שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למי קראת ערווה? המקורות המסוכנים של "איסור נגיעה"
    איסור נגיעה הוא איסור לגעת בדבר מפתה ומחטיא. הסייג לא הציל את חווה וסופה שאכלה מהפרי האסור. אני לא מכירה הוכחה ליעילותם של סייגים. הם מגדירים עולם מדומיין של "נורמלי" ו"מסוכן", ומקורם בהנחות יסוד שגויות. למשל, שנשים מפתות וגברים קלים לפיתוי

    רגע הולדתו של "איסור נגיעה"

    פסוק אחד בפרשות השבוע נושא לבדו, שלא בטובתו או בפשטו, אחריות לחומרות הפופולריות בימינו, המכונות "איסור נגיעה".

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    לאחר מאמצים הצליח הרמב"ם לאתר פסוק שעליו יסמוך את "איסור נגיעה מהתורה". הנה, בפינה לשיפוטכן הפסוק (ויקרא י"ח, י"ט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ".

     

    אדריכלות הלכתית

    הלכה זו של הרמב"ם מעידה על התרבות ההלכתית ועל החירות של פוסקיה. ראו איזה מבנה גדול ממדים בנה הרמב"ם על פסוק אחד (איסורי ביאה כ"א, א'): "כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקרוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: 'לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו', ונאמר לא תקרבו לגלות ערווה'. כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערווה". 

     

    השבוע בבית המדרש של הטוקבקים

    השבוע בבית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הרמב"ם מצטט פסוק מפרשתנו המסביר את מטרת איסורי העריות: "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" לצד איסור מגע מיני עם אשה בזמן המחזור החודשי (נידה): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ." ופוסק שכל מגע תאווה של גבר ב"ערווה מן העריות" אסור מן התורה.

     

    למי קראת ערווה?

    הכינוי "ערווה" מעורפל, הוא מורה על איבר המין (של אישה או של גבר) ובהשאלה משמש כינוי לנקודת תורפה; כינוי מקראי לקיום יחסי מין אסורים, ובספרות חז"ל האישה כולה הופכת לייצוג שלה, ואישה האסורה על גבר מכונה פשוט: "ערווה".

     

    הרמב"ם פוסק שאם נאסר על גבר לקיים יחסי מין עם אישה מסויימת, ייאסר גם מגע שיש בו תאווה. בהרחבה זו סומך הרמב"ם על הלשון "לא תקרב לגלות ערוותה"- מגע של תשוקה הוא המקרב לגילוי ערווה.

     

    אלא ש...

    מבחינה מקראית נראה שהביטויים "גילוי ערווה" ו"תקרב לגלות ערווה" זהים. אם נאמר שלא – יהפוך איסור נגיעה לגורף, שהרי בפרשה גם נכתב (ויקרא י"ח, ו'): "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה". אז לא ניגע בקרובות משפחה? והאם ייאסר על כל הגברים להתקרב ל"משכב זכר", ועל כן לגעת זה בזה.

     

    אני מעריכה פרשנות שמתרחקת מהפשט. המשחק בין "פשט" לעצמאות פרשנית מספר את הסיפור האמיץ של הפרשנות היהודית, ולכן אני לא קובלת על הרמב"ם אלא מזמינה גם אותנו להתרחק מפשט הרמב"ם אל מקום אמיץ והגיוני לימינו.

     

    עושה סדר: מה בין טומאה, גירוי מיני ושנאת נשים?

    כשהרמב"ם מסתמך על הפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב..." הוא כורך את פסיקתו בדיני הטומאה. התורה אוסרת על קיום יחסי מין עם אישה בימי המחזור החודשי (ולא, היא לא דורשת טבילה במקווה, אבל זה מצדיק דיון אחר בהתפתחות ההלכה), ועל כן איסורי הנגיעה של הרמב"ם קשורים בעצם לאיסור להיטמא בטומאת "נידה".

     

    כלומר, אישה שהייתה במחזור ולא טבלה אחריו במקווה, אסורה על פי הלכה זו במגע עם גבר. ומאחר שפסקו שרווקות לא יטבלו במקווה - נאסר גם כל מגע בין רווק לרווקה.

     

    אלא ש...

    נזכיר ש"טומאה" היא עניין מטפיזי הקיים בתודעה ולא במציאות, והיא רלוונטית בעיקר לעניין כניסה למקדש. יתר על כן, היטהרות מטומאת מת דורשת פרקטיקה של "פרה אדומה" היכולה להתבצע רק בעידן המקדש ולכן כל הקהילה היהודית (כהנים, לוויים, מצורעים ונשים נידות) טמאה באותה מידה בדיוק.

     

    דבר נוסף, אם הטומאה הייתה מטרידה את חסידי "איסור נגיעה", הם דווקא היו מעודדים רווקות לטבול במקווה. האיסור על רווקות לטבול במקווה מלמד שהמוטיבציה היא להרחיק גברים מנשים, ואם זו המשאלה – בואו נדבר עליה, על מטרותיה וגבולותיה

     

    ממשיכה לסדר

    כשהרמב"ם משלב בדבריו את המושג "תאווה", הוא לא מדבר על הטומאה אלא על רצון להתרחק מגירוי מיני של גבר כתוצאה ממגע עם אישה האסורה עליו.

     

    כשהרמב"ם משתמש בתיאור "לבוא על ערווה מן העריות" אני מתחילה להרגיש כמו "רהיט" בחדר השינה, כאובייקט לקיום יחסי המין של הגבר. הרמב"ם כמובן לא התחיל עם זה אבל חשוב לשים לב שהאתגר העומד בפניו אינו דאגה לאישה ולגבר, אלא שמירה על הגבר מפני טומאתה ופיתוייה של האישה.

     

    משום כך יש לבחון אלו אינטרסים מקדם איסור נגיעה – טהרה, הרחקה מתאוות מיניות או הקטנתנו והפיכתנו לערוות מהלכות?

     

    מה רע בסייגים?

    צירוף מקרים למדני מרתק מלמד על הסכנות הטמונות בסייגים. ענייני צניעות רבים זכו לפורמליזציה וליחס חמור החל מהמאה העשרים, בתגובה להתגברות התנועה הפמיניסטית. הכינוי "איסור נגיעה" להגדרת היחסים בין נשים לגברים, גם הוא תולדה של תקופה זו. כאן האסוציאציות היהודיות מפליגות אותנו לדיונים בהתנהגותה של חווה בגן העדן.

     

    בשיחתה עם הנחש, מפרטת באזניו חווה את האיסור האלוהי (בראשית ג', ג'):" וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". אלוהים אסר רק את האכילה. מדוע טוענת חווה שגם המגע בעץ נאסר? על כך משיבים פרשנים שהיא ביקשה לעשות סייג והוסיפה "איסור נגיעה". כן, כך מכונה "פסיקת ההלכה" של חווה.

     

    איסור נגיעה הוא איסור לגעת בדבר מפתה ומחטיא. הסייג לא הציל את חווה וסופה שאכלה מהפרי האסור. אני לא מכירה הוכחה ליעילותם של סייגים. לא שמעתי על דיאטה שהצליחה משום שאסרה לפתוח מקרר או להצטרף לסעודות חגיגיות, ואני גם יודעת שאיסורי צניעות לא מקטינים עבריינות מין. מי שטוען שצניעות מצילה מאלימות מינית הוא בור או שקרן.

     

    ומה רע בסייגים? הם מבזבזים אנרגיה במקומות מיותרים, הם מוכרים אשליות והם מרחיקים אותנו מהאתגרים האמיתיים שלנו.

     

    לאזוק את המיניות

    בעיה נוספת עם סייגים היא שהם מגדירים עולם מדומיין של "נורמלי" ו"מסוכן". הנחות היסוד של הסייגים המיניים הן שנשים מפתות מינית וגברים קלים לפיתוי, שגברים נמשכים לנשים ורק לנשים, ושכל הגברים רוצים מין - והרבה.

     

    כמה נוח למיין את העולם וכמה לא מציאותי. האמת, כידוע לנו, רחוקה מרחק רב מהנחות עבודה אלו, כך שהסייגים מיצרים אשליה שיש נטיות מיניות שהן "לא נורמאליות"; הם מייצרים אשליה של ביטחון ואמונה שמה שלא מוגדר בסייג לא מתרחש ובוודאי שאינו מסוכן.

     

    למה תמיד לחפש שנאת נשים?

    לא צריך לחפש תמיד שנאת נשים, אבל פעמים רבות היא פשוט שם. כך גם הפעם. והנה דוגמא ברורה ועצובה למזיגה בין צניעות, טומאה ושנאת נשים (בבלי ברכות סא, א): "לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אשתו. נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדים... המרצה מעות לאישה מידו לידה כדי להסתכל בה - אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו - לא ינקה מדינה של גיהנום... אחריה ממש? אלא - אחרי דבריה ואחרי עצתה".

     

    במה עוסקת סוגיה זו? לכאורה בצניעות, שהרי היא דורשת מגברים להתרחק ממגע שמביא לגירוי מיני; הליכה אחרי אישה ולצידה והעברת דברים מיד ליד. אלא שהבחירה של אחד האמוראים להפוך את איסור ההליכה מאחורי אישה, מקונקרטי לאלגורי - מבהירה את הקשר שבין צניעות לשנאת נשים.

     

    האיסור ללכת אחרי אישה כמו גם הפחד להימשך אליה מינית קשורים לפחד מה"אישה"; לרצון להקטין אותנו ולהפוך אותנו לאובייקט ולא לשותפות למסע הרוחני.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר שאלה אילת אם אמשיך לתמוך בהצלת הפליטים גם אם בתי תתחתן עם אריתראי או תותקף על ידו. שאלה מאתגרת. בסרטון אני משיבה.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום! 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למי קראת ערווה? המקורות המסוכנים של "איסור נגיעה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים