שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בדרך לגימנסיה: לאן נעלם גיל ססובר?

    אם תהיתם מה עבר על גיל ססובר מאז ימי ה"קומדי סטור" העליזים, הוא מפריך את השמועות על כניסה לבית "האח הגדול", מספר למה הוא חוזר להופיע ויוצא עם קליפ חדש על עידן התמימות בבית הספר. חכו להפתעה בסוף השיר

     

     

    רגע לפני שאנחנו מדברים, גיל ססובר הודף שיחות טלפון מאנשים שחושבים שהוא הולך להיכנס לבית "האח הגדול". "הייתה איזו דאחקה כזו ברשת", הוא מספר, "ואז מישהו כתב בצורה רצינית שאני שם ופתאום מלא אנשים מתקשרים לשאול אם זה נכון". עוד יום שגרתי בחייו של ססובר, מהקומיקאים האהובים בישראל של שנות התשעים, שרגיל כבר שנים להתמודד ברחוב עם שאלות בנוסח "לאן נעלמת". באמת לאן?

     

    "יש דברים שהשתיקה יפה להם", הוא אומר, ומתחיל לירות שלל תחומי עניין ומקצועות מדומיינים שעסק בהם (או לא) בשנים שעברו מאז ירדה "הקומדי סטור" מהמסך. "במשך תקופה הייתי מציל בים המלח, היה לי מפעל שמייצר את הברגים עם הנקודה הכחולה בים, הייתי מנפח פצפצים והייתה לי גם חווה להנבטת שעועית".

     

    וברצינות עכשיו

    "למדתי פסיכולוגיה, וגם ניתוח טכני של מניות. נהניתי ושמחתי לעשות את הדברים שעשיתי פעם, אבל שבעתי מזה ורציתי להתנסות ולחוות דברים אחרים. כל דבר שאתה עושה צריך להגיע מאמת ואם אתה לא באמת נהנה אז אין טעם לעשות, ולכן פניתי לדברים אחרים".

     

    גיל ססובר (צילום: מיכל קראוס)
    (צילום: מיכל קראוס)

    אז למה פתאום החלטת לחזור לבמה?

    "כל הזמן צצו קבוצות בפייסבוק של 'לאן נעלם גיל ססובר'. כשגלעד שליט היה בשבי הכינו ממים של 'גיל ססובר עדיין חי'. לא הרגשתי צורך לחזור לפני כן, אבל כל כך הרבה שואלים. זה היה נראה כמו זמן נכון".

     

    זה בטח מבאס לשמוע כל הזמן שאלות בסגנון "איפה אתה?"

    "לא. קודם כל שום דבר לא מבאס, אנשים אומרים מהלב מה שהם מרגישים, ובדרך כלל זה היה עם פרגון ואהבה. אני מבין אותם, כי הם היו רואים אותי הרבה בטלוויזיה ופתאום נעלמתי. אני גם אומר במופע שלי 'עבור דור שלם אני אמא של מרקו'. אנשים אומרים לי 'גדלתי עליך' והם מבוגרים ממני ב-15 שנה, אולי הם עקפו אותי כבר. אבל אנשים באים באהבה, חן ונימוס, יש כאלה שצועקים אבל גם את זה אני מבין. הכל בסדר".

     

    גיל ססובר (צילום: מיכל קראוס)
    (צילום: מיכל קראוס)

     

    עכשיו הוא חוזר לבמה, עם המופע "איפה אתה", בו הוא מתייחס לאותן תגובות ברחוב, לירידה מתחת לרדאר, לזמן שעבר. והזמן, ובעיקר האופן בו בעבר, עומד במרכז הסינגל "פרק של ילדות" שהוא מוציא היום (יום ב'). בשיר כמו במופע, ססובר ממרומי גיל 46 (לא שרואים – ניכר שהזמן לא נגע בו כמעט) ואבא לגיא (8), מאיה (6) ועדי (שנתיים) בוחן את ילדותו בבית הספר בחיפה, תוהה על חיים שעברו מהר מדי ושוקע בעצמו בנוסטלגיה, מהסוג שגורם לאנשים לזכור אותו בחיבה גם היום.

     

    בסוף המופע אתה מבצע מחרוזת קטעי קומדי סטור, וגם הקליפ מסתיים בהופעת אורח של דמות שלך מהעבר. איך זה שעוד לא הרמתם איחוד?

    "האמת היא שאני סרבן איחודים כפייתי וסרבן ראיונות וטלוויזיה. הקומדי הם חבר'ה מדהימים, אנחנו עדיין בקשר, חברים ומקסימים והכל, אבל כל אחד בעניינים שלו. עשינו איזה איחוד מסוים לצורך מטרה מאוד נעלה לפני שנתיים בערך, אבל באמת שלא היה לי את הצורך הזה לחזור לבמה. עכשיו הוא עלה, כי הוא בא מהרחוב. ריגש אותי שאנשים שואלים ורוצים לראות אותי. שלא ישתמע כאילו אפשר לחשוב מי ומה אני, אבל כנראה שבילדות שלהם נגעתי בהם. התכנים שאני נוגע בהם הם לא רק נוסטלגים. זו פשוט תקופה שכולם מחפשים בה את התמימות והעבר שלהם. לא מזמן צצו כל קבוצות זכרונות הילדות בכל הארץ, ואת השיר הזה בכלל כתבנו לפני המון זמן. איכשהו יצא שהוא יוצא בטיימינג טוב. אני חושב שבן אדם תמיד מחפש איפשהו את השורשים משלו ומסתכל אחורה, למצוא את השייכות שלו. במבט לאחור הדברים נראים קצת אחרת".

     

    ססובר יופיע ב-2 ביוני ביד לבנים ברמת השרון, ב-5 ביוני בסינמה סיטי ראשון לציון, ב-7 ביוני בתיאטרון גבעתיים וב-9 ביוני תיאטרון חולון.

     

     

    פרק של ילדות

    מילים: גיל ססובר, לחן: איתי זילברשטיין

     

    לפעמים, אני לא יודע כיצד, ‪ ‪

    האוטו שלי פתאום נוסע לבד,‪ ‪

    כשהוא עוצר לפתע ניצבים מולי,

    שערי בית הספר הישן שלי.

    אני צועד על המגרש בו בעטתי כדורים,

    עמוד חשמל עומד זקוף כעת במקום השערים,

    עובר במסדרון פוסע אל כיתה,

    פתאום הכל נראה כל כך קטן...

    החליפו את הלוח ואין ריח של גירים

    ואיפה, איפה הם כל החברים?

     

    כאן ליד אילן מוכה שלכת,

    אני עומד נטול תמימות,

    אותו הילד שהמשיך ללכת,

    בוכה על פרק של ילדות.

    איך העברנו שם חיים שלמים,

    אהבות ראשונות, משחקים אסורים,

    היינו מתראים יום יום במסדרונות,

    נשארו לי רק שברי הזיכרונות...

    לבד אני עומד מול הבניין האלמותי

    ותוהה אם מישהו אי שם מתגעגע גם כמותי.

    כאן ליד אילן מוכה שלכת,

    אני עומד נטול תמימות,

    אותו הילד שהמשיך ללכת,

    בוכה על פרק של ילדות.

     

    אני נזכר איך צחקנו על "דני שניצל" עד כאב,

    חושב עליו עכשיו ונקרע לי קצת הלב,

    לו רק הייתי פוגש אותו כעת,

    הייתי מחבק אותו ומתחרט...

    ו"רוני היפה" עם העיניים הכחולות,

    האם הצליח מישהו בלב שלה לזכות?

    האם עוד מישהו עבר פה וחשב,

    לחפש את ילדותו שנשארה מאחוריו?

    כאן ליד אילן מוכה שלכת,

    אני עומד נטול תמימות,

    אותו הילד שהמשיך ללכת,

    בוכה על פרק של ילדות...

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיכל קראוס
    גיל ססובר
    צילום: מיכל קראוס
    לאתר ההטבות
    מומלצים