שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    טור אישי: איך בונים קריירה עם שיתוק מוחין
    לעדי (שם בדוי) אמרו בלעג שקיבלו אותה ללימודים אקדמיים כי "זה מצטלם יפה לברושור של האוניברסיטה". היא גם יודעת שכאשר היא מחפשת עבודה, המעסיק רואה קודם את המגבלה הפיזית ולא את היכולות המנטליות שלה. לכן חשוב לה לספר לכל מי שמתמודד עם קשיים דומים - למה אסור לו לוותר

    בשנה הראשונה של התואר שלי, בלשנות אנגלית ולשון עברית, לא ציפיתי להרבה. כל חיי קיבלתי את התחושה שעם מגבלה כמו שלי אי אפשר להגיע רחוק. בחורה צעירה, עם שיתוק מוחין, הולכת עם קביים, כשמוטות מתכת מחוברים לרגליי. מי ירצה לקבל אותי לעבודה בכל מקרה?

     

    שילוב אנשים עם מוגבלות - רק דרך שילוב בעבודה

    עובדים כמו כולם: החלק במאבק הנכים שיועיל לכולנו

     

    החברה מלמדת אותך שאם את נכה נגזר עליך להישאר לבד כל ימי חייך. אפילו תואר לא מצפים מבחורה כמוני לסיים, על אף יכולותיי הקוגניטיביות הגבוהות. כשהייתי צעירה וחבריי דיברו על מה יעשו אחרי השירות הצבאי, היה לי ברור שאף אחד לא מצפה ממני להוציא תואר. האמנתי שכנראה אמצא את עצמי עובדת במפעל לבקבוקים.

     

    להיות תלויה באחרים

    המשפט הזכור לי ביותר הגיע מ"חבר" לספסל הלימודים, שלא האמין שיכולותיי השכליות עולות על אלה הפיזיות. "קיבלו אותך לתואר כי זה מצטלם יפה לברושור של האוניברסיטה", הוא הטיח בי. ובאותו רגע הבנתי שהעתיד שלי הוא לבנות לעצמי חיים מאוד קטנים, לעבוד כפרילאנסרית מול המחשב, בדירה צפופה ולבד. לעולם לא תהיה לי עבודה במקום מסודר, ממוסד.

     

    מי ירצה לקבל אותי לעבודה? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    מי ירצה לקבל אותי לעבודה?(צילום: shutterstock)

     

    לעשות תואר כשיש לך שיתוק מוחין זה אתגר לא קל, בלשון המעטה. בשל אי יכולתי להחזיק עיפרון, להרים את התיק או לעלות במדרגות, מצאתי את עצמי תלויה בסטודנטים אחרים בסיטואציות רבות. שייכתבו עבורי, יעזרו לי למצוא סיכומים או ייסחבו את תיק הלימודים שלי. החוויה הייתה קשה. הייתי מתוסכלת מכך שאני יכולה לסיים תואר ראשון, אבל אפילו לכתוב בעצמי את המבחן אני לא יכולה.

     

    האוניברסיטה ניסתה לסייע לי עם התאמות לימודיות כמו הארכת זמן ואישור לשימוש במחשב נייד. אבל 25% של תוספת זמן לא היוותה עזרה מספקת, כאשר אפילו להרים את המחשב הנייד בעצמי לא יכולתי, והייתי תלויה בעוברים והשבים כדי לסחוב אותו עד כיתת המבחן.

     

    חוויותיי עם מוסדות ממשלתיים וציבוריים לא העניקו לי תקווה רבה לגבי יכולתם לקדם אותי, ובטח שלא לשנות את חיי. וזה נכון כמובן גם לתהליך חיפוש העבודה.

     

    חשוב להבין, שכשאני נכנסת לחדר, המגבלה הפיזית שלי נראית לעין, אך יכולותיי המנטליות לא. החוק הקיים היום אינו מאפשר למעסיק לשאול שאלות על המגבלה שלי, אז אני צריכה לדעת מתי להעלות את הנושא במהלך השיחה. הייתי מעדיפה שלמעסיק תהיה האפשרות (החוקית) לשאול על המוגבלות שלי, גם אם זה פוגע, כי זה משהו שחייבים לדעת.

     

    צפו בעובד עיוור בחברת דלויט, בעמדת העבודה שלו    (צילום: אבי חי)

    צפו בעובד עיוור בחברת דלויט, בעמדת העבודה שלו    (צילום: אבי חי)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עצם קיומו של החוק פוגע באנשים עם מוגבלויות להתקבל לעבודה. בגלל שנאסר על המעסיקים לברר פרטים על היכולות או הקשיים של אנשים עם מוגבלויות. הם מניחים מראש שעדיף לא להסתכן בקבלת עובד שאינו מתאים לכאורה לתפקיד, ולכן לא מקבלים אותו.

     

    מעולם לא עשיתי דברים כי הם קלים

    במהלך לימודי התואר שלי נחשפתי לתוכנית שלימדה אותי איך אפשר לנסות להתמודד עם הקשיים האלה. האנשים בתוכנית שנקראת "סיפתח", לימדו אותי מתי במהלך הראיון כדאי לחשוף את הקשיים שלי, כמו הקושי לרדת במדרגות או להעביר משהו לצד השני של החדר. הם לימדו אותי כיצד להציג את המגבלה שלי באופן שלא יפגע בסיכויי להתקבל לעבודה. היום אני יודעת כיצד להכניס לשיחה את המוגבלות שלי בצורה שלא תרתיע את המעסיק הפוטנציאלי.

     

    למזלי, מקום עבודה לא צריך לבצע התאמות מיוחדות מידי עבורי. ההתאמות שמצבי הגופני דורשות הן מעלית או קומת קרקע, והבנה מצד המעסיק שישנם דברים שאינני יכולה לעשות, כמו לעלות במדרגות או להעביר ציוד ממקום למקום.

     

    במקום העבודה הראשון שמצאתי ההכשרות שעברתי סייעו לי להתקבל, אבל לא ידעתי שאין מעלית בבניין. מבחינה שכלית, לא הייתה לי בעיה להתמודד עם העבודה, שהייתה פקידותית באופייה, אך מספר ימים לאחר מכן נאלצתי לעזוב כי לא הצלחתי להסתדר עם העלייה והירידה במדרגות בכל יום.

     

    היום הצלחתי למצוא עבודה שממצה את היכולות והכישורים שרכשתי במהלך התואר שלי. ובעתיד, אני מקווה לחזור ללימודים ולהוציא תואר בקלינאות תקשורת. נכון, יהיה קשה להתקבל או לסיים אותו, אבל מעולם לא עשיתי דברים כי הם קלים.

      

    הטור הזה נכתב מתוך רצון ומטרה לקדם אנשים עם מוגבלויות. נולדתי נכה, ואני מבינה על בשרי את הקשיים והחוזק הנפשי שנדרש מכל אדם עם מוגבלות כדי לקדם את עצמו בכל תחום בחיים - חברים, משפחה, לימודים או עבודה. הייתי רוצה להמליץ לסטודנטים כמוני, לא משנה איזו מוגבלות מקשה עליהם, לא לוותר לעצמם.

     

    הכותבת השתתפה בתוכנית "סיפתח" - מנגישים קריירה לאקדמיה, אשר פועלת במספר מוסדות אקדמאיים בארץ ומסייעת לסטודנטים ואקדמאים עם מוגבלויות שמסיימים את הפרק האקדמי להשתלב בעולם העבודה. התוכנית מופעלת ע"י ג'וינט ישראל- תבת בשיתוף המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות במשרד העבודה והרווחה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טור אישי: איך בונים קריירה עם שיתוק מוחין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים