, הוריו של מורן כהן, לוחם בסיירת צנחנים.

 

  • אסתר בן יהודה מכפר תבור, אימו של אליאל, קצין מילואים בגולני.

 

  • בתיה ועמיר מבית השיטה, הוריו של יותם לוטן, קצין מילואים בשריון.

 

  • מילי מגזית, אימו של אורן ליפשיץ, לוחם בפלחה"ן צנחנים.

 

  • רחל ועמוס מעברון, הוריו של ניסן שלו, טייס מילואים בחיל האוויר.

 

מובאים כאן עיקרי הדברים שנאמרו, תובנות, רגשות ומחשבות של ההורים השכולים במפגש ההוא.

 

- "במהלך השבעה על הבן שלנו בלבנון השנייה, בלילה, כשכולם עזבו את הבית, היינו מדליקים את הטלוויזיה, לראות מה קרה במלחמה". (אב שכול).

 

- "אחרי שהודיעו לנו על הייתי מסתכל בטלוויזיה לראות מי עוד קיבל הודעה שבנו נהרג" (אב שכול).

 

- "אושפזתי בבית חולים, הרגשתי לא טוב. היה משהו רפואי אבל כנראה לא רק. פשוט נעלמתי מהמצב לשלושה ימים" (אם שכולה).

 

- "הייתי מרותקת לטלוויזיה, לא יכולתי לעזוב, לא אכלתי, ירדתי במשקל" (אם שכולה).

 

יותם לוטן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
יותם לוטן ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

- "בכיתי המון, חששתי שיקרה משהו ביישוב שלי. לא היה לאן לברוח - טלוויזיה, רדיו, עיתון. באיזה שהוא שלב אמרתי לעצמי להפסיק לספוג מידע ולשמוע חדשות רק פעם בשעה" (אם שכולה).

 

- "לא הרגשתי בכלל את מלחמת לבנון כי הבן שלנו נהרג ביום הראשון, והיינו עסוקים בכאב. אז עכשיו בצוק איתן זו בשבילי מלחמה בפעם הראשונה. ליוויתי את הדאגה של האימהות שבניהן לחמו עכשיו" (אם שכולה).

 

- "עד ה-13 באוגוסט 2006, עברנו את המלחמה 'בשלום'. הבן נהרג ביום האחרון. הפעם זה היה שידור חוזר של המלחמה" (אב שכול).

 

- "יש לי צורך לסייע ולתמוך במשפחות אחרות כמו שסייעו לנו אחרי האסון שלנו. צריך להקל עליהן" (אב שכול).

 

- "אחד הנופלים מיישוב בצפון הוא מהגדוד של הבן שלנו. הצענו לקצינת הנפגעים שתבדוק מוכנות לביקור שלנו אצל המשפחות השכולות הטריות. עוד לא פנו אלינו, זה מוקדם עדיין" (אב שכול).

 

- "היה לי פחד שאפסיד משהו בתקשורת. אני מחוברת לגולני. הייתי בארבע לוויות. לא יודעת איך עשיתי את זה. העברתי את הזמן בהזדהות כמו 'אוטומט'" (אם שכולה).

 

- "ביקרתי פצועים בבית החולים שלוש פעמים. עשה לי טוב לראות את ארץ ישראל מזדהה".

 

"הם הולכים לאכול אותה"

המושג "לאכול אותה" חזר מספר פעמים במהלך הפגישות בהקשר להורים השכולים מצוק איתן. המשמעות היא שגם אחרים יעצרו את חייהם באופן פתאומי וטראומתי ויתחילו חיים אחרים, אחרים לחלוטין, רווי צער כאב וגעגועים.

 

מורן כהן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
מורן כהן ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

בתוך השיח "עליהם" - על הורי החללים מצוק איתן, ניתן לשמוע גם את השיח הפנימי, על החוויה האישית, כל אחד מנקודת מבטו. ניתן לראות כיצד כל הורה מתמודד אחרת עם השכול. חלקם מפרידים בין התחושות במלחמה בה נפל הבן לבין התחושות במלחמה הנוכחית ואילו אצל חלקם תחושת הכאב או החיבוק, הטיפוס והנפילה לובשים כסות אחרת, מלחמה עוטפת מלחמה.

 

- "חשבתי כמה הורים הולכים 'לאכול אותה', ומה הם יעברו אחרי השנה הראשונה, לאחר שכולם יעזבו מהחיבוק" (אם שכולה).

.

- "היה קשה כי ידעתי שההורים של הנופלים 'אכלו אותה'. אנחנו יודעים בדיוק במה מדובר. אנחנו יודעים מה מחכה להם. גיהינום. ניסיון לטפס, ליפול, וחוזר חלילה" (אב שכול).

 

- "הכי הטריד אותי בצוק איתן זה המשפחות השכולות. הרגשתי חובה פנימית לא לכבות את הטלוויזיה, כדי לכבד את המשפחות השכולות" (אם שכולה).

 

- "לא חזר אלי הכאב שלי, הרגשתי את הכאב של האחרים" (אב שכול).

 

- "הייתה לי אובססיה לזכור ולשמר את הזיכרון של כל אחד. קראתי את כל מה שכתוב על החללים" (אם שכולה).

 

- "המלחמה לא החזירה אותי לאסון שלי, הייתי מעורב וסקרן לגבי החללים והלוויות. הכול מנקודת מבט של מידע ולא של רגש. אולי שמתי לעצמי מחסום" (אב שכול).

 

- "פעם ראשונה שיכולתי לפנות מקום מהכאב שלי ולהעניק מקום לכאב של האחרים" (אם שכולה).

 

- "בגלל שאין לי בן לדאוג לו עכשיו, אני כל כך דואגת לבנים אחרים. דאגות של כמעט טירוף" (אם שכולה).

 

- "הוזמנו לאירוע למשפחות שכולות ופגשנו שם גם את המשפחות השכולות מצוק איתן, עם אבלן הטרי, זה עשה לי תמונת ראי" (אם שכולה).

 

- "אחד האחים שלי היה מגויס בלבנון השנייה, והוא ליווה אותי בדאגתי לבן, במבצע צוק איתן הבן שלו היה מגויס וכל יום דיברתי איתו. זה החזיר אותי לימים ההם" (אב שכול). 

 

ניסן שלו ז
ניסן שלו ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)
 

"רק מהתאריך אפשר להשתגע": האזכרה של יום השנה השמיני

תאריכי האזכרות של שמונה שנים לנפילת הבנים יצאו בדיוק בימי מבצע צוק איתן. מה עושים, משנים את התוכנית, מבצעים את שתוכנן? מהי המשמעות הרגשית של "מלחמה בתוך מלחמה"?

 

- "לכולנו היה יום השנה באותה תקופה" (אם שכולה).

 

- "בדיוק ב-8, יום השנה של הבן, נכנסו לעזה. רק מהתאריך הזה אפשר להשתגע" (אב שכול).

 

- "שינינו את הקונספט של האזכרה, עשינו משהו צנוע כי זה מה שהתאים בעת הזו" (אם שכולה).

 

- "יום הזיכרון, צריך להתכונן אליו ולעבור אותו" (אם שכולה).

 

- "בזמן המלחמה יחידת מגלן עשתה אזכרה לחללי מגלן. מיד לאחר מכן קיבלנו את הבשורה ששלושה מהיחידה נהרגו" (אם שכולה).

 

הנחתה את המפגש ותיעדה: ד"ר תמר אשכנזי, מנחה קבוצות לשכולים ומחברת הספר "אבל היום שאחרי". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: באדיבות המשפחה
יונתן הדסי ז"ל
צילום: באדיבות המשפחה
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים